בסימפוזיון הזכור לטוב ב2006, לקליגרפיה וקרמיקה בגלריה של אום אלפאחם , נשמעו קולות נפץ של פורצלן.
קניתי כ30 קנקנים מפורצלן בשוק הפשפשים של יפו וכלים פלסטיניים מעשה ידי קדרים מחברון במשתלה הקרובה לאום אלפאחם. ביקשתי שיזמינו עבורי כמה חבילות חמר ורדרד גרמני , והתחלתי במלאכה. משלחות של אמנים יהודים וערבים באו לבקשני לא לנפץ את כלי הפורצלן היפיפיים , וכשמישהו חפץ באחד מהם במיוחד, קיבל אותו.(הכדים הפלסטיניים איש לא ביקש את נפשם), אמנית אחרת הסבירה לי שאת השבירה עושים על מגבת ומפילים בזהירות רכה את הכלי. הם הזדעזעו מהאגרסיביות המצלצלת שהכאיבה יש להודות, לאוזניהם בעבודתם. היה בפעולה הזו זעם גדול אני מודה, על שני הצדדים, ובעיקר על המנהיגים של היהודים והערבים, הישראלים והפלסטינאים על שהם מסרבים להשלים, מסרבים לאפשר לנו לעמים לחיות את חיינו ביחד ובשקט. היתה בזה גם הצעת תיקון שבדיעבד נראית לי די מטומטמת, לשבור את התרבויות ולערבבן כמעט כמו כור ההיתוך הנוראי של מדינת ישראל בשנות ה-50 שהכניסה את כל העולים אליה לכור כביכול ישראלי , בעיקר אשכנזי.
באותה החלטיות מזעזעת של אישה שמנמנה ומבוגרת, השתמשתי גם כששברתי את הכלים הפלסטיניים, צדק צריך להעשות…
לשמחתי, השבירה זכורה רק לנוכחים בסימפוזיון ולי, בדיעבד מה שבאמת נוצר, הוא איסוף שברי כלי פורצלן וכדים פלסטיניים מחדש וסידורם בתפזורת אסתטית, בתוך לבני חומר קראמי מאחד, שריפה, והצבת הבלוקים זה על זה.
לא קיר הפרדה, קיר חיבור.
ב2009-10 הוזמנתי לחיפה , להציב שלושה חלונות של בית שנאטם ב1948, החלונות היו גם אטומי . הם הוצבו ברחוב יוחנן המטביל 26 ונתקבלו בחיבה רבה על ידי התושבים. ההצבה היתה בחג החגים של דצמבר שנחגג בארועים אמנותיים בואדי ניסנאס החיפאי. החגים הם : הנוצרי- כריסמס, המוסלמי-איד אלפיטר והיהודי-חנוכה. ההצבה שיתוף הפעולה עם הבנאים, התמיכה והעידוד מצד האוצר והאמן עאבד עבדי, כיסוי הוצאות החומרים ואפילו ההובלה, המפגש עם אנשי הרחוב קשי היום, חויות שלא אשכח.
החלונות מוצבים שם עד היום ורק גגון בד שהורכב בצורה שכמעם מסתירה את החלון השלישי , נמוך מידיי לצורכי הגנה על המנגל הגדול הפועל תחתיו, מצערים אותי. חבל לי גם שהסביבה מוותרת. החלונות השתלבו כאילו היו שם תמיד וגם, נושאים את הזכרון למה שקרה על הארץ הזו, למה שעוד קורה.
בלי זכרון משקף לכולנו של מה שהוקרב, אין לנו עתיד.
בסדרות העבודות האלה, העבודה בסימטת הרכבת 15 ואלה שעוד אעלה, אני
רוצה מאוד ליצור אפקט אקטיבי אחד, כמו בעבודת התפילה הקבלית שנעשית בכוונה גדולה כדי להשפיע על הבורא הגדול, אני רוצה ליצור זיכרון למה שהיה, לנכבה שלהם ולארועי האסון שעברנו כולנו בדרך למדינה משלנו, בדרך למדינה משלהם. ושאצלינו, המדינה שלנו, שתהיה צודקת לכל אזרחיה, מדינה למען כל אזרחיה, זה תפקידו של ממשל.
2006
2009
2010
2010
2012
העבודה האחרונה איננה פוליטית כלל, רק כאב לב על כלי חמוד שנשבר וחיבור גולמני . כשכואב קשה קצת לדייק בביצוע נקי, וחוץ מזה לחבר מחדש זה כואב כי…זוכרים את מקורם של השברים, משהו נגד מרוץ הזמן הקטלני.
מירי היקרה!
עבודת היד שלך, איסוף וחיבור אבני דרך וזיכרון ובנייתם מחדש, יוצרים חוויה חיונית ומבורכת.
בקיר לא-קיר, הופכים הבלוקים למשפחה מורחבת המצמחת את רוח האדם וביתו, על כליו וזכרונותיו.
החלונות בבית האטום, פותחים צוהר ליופי ולתקווה שנפש האדם ותבונת כפיו יגברו על מאבקי הכוח והשנאה.
הכלי השבור עשוי ביד אוהבת ויש בו את כוח האהבה המרפא.
רוחה יקרה כמה נדיב את מכילה את הדברים שאני מפרסמת. אני אסירת תודה!
נראה לי התגובה הראשונה שלי לא נקלטה אז מנסה שוב:
מירי יקרה, מאוד אהבתי "לא קיר הפרדה, קיר חיבור"
העבודה האחרונה בחיבור הגס, נוגעת ללב. ככה אנחנו כנראה מחבקים כשהתשוקה גדולה.
לוסינקה לוסינקה תודה
קצת קשה לא לחזור לתגובות שכבר עלו :).
תבורכי, מירי. מה שאני רואה והתהליך שאַת מדווחת/כותבת כאן עליו מעודדים אותי, מעמעמים את ההרגשה האיומה ש- איחרנו את הרכבת <בלי קשר לסמטת הרכבת 15? ואולי בה נפתח אותו משהו בך?>.
<רכבות. אין לי קשר כלשהו לשואה, ילידת ארגנטינה, דור רביעי בה, ובכל זאת יש לי סיוטי רכבות. ולא רק.> <עמך הסליחה על הדיבור האסוציאטיבי. שלא אוכל למחוק. נראה לי כאילו כאן 'זה בסדר'. אם עברתי את הגבול, אנא אמרי לי.>
תודה שוב, מירי, מקרב לב.
ושבוע נפלא לך.
רבקה יקרה אנא הכבירי במלים כמה שרק תחפצי. אכן ההרגשה שהרכבת עצרה בתחנה שלנו,קסומה. כסופות שער שכמותנו. תודה על תגובתך האסוציטיבית ותמיכתך בי.
עבודות יפות מאוד, מירי. כמה שלֵמות בשבר וכמה יפה מה שכתבת.
תודה רבה מאוד תלמה