הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
השנה ההאזרחית הולכת ומסתיימת . אזרחים משני צידי המלחמה נפגעים .
אני שוב מוצאת את עצמי חצוייה – הזדהות עם העם שלי מחד והזדהות עם כל אדם באשר הוא אדם .
אני שוב מנסה להכיל את הקונפליקט הבלתי נסבל הזה. עכשיו אני יודעת שרק שפה אחת אני מכירה אולי באמת . זו שמאחורי השפה. זו שאין לה מילים . שפת האמנות.
מוקדש לכל מי שהעלה שאלות כואבות, בזמן האחרון כאן בבלוגייה.
שאלות שאין לנו תשובות עליהן . נראה לי שגם אין לנו כלים להשיב עליהן מהמקום הכל כך חלש ואנושי שבו אנחנו מצויים.
כשהתותחים רועמים נדמה לי שדווקא אז המוזות הן היחידות להושיע
אולי גם תפילה קטנה לאל שיצילנו מאחינו האדם.
חומרים : נייר כבוש עם עבר
20 ס"מ
אכן יצירה מצמררת, כפות הרגליים המנותקות מהקשר. והמילים הרב משמעיות המשלימות את הזוועה: חומרים: נייר כבוש עם עבר.
מזכיר לי שכשנה לאחר מלחמת ששת הימים, הייתי בסיני כחייל ולפתע ראיתי מבצבצת מהחול כף יד וזרוע שחורים, חנוטים ביובש המדבר.
גם אני הייתי שם…
בסיני במלחמה. חיילת אבודה וצופה בזוועות.
פצוע ופוצע
נכון חני. מדוייק
זה מזעזע, מירי
זה מה יש ענת . בפועל זה רק נייר. כמו בסרטים המפחידים שהיינו צריכים להזכיר לעצמנו שהם רק סרט. הצרה שהמציאות היא לא סרט
רק נייר אבל העיניים רואות בשר אמיתי קרוע ומדמם. ימים קשים מאד. לא יודעת אם המוזות יכולות להושיע.
חזק מאד כל כך מוחשי זה נראה
וגם מזכיר רגל עם גנגרנה
מציאות קשה
נבוט בראש אמירה?
ודאי שהמוזות לא יכולות להושיע ישירות במציאות , רק ליוצר לפרוק לרגע את כאבו,עד החדשות הבאות, ענת.
לא יודעת אם המוזות יכולות להושיע ממש אבל הן צריכות לפחות לעבוד שעות נוספות כשהתותחים רועמים
עבודתך חזקה מירי , אני מלאת הערצה לכם האמנים הפלסטים , לקחת נייר עיתון ולראות בו ולעשות בו דברים כאלה מלאי הבעה
אני מתפעלת מעבודתך
תודה ריקי
אכן הנייר כמו אדם- בר חלוף וזמנו קצר
חזק ומרשים!
תודה אילנה יקרה
הקול הוא קול יעקב והרגליים, רגלי עשו.
לא ממש הבנתי לבנה
במחשבה שנייה לבנה ניתן לפרש כמו שרוצים את הפסוק אבל בהקשר לרגליים- יעקב עשיו שניהם יכולים לדמם
אוי מירי כמה קשה!
sorry Omy
היי מירי, מה שלומך?
אולי מתאים להגיד כאן את ההסכמה הרביעית מתוך ארבע ההסכמות (דון מיגואל רואיס): "עשה כמיטב יכולתך", כל אחד במסגרת מה שהוא יכול ויודע, אם מעט ואם הרבה, ומה שהאמן יודע לעשות זה את האמנות שלו…
ליל מנוחה
בדיוק גבריאלה . תודה שהבנת .
לא פוליטיקאים. אמנים. אני קוראת זאת גם בשירייך
אדיר!
כמה מוזר, רק לפני יומיים היתה פה כף רגל אחרת לגמרי בפוסט של יעל!
לפני ואחרי סבינה…:(
"אלף שנים התהלכתי כאן
יומם והלאה הרחקתי נדוד".
אכן היטבת לומר מאלף מלים.
פתאום הבנתי אמיר את המתנה להתבטא אחרת . בורכנו
מירי , התבוננתי בכפות הרגליים וחשבתי על המגדלנה
ועל הרגליים שהביאו אותנו מהמדבר לכן ועל הררי הנעליים שם
ולאן עוד יביאונו רגלינו
אכן שולמית . תודה
מירי יקרה, הרגלים הפצועות מצמררות וזועקות, אולם חוששת אני שגם המוזות לא תושענה
המוזות לא מושיעות את העולם , הן אפיק ביטוי לאמן , על כן אינן שותקות כשהתותחים רועמים. מחוסר אוניו להועיל הוא היא עושים עבודה שמבטאת אותו או אותה. ואם זה עוזר למישהו . טוב ואם לא .
ותודה על התייחסותך נעמי
עבודה חזקה, מירי.
במציאות צריך לנקוט עמדה יותר ברורה.
עמדתי ברורה תמר
אני נגד מלחמות באשר הן.
ובמחשבה שנייה תמר. העבודה היא עמדה מאוד ברורה . בהקשר למציאות . אין ברורה ממנה. שלחתי אותה לאסופה שמתארגנת נגד המלחמה. למרות שבמאמר מוסגר- אני נגד כ ל מלחמה.
מצמרר..
אימיז" מורכב שנקרא באופנים שונים.. והדם או הציפורן המשוכה בלק מבצבצת..
נקרעים בין הרצון הפיסי לטמון את הראש בחול ולא ! לדעת..
לבין הכאב של האחים , העלבון הפגיעה הכעס על חוסר האונים…
וחוסר הצדק , האשמה עצמית על "שיתוף הפעולה" עם פעולות שלא מסכימים איתם וחוסר הברירה ..
האומנם????……
דוט יקירה תודה . מורכב . הכל ביחד .
חוסר אונים האמנם? לפעמים מקווים שהאמנות תעשה משהו. קשה באמת להאמין
הגעתי מאוחר
גנבו לי את כל המילים
אני מזדהה במיוחד עם דבריו של אהוד.
גיורא
תודה שבאת גיורא.
יפה העבודה שלך מירי. את פסלת מרגשת ומצויינת
תודה איריס יקרה מאוד. דש לגרא. לא בטוחה שכדאי להראות לו עבודה זו . בינתיים. סתם דש החלמה וחיבוק
עבודה נפלאה, מירי, כל כך יפה הגדרת את החומרים. הייתי רוצה לראות ברזולוציה גבוהה יותר.
עבודות הרגליים חזקות מאוד.
את צודקת סמדר לגבי איכות הרזולוציה. חייבת לקנות מצלמה טובה יותר . תודה שהערת לי.
הי מירי עבודתך חזקה מאוד כאילו וניסית לאמר שנמק הוא שמה של המציאות בה אנו חיים כיום.קשה ביותר הטיפול בכיב הזה.וכמו שאמרת מזל שהאומנות יש בכוחה להוציא אותנו מכאן למרות שבאופן אישי אני מרגישה שהיא גורמת לי לפעמים להתחמק מהחיים.תודה.
תודה רחל על תגובתך.
האמנות נותנת פסק זמן . לא מוציאה אותנו.
מירי, עבודה מרשימה. הרגליים האלה נראות כל כך פגיעות.
גם אני מרגישה חצויה, כואב ההרס וההרג בשני הצדדים.
הי לוסי יקרה. לב גדול לך
מוזה אהובה שלי
תודה שעברת בדרכי
בואי אלי ארחץ את רגלייך וארפאך
כדי שתוכלי לצאת שוב לדרכך
מיכלה
אשלח אותה אלייך
המדונה-השכינה-האם הגדולה והכאובה
ואת תיילדי אותה מחדש
אולי הפעם.
צריכות לדבר כשנתפנה…
שנה טובה בינתיים!
עבודה יפהפיה בעיני.
ומה שלא גורע בעיני הוא, שאני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההקשרים דווקא.
אני חושבת שלא נכון להאשים את מה שקורה במדינה הזו ב"כיבוש",
בטח לא באופן חד משמעי,
וגם לא את הצד השני באופן חד משמעי.
אני כן חושבת שתקופה ארוכה מאד המנהיגים של הצד השני הוכיחו מעבר לכל ספק שהם לא מעוניינים בשלום שלנו ותודה רבה באמת.
לא שאצלנו באמת כל כך מעוניינים בו.
ברגע שאנשים יקלטו ששלום עושים קודם כל פנימה, והאוייבים הגדולים של כל אדם ואני מדגישה, כל אדם, הם אלה שנמצאים אצלו בפנים,
ככל שכל זה יקרה ברמות יותר ויותר גבוהות, ככה אנחנו בדרך החוצה.
הלואי רונית
זה נראה רחוק
אנחנו רוצים שזה ייראה רחוק ….
למה לדעתך ?
קורע לב. מירי. מזעזע כל כך. וכמה נוקב וקולע.
תודה יעלה.
אנושי אנושי מידי-ניטשה נידמה לי
היי מירי
העבודה שלך שווה מיליון מילים.
זאת האמת על החיים, יש כאלה שמדברים ויש כאלה, שכואבים
שנה טובה טובה
טובה תודה
אני לא בטוחה בהפרדה הזו
נראה לי שהאנשים כואבים
לפחות את כאבם
אין להם את הכלים שלנו
הם אילמים בתחום הזה
אבל כשאנחנו יוצרים הם מעריכים ונהנים -סימן שיש שם מישהם בפנים שמבינים.
היי מירי,
אני מזדהה עם האמירה שלך כאן.
אישית אני מרגיש שאינני מסכים שיכניסוי אותי לשיח המקובל על מלחמות, כי הוא לוקה בחסר ובעיניים סומות בדרך כלל, הוא יותר שיח של חרדה או של אין אונים המונח מראש. אני מחפש שיח אחר והבנות אחרות ומאמין שהמוזות (מילה שאני דווקא פחות אוהב), הכוח היוצר, הרוח, יש בהם הרבה מעבר לשיח הזה ושם טמונות תשובות אחרות, אנושיוֹת הרבה יותר ונשגבוֹת הרבה יותר גם יחד.
והעבודה שלך מצמררת ומביעה את הזעקה הזו. תודה על השיתוף.
תודה חן
אין לי אלא להסכים איתך
היצירה היא מעבר להכרזה או כרזה כזו או אחרת