הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
.jpg)
נעלי לק , גרביים עם גומי להחזיק, שמלת פרפר קצת קצרה מידי חושפת רגליים רזות ונבוכות,כנפיים מחוט ברזל והבד העדין מהשמלה הלבנה שהיתה בחבילה מדרום אפריקה,כתר משושים מחוט ברזל,יפה לא? על המדרגות בדרך הביתה . קר, כפות הידיים מכווצות . חיוך מאולץ של ילדה שלמדה לחייך למצלמה ועד היום רוצה לא.
איזו יפהפהייה. אצלי בתחרות את מקום ראשון.
איזה יופי של תמונה הפרפרית הלבנה הזו הנבוכה עם החיוך של היום..
אגב, הבת שלי נעמי, שהיא בת תשע, התחפשה הערב לפרפר-אבל לפרפר אדום
חזרנו לא מזמן ממסיבת פורים בבית הספר שלה. ציירתי לה על חולצה פשוטה אדומה בצבעי טקסטיל המוני פרפרים, וציפיתי את השיער שלה בסיכות רכות וגמישות של פרפרים צבעוניים.
מחושי ברזל לא היו לה אלא פרפרים מבד והיא היתה כמובן מקסימה
דפנה האם היא היתה שמחה ? אני לא . הפרוייקטים היו של אמא שלי . נשמע לי שהתחפושת שלכם היתה כיפית.
ולמגיב האלמוני מה עושים עם אלמוניות? היא מעוררת אצלי חשש אבל תודה .
אין חשש. זה רק יפה בעיני הפגיעות של הפרפר עם החיוך הפגיע.
יש חשש מאנונימיות ברשת. אנונימיות ברשת היא זכות כידוע , אבל גם הפעלת כוח.
למה כח????
כמו בחיים . תאר/י לעצמך מצב שמישהו נותן לך מחמאה אבל הוא/היא נסתר-את/ה רק שומע את הקול ולא רואה מי זה . אם לא הבנת עד עכשיו אולי גם לא תבין/י .
דומה קצת לתגובה בוטה אנונימית רק ההיפך . לא אוהבת את ההסתתרות הזו מה לעשות . לא מדובשך ולא מעוקצך.
הבנתי. תודה. לא אטריד אותך. הכוונה היתה טובה.
אל תעלב/י אבל יש מצב של תוקפנויות אנונימיות פה בבלוגיה ורציתי להדגיש את הסתייגותי מההסתתרות . ייתכן שסתם קיבלת דלי מים מהחלון בקומה שנייה כי במקרה עברת ואני ניסיתי לעזור לנקות קצת את "הבית"
לא נעלבתי. זה באמת מובן.
כן היא היתה שמחה מאד כי הכנו את התחפושת יחד ואפילו אמרה שזה היה היום הכיף בשנה…
המדרגות מאחור מסתוריות
לאן הן הובילו?
המדרגות הובילו הביתה. קומה שנייה בבית שהיה של פלסטינים שנמלטו ב48 ואנחנו התיישבנו בו. סיפורו של הבית בפוסטים שלי על "סימטת הרכבת 15 חיפה" וכן הדרך הביתה המדרגות, מופיעים אצלי בחלומות וכמו שאת אולי מכירה ,לא מוצאת את הבית . נעלם , השתנה , יש הורים אין הורים , חלומות…עכשיו שאת שואלת אולי המדרגות של סולם יעקב?
מירי
יצא בימים אלה ספר חדש
"אשתי רוקדת ואני חולם" של קובי בן שמחון
הספר מורכב מקטעים קטעים-פרגמנטים צילומיים
ויש שם קטע יפה על מדרגות שמדבר על הקטע של המדרגות במיכאל שלי
קטע לירי שבן שמחון חותם במשפט:למה סופרים אוהבים כל כך מדרגות?
עובדה שהבחנת בייחודיותן.
וואו, כמה מעבירה התמונה הזו.
"רגליים רזות ונבוכות",
הילדה שלמדה לחייך למצלמה ועד היום רוצה לא.
כל כך מזדהה ….
רונית רוניתוש ורוניתלה
סליחה על העיכוב בתגובה. הולכת לישון מוקדם בערב. לפני השינה רשמתי לי להגיב לך . פשוט התגובה שלך היתה מרגשת וגם קצת עצובה כי הזדהותך עם המילים אומרת רבות…
שמחה שחזרנו לידידותיות שלנו. היו לנו חילוקי דעות . וגם אני כמוך טענתי לעדריות בתגובות רק מהכיוון ההפוך . כנראה ששתינו לא . לא כעסתי שניסית לשכנע אותי להיפך הרגשתי שהתאפשר לי להביע את דעתי בעד חופש הביטוי האמנותי במיוחד פה בבלוגיית האמנים . LOUD AND CLEAR .
אני עדיין טוענת שמיהרתם לבטא דחייה לפני שהבנתם הכל . אבל לא כועסת על אף אחד. חבל על האנרגיה .
בידידות
מירי
ככה זה, הדומים תמיד רבים.
אני עדיין טוענת שהיתה מניפולציה אצלו ושהוא בא מהתחלה בהתקפה.
אף אחד לא קרא נגד העירום,
יוסי לקח את התגובות, בוודאי הראשונות, לכיוון שהוא הזדקק לו.
של ריב. והוא השתלח.
אם הייתי מהמבליגים, זה לא היה ממשיך בכלל.
וזהו, כנראה שכל אחד התבצר בעמדתו, וראיתי הפעם בבירור מבהיל איך אנשים יראו מה שהם רוצים לראות, לא משנה מה.
אני מניחה שהבהרתי את עמדתי, לכן אני ממשיכה הלאה 🙂
מה גם שכבר לא נעים לי מיוסי.
ולגבי התמונה כאן בפוסט שלך:
אני מזדהה מאד.
משם הפצעים והלימוד המפרך שלא נגמר
לנסות למצוא את האישיות האמיתית שלי,
את מה אני באמת מרגישה ורוצה.
אחרי דיכוי של כל כך הרבה שנים, זה קשה מאד.
לפחות לא משעמם ….
שיהיה פורים טוב,
לא בא לי להתחפש, גם ככה כל השנה אני מתמודדת עם ההתחפשויות שלי.
יש לי הצעה מהפכנית:
אולי ננסה להתחפש השנה בפורים לעצמנו ?
עצמנו, כמו שאנחנו יודעים ומכירים אותו.
ננסה להיות עם יד על הדופק ולהיות את עצמנו בפורים הזה.
ואמרו אמן.
מיד במבט הראשון של העיניים זיהיתי שזו את. העיניים היו ונשארו טביעת האצבע של הנשמה שלנו בכל גיל שהוא. בתוך המבט הזה הזמן קופא מלכת. מוכרחה לציין שלא הרגשתי חיוך מאולץ אלא כזה שהגיע מכל הלב.
תודה איריס
זה מה שאני זוכרת .
מה שאילתרו אז מכל הלב ולפעמים תפרו לבד. לי היו 2 הורים יצירתיים במיוחד אמא שתפרה ואבא עם הרעיונות… לפעמים סבלתי מזה.פעם הייתי עץ תפוזים עם תפוזים מחצאי קלקר. פרפר זה תמיד כייף אבל היום קונים בבזאר בכמה שקלים כל מיני כנפיים.
עץ תפוזים? זה הייתי רוצה לראות!
ההורים הה ידעו בעיקר לעשות ומעט מאוד לחבק… מקווה שאנחנו שונים.
הייתי הערב בהרצאה של יהודה אטלס בהליקון. הוא אמר שפעם לא היו מוכנים לצלם ילדים אם הם לא חייכו למצלמה… נזכרתי שתמיד ניסיתי לעשות פרצופים ואמא שלי חיכתה שאפסיק כדי לצלם… כנראה יש סיפור גם בחיוך מאולץ. ואהבתי את התחפושת שלך. 🙂
תודה שירה . זה לא כל כך פעם . עד היום .
פרפר יפה, רגיש, מבויש, ואולי לכן מחייך.
ילדה יפה, פרפר שברירי, כי פרפרים הם תמיד שבריריים.
תודה עדנה. מזל שאני לא כזו שברירית אה?
חמודה! ועוד עם השן שנפלה!
עכשיו נתגלה הסוד . חשבתי שלא רואים . תודה אמיר!
את נראת ממש שמחה וחמודה. אני חושבת שהתמונה מאוד תמימה ומקסימה!
תודה שירי. אולי .
איזה מרגש!!!!! את תחפושת הפרפר בכלל שכחתי. הנה תחפושות שהיום בטוח לא מתחפשים לה. כל כך יפה. ואימא טרחה הרבה, אה?
איזה מרגש!!!!! את תחפושת הפרפר בכלל שכחתי. הנה תחפושות שהיום בטוח לא מתחפשים לה. כל כך יפה. ואימא טרחה הרבה, אה
כן יעל כמו אימך . ידעה לבטא בחומר בעיקר. היתה יושבת ימים ולילות תופרת וסורגת ו..שותקת. כנראה שאת היצירתיות ירשתי ובאמת תודה לאל על כך ומזל.גם כן סוג של שפה.תקשורת ואולי אף משהו טוב לזכור .
ואז זו הייתה חוכמה הרבה יותר גדולה.
היום המון סינים מכינים המון כנפיים להמון ילדות שרוצות.
אז – לא רק שהייתה לך אמא משקיענית במיוחד
גם היה שם מישהו יצירתי שהגה תחפושת כזאת.
פרפרית יפיפייה
מאוד יצירתית היא היתה וגם אבא .
תודה הדס ! לא נקרא משהו על התחפושות הסיניות ? אני כבר שומעת את גלגלי ההתחפשות בשמורה.
פשוט תודה!
אומי 🙂
היי מירי
את דומה לעצמך לגמרי
היזכרת לי שגם אני התחפשתי לפרפר.
ללמוד לחייך גם כשלא רוצים זאת תכונה נהדרת, תאמיני לי כמה פעמים ביום אני עושה את זה… כבר לא סופרת, כי מה??? שאני לא אחייך…
צריך להעלות בבלוג את כל הבנות שהתחפשו לפרפרים
להתראות טובה
כן טובה בעיה עם הצורך והחובה לחייך . כאילו כל העולם תלוי רק בחיוך שלנו…ולא.
נוסטלגיה מחממת לב.
אצלי – לא כל כך איציק.
מירי, הצילום נוגע ללב בעיקר בגלל המבוכה העצומה של הילדה. מבחינה סמלית הכנפיים נראות יותר מלאכיות מאשר פרפריות והמדרגות הן מעין סולם יעקב. הייתי קורא לתצלום המורכב הזה: "נפלה, טעות". קיצור של: מלאכית שנפלה בטעות משמי אדוני.
תודה מוטי . ראייה אמפאטית וחומלת .
לא כל הילדים ככה בהתחלה עד שמשהו מן המציאות שנולדו אליה מאפיל?ועוד משהו ועוד משהו. אולי עם קצת עזרה וחיטוט(כמה וכמה שנות טיפול) אפשר שוב לחשוף את המקור.העצמי, האני ,האני האמיתי, האני הילדי או איך שייקראו לזה בשפת החכמים 🙂
ושוב תמונה שלך תופסת אותי, מירי
משהו מכמיר את הלב, אולי המרחק בין ה"רגלים הרזות הנבוכות" והכנפיים, החיוך הזה שאין בו הרבה שמחה ולובןנה המושלם של השמלה … במשך כל הילדוּת הזאת אנחנו גולם, גם אם יפים כמו פרפרים, לא? כל כך הרבה חושך , בעיקר
ואיך שהידים נקפצות על שולי הכנפים, אחת למעלה ואחת למטה — לפרוש אותן בכל זאת הכי רחב שאפשר?
לפרוש אגרופים קמוצים הכי רחב שאפשר בגבולות הכנפיים .
אילוף כהילכתו.
תודה יעל מקרב לב
ובכל זאת יש כאן איזה אושר שחסר במרחבים הפלסטים של ימינו. חג שמח .
ואני רואה את הפנים המחייכות במאמץ, ואת הפגיעות, בגוף הרזה והתחפושת היפה, תוצרתה של אם עמלנית, ומכירה את החיוכים המאומצים(מלשון מאומץ)וחושבת שאימי מעולם לא תפרה לי דבר, ותמיד רציתי.
לא מציעה אסתי להתחלף בכלום . הנה יצאת יפה ומוכשרת . משהו בכל זאת הצליח . תודה על ההתבוננות המאומצת מלשון מאמץ 🙂
אולי תמימות של הנפשות הפועלות אביטל. המאמץ המושקע מכל הצדדים שכולם יהיו מרוצים . בעצם זה תופס גם היום עם תחפושות הפלסטיק . ההורה המרצה והילד המרצה גם . אם במקרה משהו התקלקל בקשרים ביניהם .ח"וח
רואים שמישהו היה מפונק…עד היום
איזה ילדה מתוקה
תודה וויג"דאן מה שלומך?
הי מירי
מצד אחד את נראית מאד דומה לעצמך היום. שובבה ומלאת חיים. ומצד שני מבוישת ומסויגת. נימת ביקורת ואי נוחות ומבט חוקר ומרוחק. מתוקה כל שכן.