הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

DEADY (3)

 

 

 

 

 

ממשיכה עוד פרק באותו יום, הלהט אחזני כנראה ואני חווה את מה שחווים סופרים שיושבים שעות רבות לכתוב. חוץ מהעייפות הם רוצים לכתוב עוד. בצעד אחורה אזהר לי מלכנות עצמי סופרת כל עוד אני כותבת בעיקר על עצמי, נניח שזהו דיווח נפשי ועובדתי ככל שאוכל לגבי שלבי עשיית הקרמיקה שלי בעשר השנים האחרונות . אתם הצופים ביצירות מוזמנים לפרשן אחרת. בבקשה מכם.

עכשיו אני רוצה לכתוב על אבי, פטירתו, חמש שנים אחרי אמי, חוויית הלוויה והעבודות שבאו אחריה. הוא היה איש קשה ותובעני, כמו גם כוחני וחסר גבולות מיניים. כל חיבוק עימו היה כרוך באחיזה ובדיקה של שדיי, מה שגרם להתרחקותי הגופנית ממנו. אהב נשים ובגד באימי ועם כל זאת אהב אותה וגם אותנו. אחותי ואני. מהפאזה של מוטרדת מינית יצאתי לשמחתי בעזרתו החכמה של המטפל הפסיכולוגי שלי שהכריז: "לא היה אונס!" ובזמנו די היה לנו הנשים בזאת. הטרדה מינית לא נחשבה. אבי ואמי חזרו לגרמניה אחרי שהשיאו אותנו, ניהלו שם בתי אבות יהודיים והצליחו ליצור לעצמם פנסיה גרמנית מכובדת. בקשתי העזה שישובו עם הכסף הגרמני שהיה בעל ערך כפול מהכסף הישראלי נענתה בסירוב. הם אהבו לחיות בגרמניה הקרירה שהתגלתה כממלכת רפואה כושלת עבורנו. כשחלתה אמי רחוק מאיתנו ונפטרה כנראה עקב הזנחה, נסענו ללוויה אחותי ואני, שחשבנו שאנחנו נוסעות לראות את אמא לפני מותה, אבל בדרך הוברר לנו שהוא פשוט פחד להגיד שנפטרה ואחר כך פחד לעצור אותנו בדרך אליה בטיסה המזורזת לגרמניה, האגו, או הפנטזיה שהגשימה את עצמה שנהיה איתו בעת צערו. אנחנו תמיד כעסנו עליו, ובאמת לא היה כלל בטוח שנבוא אילו ידענו שנפטרה כבר. ליוינו אותה בדרכה האחרונה וגם שישה נושאי ארון גרמנים לבושי פראקים ארוכים כעורבים. האדמה היתה בוצית ומגעילה . אחרי שנים העלינו את ארונה לישראל לבית הקברות אשר בגבעת נשר. הציפורים תמיד מצייצות בבתי הקברות ציוץ עליז.
אבא עלה לארץ , בעקבות אהבתו החדשה -ישנה, פילגשו משכבר הימים בת דודתי, והתחתן עימה., אבל הנישואין הללו לא צלחו. היא קיבלה את הזכות להישאר בבית אבות של יוצאי גרמניה, בלעדיו, לא לפני שהתייצבה לפני פורום פוסקים של ארגון עולי מרכז אירופה והצהירה שהוא איש בלתי נסבל ולכן היא ראוייה על חשבונו לקבל דיור מוגן. אחותי האמיצה הוכיחה שהנ"לית בעלת רכוש ואיננה מסכנה כלל. בכל זאת קיבלה הטבות לדיור מוגן משלה וגם זכויות פנסיה של אלמנה, מגרמניה, לאחר פטירתו.
הוא הרגיש אבוד לגמרי וזמן קצר אחר כך נפטר במפתיע. אני פגשתי אותו כרוך בבית הקברות בתכריכים שארזו גם את ידיו. תמיד פחדתי מידיו הממהרות להכות , הפעם ראיתי גם את גודלן של כפות רגליו. הוא היא אלוף הארץ בריצה ל100 מטר (10.6)מתישהו בשנות ה50 ועזב את הספורט לטובת פרנסה למשפחתו . נעשה שוטר, מאלה שמכים עם אלות במגרשי הספורט. היו לו כמה וכמה אלום מפוארות וממורקות היטב. הוא ואמא היו מומחי פוליטורה והשלימו הכנסה עם רהיטים ששכנו רבות בבתנו, בסמטת הרכבת 15, חיפה. היו מומחים לפוליטורה בצבעים שונים והריהוט בביתנו היה ירוק! אנשים מקוריים.
אני מאריכה דברים על האיש הססגוני הזה שאפילו כתב שירים ומנגינות. כל איש ואישה ראויים שסיפורם יסופר ואני בעצם מספרת הכל מזוית הראייה שלי. אני כנראה לא באמת סופרת.
לאחר פטירתו יצרתי דמויות אותן כיסיתי בכיסויים שונים של חומר ועד היום אני לא יודעת אם רציתי לכסות על הכאב, לכסות על הבושה של מי שהוא היה, לכסות על אהבתי האדיפאלית, או לסגור לסגור ולהחלים. ואולי האלם מדבר יותר מהכל? במחשבה לאחור גם את ראשה, פניה של אמי לא פיסלתי למרות שאני רואה אותה כל יום במראה, רק את העיניים והגבות החומות ירשתי ממנו.
כדי לפסל פניו של אדם קרוב צריך הרבה אומץ ואהבה והם כנראה חסרים לי .ואף פעם אל תאשימו את הילדים. הם תמיד צודקים ו…חסרי חמלה.

2005- עבודות בפורצלן,נייר,חול,שער ולאסטר זהב. אורכן כ40 ס"מ


 שתי האחרונות
 כ50 ס"מ
 

 

העבודות  הוצגו במיצב שהתקיים בגלריה בשואבה בהרי ירושלים, באצירת תרצה ילון קולטון אוצרתי האהובה בשם " DEADY  אבא ילדה" 2005

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. סיפור קשה וצובט סיפרת כאן, המטיל אור על העבודות המרסקות משהו, את המתבונן בהן. (קודם התבוננתי בצילומים ורק אחר כך קראתי את הסיפור)

    • מירי פליישר

      תודה נעמה על האמפטיה

      • רוחה שפירא

        מירי היי!
        לעתים קרובות אני תוהה על מהות המוות הפיסי של גוף האדם והחיה שהכרתי מקרוב. ה"מומיות" שלך משמרות את תחושת הקיום השביר, הפצוע וגם את הנינוחות ומנוחת הנצח שבהן. למרות הכאב הכואב של סיפורך, בדמויות הגופים השוכבים במרחב אינוּתם, יש בעיניי קבלת הגוף והנפש היקרים והחולפים יחד עם התשוקה לגעת, לזכור ולהיות צלם הצל של חִיוּתם.

  2. מירי פליישר

    ענת לויט וריקי דסקל יקרות
    קראתי את תגובתכן האוהדת רבות באי מייל . לצערי גיליתי שההודעות לא עלו כאן. וחבל מאוד! תודה יקירות

    • מירי פליישר

      צריך להקפיד לשמר הודעות שמגיעות לאי מייל שכן הן עלולות ללכת לאיבוד פה באתר וחבל על ההשקעה.

      • מירי פליישר

        ההודעות לא אבדו. אף לא אחת מהן הן עלו במקום הנכון ואני צריכה להקפיד לקרוא הודעות בכל הפוסטים ולמצוא את פנינותיכן

  3. נורית פרי

    מירי, סיפור קשה וכואב. אהבתי את העבודה האחרונה וגם זאת שלפני אחרונה הרטיטה אותי…
    הרבה בריאות

  4. רבקה ירון

    פעם ראשונה כאן (אני חדשה). עלַי לעכל לאט, לאט.

    הבחירה בכותרת/שם הפרק – DEADY ולא DADDY – הכינה אותי במידה מסוימת לקריאתו.

    אם מותר לי, אני אומרת בקול:
    כל הכבוד!

    תודה, מירי. מפגש מרתק בעבורי.

  5. עבודות מדהימות , מירי.
    (נזכרת איך הייתי לבד בזיהוי אימי, בבית ההלוויות. אף אחד, גם לא אחיותיי ירדו איתי. ועד היום יש לי סיוטים מהמראה הזה שהבאת כאן. אולי זה יעשה לי תיקון ואנצור את המראה של עבדתך)

    • מירי פליישר

      כן תמי .סגור,כרוך,לא יכול/ה לקום יותר. רגשות מעורבים אבל
      עלינו להמשיך בחיינו הכי טוב שאפשר ולזכור את הטוב. זה קורה במילא ואם לא הספקנו לגמור חשבונות, לסיים אותם אט אט.

  6. אומי לייסנר

    וואוו מירי כמה קשה

  7. השורות שכתבת והעבודות שהצגת פשוט מצמררות.
    עפרה

  8. אביטל קשת

    כתוב מאד יפה, וגם העבודות.
    אני גיליתי שהחמלה מסייעת לי רבות.

    מבריאה. אבל זה אישי.

השאר תגובה ל נורית פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר