ממשיכה עוד פרק באותו יום, הלהט אחזני כנראה ואני חווה את מה שחווים סופרים שיושבים שעות רבות לכתוב. חוץ מהעייפות הם רוצים לכתוב עוד. בצעד אחורה אזהר לי מלכנות עצמי סופרת כל עוד אני כותבת בעיקר על עצמי, נניח שזהו דיווח נפשי ועובדתי ככל שאוכל לגבי שלבי עשיית הקרמיקה שלי בעשר השנים האחרונות . אתם הצופים ביצירות מוזמנים לפרשן אחרת. בבקשה מכם.
עכשיו אני רוצה לכתוב על אבי, פטירתו, חמש שנים אחרי אמי, חוויית הלוויה והעבודות שבאו אחריה. הוא היה איש קשה ותובעני, כמו גם כוחני וחסר גבולות מיניים. כל חיבוק עימו היה כרוך באחיזה ובדיקה של שדיי, מה שגרם להתרחקותי הגופנית ממנו. אהב נשים ובגד באימי ועם כל זאת אהב אותה וגם אותנו. אחותי ואני. מהפאזה של מוטרדת מינית יצאתי לשמחתי בעזרתו החכמה של המטפל הפסיכולוגי שלי שהכריז: "לא היה אונס!" ובזמנו די היה לנו הנשים בזאת. הטרדה מינית לא נחשבה. אבי ואמי חזרו לגרמניה אחרי שהשיאו אותנו, ניהלו שם בתי אבות יהודיים והצליחו ליצור לעצמם פנסיה גרמנית מכובדת. בקשתי העזה שישובו עם הכסף הגרמני שהיה בעל ערך כפול מהכסף הישראלי נענתה בסירוב. הם אהבו לחיות בגרמניה הקרירה שהתגלתה כממלכת רפואה כושלת עבורנו. כשחלתה אמי רחוק מאיתנו ונפטרה כנראה עקב הזנחה, נסענו ללוויה אחותי ואני, שחשבנו שאנחנו נוסעות לראות את אמא לפני מותה, אבל בדרך הוברר לנו שהוא פשוט פחד להגיד שנפטרה ואחר כך פחד לעצור אותנו בדרך אליה בטיסה המזורזת לגרמניה, האגו, או הפנטזיה שהגשימה את עצמה שנהיה איתו בעת צערו. אנחנו תמיד כעסנו עליו, ובאמת לא היה כלל בטוח שנבוא אילו ידענו שנפטרה כבר. ליוינו אותה בדרכה האחרונה וגם שישה נושאי ארון גרמנים לבושי פראקים ארוכים כעורבים. האדמה היתה בוצית ומגעילה . אחרי שנים העלינו את ארונה לישראל לבית הקברות אשר בגבעת נשר. הציפורים תמיד מצייצות בבתי הקברות ציוץ עליז.
אבא עלה לארץ , בעקבות אהבתו החדשה -ישנה, פילגשו משכבר הימים בת דודתי, והתחתן עימה., אבל הנישואין הללו לא צלחו. היא קיבלה את הזכות להישאר בבית אבות של יוצאי גרמניה, בלעדיו, לא לפני שהתייצבה לפני פורום פוסקים של ארגון עולי מרכז אירופה והצהירה שהוא איש בלתי נסבל ולכן היא ראוייה על חשבונו לקבל דיור מוגן. אחותי האמיצה הוכיחה שהנ"לית בעלת רכוש ואיננה מסכנה כלל. בכל זאת קיבלה הטבות לדיור מוגן משלה וגם זכויות פנסיה של אלמנה, מגרמניה, לאחר פטירתו.
הוא הרגיש אבוד לגמרי וזמן קצר אחר כך נפטר במפתיע. אני פגשתי אותו כרוך בבית הקברות בתכריכים שארזו גם את ידיו. תמיד פחדתי מידיו הממהרות להכות , הפעם ראיתי גם את גודלן של כפות רגליו. הוא היא אלוף הארץ בריצה ל100 מטר (10.6)מתישהו בשנות ה50 ועזב את הספורט לטובת פרנסה למשפחתו . נעשה שוטר, מאלה שמכים עם אלות במגרשי הספורט. היו לו כמה וכמה אלום מפוארות וממורקות היטב. הוא ואמא היו מומחי פוליטורה והשלימו הכנסה עם רהיטים ששכנו רבות בבתנו, בסמטת הרכבת 15, חיפה. היו מומחים לפוליטורה בצבעים שונים והריהוט בביתנו היה ירוק! אנשים מקוריים.
אני מאריכה דברים על האיש הססגוני הזה שאפילו כתב שירים ומנגינות. כל איש ואישה ראויים שסיפורם יסופר ואני בעצם מספרת הכל מזוית הראייה שלי. אני כנראה לא באמת סופרת.
לאחר פטירתו יצרתי דמויות אותן כיסיתי בכיסויים שונים של חומר ועד היום אני לא יודעת אם רציתי לכסות על הכאב, לכסות על הבושה של מי שהוא היה, לכסות על אהבתי האדיפאלית, או לסגור לסגור ולהחלים. ואולי האלם מדבר יותר מהכל? במחשבה לאחור גם את ראשה, פניה של אמי לא פיסלתי למרות שאני רואה אותה כל יום במראה, רק את העיניים והגבות החומות ירשתי ממנו.
כדי לפסל פניו של אדם קרוב צריך הרבה אומץ ואהבה והם כנראה חסרים לי .ואף פעם אל תאשימו את הילדים. הם תמיד צודקים ו…חסרי חמלה.
2005- עבודות בפורצלן,נייר,חול,שער ולאסטר זהב. אורכן כ40 ס"מ
אבא עלה לארץ , בעקבות אהבתו החדשה -ישנה, פילגשו משכבר הימים בת דודתי, והתחתן עימה., אבל הנישואין הללו לא צלחו. היא קיבלה את הזכות להישאר בבית אבות של יוצאי גרמניה, בלעדיו, לא לפני שהתייצבה לפני פורום פוסקים של ארגון עולי מרכז אירופה והצהירה שהוא איש בלתי נסבל ולכן היא ראוייה על חשבונו לקבל דיור מוגן. אחותי האמיצה הוכיחה שהנ"לית בעלת רכוש ואיננה מסכנה כלל. בכל זאת קיבלה הטבות לדיור מוגן משלה וגם זכויות פנסיה של אלמנה, מגרמניה, לאחר פטירתו.
הוא הרגיש אבוד לגמרי וזמן קצר אחר כך נפטר במפתיע. אני פגשתי אותו כרוך בבית הקברות בתכריכים שארזו גם את ידיו. תמיד פחדתי מידיו הממהרות להכות , הפעם ראיתי גם את גודלן של כפות רגליו. הוא היא אלוף הארץ בריצה ל100 מטר (10.6)מתישהו בשנות ה50 ועזב את הספורט לטובת פרנסה למשפחתו . נעשה שוטר, מאלה שמכים עם אלות במגרשי הספורט. היו לו כמה וכמה אלום מפוארות וממורקות היטב. הוא ואמא היו מומחי פוליטורה והשלימו הכנסה עם רהיטים ששכנו רבות בבתנו, בסמטת הרכבת 15, חיפה. היו מומחים לפוליטורה בצבעים שונים והריהוט בביתנו היה ירוק! אנשים מקוריים.
אני מאריכה דברים על האיש הססגוני הזה שאפילו כתב שירים ומנגינות. כל איש ואישה ראויים שסיפורם יסופר ואני בעצם מספרת הכל מזוית הראייה שלי. אני כנראה לא באמת סופרת.
לאחר פטירתו יצרתי דמויות אותן כיסיתי בכיסויים שונים של חומר ועד היום אני לא יודעת אם רציתי לכסות על הכאב, לכסות על הבושה של מי שהוא היה, לכסות על אהבתי האדיפאלית, או לסגור לסגור ולהחלים. ואולי האלם מדבר יותר מהכל? במחשבה לאחור גם את ראשה, פניה של אמי לא פיסלתי למרות שאני רואה אותה כל יום במראה, רק את העיניים והגבות החומות ירשתי ממנו.
כדי לפסל פניו של אדם קרוב צריך הרבה אומץ ואהבה והם כנראה חסרים לי .ואף פעם אל תאשימו את הילדים. הם תמיד צודקים ו…חסרי חמלה.
2005- עבודות בפורצלן,נייר,חול,שער ולאסטר זהב. אורכן כ40 ס"מ
שתי האחרונות
כ50 ס"מ
העבודות הוצגו במיצב שהתקיים בגלריה בשואבה בהרי ירושלים, באצירת תרצה ילון קולטון אוצרתי האהובה בשם " DEADY אבא ילדה" 2005
סיפור קשה וצובט סיפרת כאן, המטיל אור על העבודות המרסקות משהו, את המתבונן בהן. (קודם התבוננתי בצילומים ורק אחר כך קראתי את הסיפור)
תודה נעמה על האמפטיה
מירי היי!
לעתים קרובות אני תוהה על מהות המוות הפיסי של גוף האדם והחיה שהכרתי מקרוב. ה"מומיות" שלך משמרות את תחושת הקיום השביר, הפצוע וגם את הנינוחות ומנוחת הנצח שבהן. למרות הכאב הכואב של סיפורך, בדמויות הגופים השוכבים במרחב אינוּתם, יש בעיניי קבלת הגוף והנפש היקרים והחולפים יחד עם התשוקה לגעת, לזכור ולהיות צלם הצל של חִיוּתם.
היטבת ראות וחקור רוחה. אני לוצדת ממך להתבונן עליהם.
ענת לויט וריקי דסקל יקרות
קראתי את תגובתכן האוהדת רבות באי מייל . לצערי גיליתי שההודעות לא עלו כאן. וחבל מאוד! תודה יקירות
צריך להקפיד לשמר הודעות שמגיעות לאי מייל שכן הן עלולות ללכת לאיבוד פה באתר וחבל על ההשקעה.
ההודעות לא אבדו. אף לא אחת מהן הן עלו במקום הנכון ואני צריכה להקפיד לקרוא הודעות בכל הפוסטים ולמצוא את פנינותיכן
מירי, סיפור קשה וכואב. אהבתי את העבודה האחרונה וגם זאת שלפני אחרונה הרטיטה אותי…
הרבה בריאות
כבר לא כואב נורית אבל תודה על הקריאה
פעם ראשונה כאן (אני חדשה). עלַי לעכל לאט, לאט.
הבחירה בכותרת/שם הפרק – DEADY ולא DADDY – הכינה אותי במידה מסוימת לקריאתו.
אם מותר לי, אני אומרת בקול:
כל הכבוד!
תודה, מירי. מפגש מרתק בעבורי.
תודה רבקה ניפגש פה ואצלך
עבודות מדהימות , מירי.
(נזכרת איך הייתי לבד בזיהוי אימי, בבית ההלוויות. אף אחד, גם לא אחיותיי ירדו איתי. ועד היום יש לי סיוטים מהמראה הזה שהבאת כאן. אולי זה יעשה לי תיקון ואנצור את המראה של עבדתך)
כן תמי .סגור,כרוך,לא יכול/ה לקום יותר. רגשות מעורבים אבל
עלינו להמשיך בחיינו הכי טוב שאפשר ולזכור את הטוב. זה קורה במילא ואם לא הספקנו לגמור חשבונות, לסיים אותם אט אט.
וואוו מירי כמה קשה
הי אומי יקרה. סליחה
השורות שכתבת והעבודות שהצגת פשוט מצמררות.
עפרה
תודה עפרה על הצטמררותך. אני מקבלת אט אט בטחון שהכתיבה מדברת. העבודות גם כמובן.
הכתיבה מאד מדברת אלי וכמובן העבודות שמצמיתות את המתבונן בהן.
עפרה
!!!!!!!!!!!!!
כתוב מאד יפה, וגם העבודות.
אני גיליתי שהחמלה מסייעת לי רבות.
מבריאה. אבל זה אישי.
בדיוק אביטל והיא רחבה ועמוקה ומבריאה באמת.