בננות - בלוגים / מירי פליישר / DEADY-2 (פרוייקט אבא )
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

DEADY-2 (פרוייקט אבא )

 

הכל כתבתי שם  

ולא כתבתי כלום

עכשיו רק עבודות

אולי הפעם


חמר עטוף בפורצלן שרופים ל1200 מעלות צלזיוס


שער,נייר


נייר ,עפר


פורצלן ,גלזורה אדומה ,לאסטר זהב


פורצלן ,גלזורה , שריפת ראקו

 

31 תגובות

  1. אמרתי לך שאת מוכשרת?

  2. דפנה שחורי

    ואריאציות חזקות חומריות משתלטות

  3. חזק, חכם, אכזרי

    העבודה שהכי כבשה אותי בהתחלה היתה השלישית בפוסט (נייר ,עפר)
    אבל אז נכנסתי לפוסט שבלינק המצורף וקראתי ועכשיו הפורצלנים משגעים אותי לגמרי
    נהדר
    גם השם

    אגב, לינק תמונת הילדה הבוכה לא נפתח — אולי תוכלי לחדש אותו?

  4. מירי את גדולה. נעתקו המילים מפי, מול סדרת אבא הזו. וזה השעיר, אללי לי, מעורר תחושות שאני אפילו מפחדת לגעת בהן. עבודות מאוד מורכבות, מאוד חושניות, מאות אפלות.

    • יעל י. יפה מצידך שמצאת משהו טוב להגיד על עבודת השיער. אני הרגשתי כשעשיתי אותה שיש בה איזו תנועת אבל של מי שמושכת בשערה מרוב צער . אבל מיד דחסתי את המחשבות העגומות לעשייה שגרמה ללא מעט אנשים לרתיעה , מכל מיני סיבות ואסוציאציות שאינני מאשימה אותם בהן.

  5. שם הנושא,
    יחד עם העבודות עצמן
    יכול לגרום למערבולת רגשות ולמערבולות בבטן (לפחות הבטן המרגישה שלי)
    הכל כך יפה ושקט מצד אחד
    ומצד שני גועש וסוער

    אני כל כך אוהבת להסתכל על העבודות שלך!

  6. מירי
    killing me softly

  7. היי מירי
    אף פעם לא ראייתי את כל העבודות בשורה, זה יותר מאלף מילים.
    להתראות טובה

  8. עדנה גור אריה

    בכל פעם שאני רואה את העבודות האלה אני חשה זעזוע. איזו התמודדות! וכן העבודות מביעות את העדינות באלה מפורצלן ואת הקושי והאגרסיביות בזאת מהשער. כך לפחות אני מרגישה כשאני רואה את העבודות.

  9. אמירה כל כך חזקה, שלי קשה איתה מידי.

    כמו תמונות מסרט אימה, בהן אני מזיזה את הראש.

    וברור שבכשרון רב.

  10. טוב לראות שוב את העבודות המצוינות האלה.

  11. היי מירי
    סליחה על האיחור.

    אינני חולקת את דעתי עם קודמיי, נולדת עם כישרון יוצא מן הכלל.

    תודה שאת מחלקת איתנו חלק ממך.

  12. פנטסטי! דימויים חזקים מאוד. השיער במיוחד, נכון כל כך הריבוי הזה, החיפוש, הנגיעה באמצעות הדימוי שוב ושוב מחדש.

  13. היי מירי
    זלגתי הנה מפורום הקרמיקאים, ואת מכירה אותי כבר כאחת שאוהבת לדבר… אז רציתי לומר שמומית הראקו מזכירה לי את סוכריות השקדים שמחלקים בחתונות שניה לפני שנגמר הסוכר, והנה הנה עומד להתגלות השקד. כלומר יש בגישה הזו נסיון קורוזיבי לגלות את התוך. המומיה הראשונה, מאידך, רוצה לצאת החוצה, לשבור את המעטפת: היא תוססת מבפנים ומעט מאד טיח לבן מחזיק אותה שם, כמו מין אמת שצריך להסתיר מהעולם. היא לזרוס שאיזה כח פלאי הושיעו, ועכשיו צריך לברר כיצד הוא מת ומי הקימו ומדוע.
    מומית הבוץ ומומית הזהב גם הן שני הפכים, כמין שני שלבים בתרבות המצרית, מקבורת העפר והקש ועד להאלהה פרעונית שלא צלחה.
    והאמביוולנטית ביותר היא כמובן מומית השיער. כיוון שהצורה עמומה כל כך אפשר לטעות בה ולחשוב שזה בית מזוזה בכלל, וכזה שהושלך לאשפה, או עשוי ממנה. ואולם המומיה הזו היא האנושית ביותר והיחידה שאי פעם חיה, שהרי היא ממש מהד.נ.א. של המת עצמו. בשל הניגוד החריף שבין הטמא לקדוש נראה לי שהיא היחידה מכולן שמקיימת את יעודה, ואליה בלבד חזרה רוחו של המת.
    אבי הפרטי עדיין חי אבל הוא לא האב של ילדותי, כפי שקורה ברוב המקרים. אפשר לראות במומיות את מה שכולנו עוברים אם מתגלה לנו אופיו האמיתי של הורה: את מותה וקבורתה של דמותו שבלב הילד שבנו, את הנסיון הנואל, לפעמים, שלנו להדביק בחזרה את ציפוי הזהב שנשר מפסלו, את הנסיון לחשוף את שקד האמת מבעד לסוכר התדמית, את הנסיון להשליך את הדמות שהיתה קדושה לזבל, את נסיונה של הדמות עצמה לצאת מהקליפה שעטתה כל השנים, ואת ההשלמה שבאה עם קבורתה של הדמות מהעבר בקרקע חיה, בקרקע שעוד עשוי לצמוח ממנה משהו.
    כרגיל, תודה לך על אמנות טובה.
    ושנה טובה
    יעל

    • מירי פליישר

      יעלית העלעלית
      היטבת לנסח ולהעלות מהרהורי ליבך היצירתי. כדאי לך לפתח את זה…כתיבה על אמנות.
      תיקון קטן . אמנם השער קצת ד.נ.א. של המת אלא שהוא שלי. אכן בעיני הוא החי ביותר ומבטא סצינה שהעליתי בדמיוני ובו אני מטילה את ראשי על חזהו של אבי המת ושערותי הארוכות והמדממות(במקור יש קצת אדום בשחור) מכסות אותו . סצינת אבל אדיפלית שכזו.
      המשך יצירה מעניינת ובהזדמנות אשמח לדעת עלייך עוד משהו פרט לכינוי עלעלית והשם הפרטי יעל.

      • הי מירי ותודה על התגובה!
        אחרי שכתבתי (באורח די אופייני לי) חשבתי שאולי זו היתה חוצפה מצדי לשבת בטריבונה ולומר לעולם מה הוד רוממותי חושבת על היצירות, מה עוד שרוב המחשבות המשיכו להדהד ולעלות ולהתפתח גם אחרי שסיימתי. אבל זהו טיבו של מעשה היצירה וחשיבותו וכאן בא לידי ביטוי האומץ האדיר שנדרש מיוצר בכלל, ומיוצר אישי בפרט, להיות החובט הראשון במשחק.
        בקשר לשיער, ברור היה שזהו שיערך, ולכן דיברתי על הגנים של המת ולא על שרידיו. אבל אולי טעיתי וכן מדובר על אמנות שרידים? ראית פעם צניפה של תנשמת? זה נראה אותו הדבר (ואלף סליחות על ההשואה אבל נראה לי שבאיזשהו מקום כיוונת לכך בעצמך) וזה למעשה הפסולת של מה שהיא אינה מצליחה לעכל מהעכבר שאותו היא צדה. להבדיל מצואה (ושוב סליחה), הצניפה נפלטת מהפה ואינה אוכל מעוכל שעבר עיבוד ואי אפשר לזהות את מרכיביו המקוריים, אלא היא מה שנשאר לאחר שכל מה שכן חיוני כבר נלקח ע"י הגוף. וכאן אפשר שוב לקשור את הדמות למומיות המצריות כיוון שאצלם הנשמה היתה אמורה לחזור מהפה אל המת (אבל זה רק למיטב זכרוני והוא לא מן המשובחים אז אם זו שטות תתעלמי..). אבל מה שיותר חשוב בהקשר הזה, הוא היות המומיה שימור של הגוף הגשמי, כשלצידה משומרים האברים הפנימיים בכדי חרס טקסיים. איפה הכדים שלך? מהם האיברים הפנימיים שאותם את היית משמרת? אולי את בעצמך הכד?
        אני יודעת שההשראה לסדרה היתה קבורה יהודית בתכריכים ולא שימור המת כמומיה, אבל את משכילה מדי מכדי שהדימוי הזה יעלם מהרקע. אין מצב שמדובר פה ברצון להתפוגג או לפוגג את המת לקרקע. המת חי ושינה צורה ואם שלמה ארצי טען כי "אחרי הכל הוא שיר, לא עוד בשר ודם", הרי שאת באה ואומרת- לא, גם הבשר עצמו יכול להיות אות בשיר.
        בקשר אלי, אני מקוה לעלות אלייך לרגל בהזדמנות, כיוון שכרגע היצירה קצת מעוכבת אצלי ואני צומחת פה בעיקר פנימה.
        ובקשר לכתיבה על אמנות ודיבור על אמנות בכלל, את אולי זוכרת את תמונת שעון החול השבור מהפורום? אתמול הראיתי אותה לחברה שלי שעוסקת בתחום הטיפולי ולראשונה נשאלתי ע"י צופה למרכיביה, למה מסמל בעבורי כל פריט, במקום לפרוץ בפירוש אישי של העבודה שלי על ידה, כפי שאני עשיתי עם שלך. אני יודעת שמדובר בגילוי מחודש ומסעיר של אמריקה לאמנים שהדיאלוג הוא אורח חייהם, אבל אצלי המצב אינו כזה ולכן הצורך לחשוב על העבודה ועל המשמעות האמיתית שלה תפס אותי לא מוכנה והסב לי הנאה מרובה.
        טוב דיברתי מספיק ועכשיו לאכול.
        ביי ושנה טובה
        יעל

        • מירי פליישר

          אכן יעל אני מנסה ליצור ולהבין בו זמנית ושעבודתי תהיה רבת שכבות.
          במומיות האלה שלי יש הרבה יותר מומיות מצריות ממת יהודי. אני חסידה של ערוב תרבויות.
          אשר לחקירת עבודתי במבט לאחור-כמו מה שעשית לציורך , זהו לחם חוק אצלי.
          מדגישה מבט לאחור. הצרוף היצירתי הוא אצלי תת הכרתי ואינסטינקטיבי . החקירה אותו אינסופית ומרתקת. מסעות מופלאים למטען האישי והקולקטיבי.
          בהצלחה עם השנה הבאה לטובה
          מירי

          • למירי
            קראתי עכשיו את השיר שלך מהפוסט השני וצר לי לומר שהתענגתי כי הוא ודאי הסב/מסב לך סבל רב. עבודתך עשירה כל כך ומפרה והדיאלוג (איתך) שהיא מעוררת בקרב כל כך הרבה אנשים רק מעיד על כך. כל קריאה מוסיפה משמעות, לכל קורא רגישות שונה.
            ולענין אחר- אמרת לי לא לזרוק עבודה טובה (או מעניינת, לא זוכרת בדיוק). אבל מה אם מראה (-במפיק) של העבודה, כמו עם העבודות שלך, מעלה רגשות קשים ליוצר? מה אם עצם יצירת העבודה היה הטיפול וכעת העיסוק בה מחליש ונוכחותה מעיקה? האם את יכולה לחיות לצד כל העבודות שלך? מה את עושה איתן במקרה שלא? יש לי, למשל, תמונה עגומה ביותר שחברה שלי התחברה אליה ורצתה לקנותה כמה פעמים וסירבתי לתת לה להכניס כזה דבר עם קרמה רעה הביתה. הציור נמצא אצלי בירכתי הסטודיו כי לא רציתי להכניס אותו אלי הביתה. וגם בחיסולו יש אמירה ואיזושהי התחמקות מהמסר שיש בו. אז מה עושים? (ז"א חוץ מלשפר את החיים כך שזה יפסיק להוות מקור לסבל ויהפוך לאבן דרך למקום שאליו לא חוזרים- זה גם אני יודעת) מחפשים קונה אנונימי?
            "מדגישה מבט לאחור. הצרוף היצירתי הוא אצלי תת הכרתי ואינסטינקטיבי." כמה חכם ומזוקק ויפה.
            שנה טובה,
            יעל

          • מירי פליישר

            יעל שאלות קשות מידי מכדי שאוכל לענות כאן. מה גם שאין לי תשובה. האמנות אף פעם לא ביטאה אצלי משהו רגשי ישיר. השתמשתי בה לניקוז לא מודע ולהתבוננות בדיעבד. הקושי הוא לצופים. וזו בעיה שלהם . בעיות נפשיות לא פתרתי באמצעות האמנות אלא באמצעות בעלי המקצוע והם יש להודות עבדו הרבה שנים. אני שמחה שנותרתי מופרעת במידה סבירה ליצירה וכבר לא לסבל בחיים. ועל זאת אני אסירת תודה להם וגם לעצמי שהיה בי הכוח להתמיד ולחפש. מאחלת לך זאת . תהיי המורת דרך לעצמך אל מעט יותר אושר ממה שאת מצוייה בו ויצירה מספקת לשנה החדשה
            מירי

          • "האמנות אף פעם לא ביטאה אצלי משהו רגשי ישיר. השתמשתי בה לניקוז לא מודע ולהתבוננות בדיעבד."
            הי מירי!
            ברור לך שמדובר באוקסימורון כי אם אין קשר לרגש ישיר אין גם מה לנקז, ואז האמנות גם לא תהיה קשה לצפיה.
            זכית שעומד לרשותך כלי מדויק שכזה לריפוי בעיות נפשיות, אפילו אם צריך לעזור לו עם עוד כלים.
            פרט לכך, מרגע שתם מעשה היצירה, היוצר הופך לצופה לכל דבר וענין, שאם לא כן, איך אפשר להתבונן לאחור?

            "תהיי המורת דרך לעצמך אל מעט יותר אושר ממה שאת מצוייה בו ויצירה מספקת לשנה החדשה" ועל זה נאמר אופטימיות זהירה.:)
            שנה טובה והלואי שארדם אחרי שהעירוני כך באמצע הלילה.
            יעל

השאר תגובה ל מרדכי גלדמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר