סוף סוף מצאתי את העוז והגבורה להתמודד עם מגירות, דלתות סגורות של ארונות שלא נפתחו זמן רב, ארונות עם שפע כלים שאינם בשימוש, רק הקדמיים שבהם, מקומות עמוקים חשוכים, סגורים, במטבח ביתי.
למה בגיל 66 בדיוק הגיע העוז, הגיעה הסבלנות והגיעה היכולת לאסוף את תרמילי הג'וקים לדורותיהם, הפתוחים ואלה שעדיין סגורים ומוכנים להסתער על העולם המטבחי, לכשיתפתחו, ויגדלו?
המגירות והארונות שנפערו מדיפים עכשיו ריח סבון ריחני במיוחד, דאודורנט לבנדר ועוד צמחים עזי ריח, והגרגירים הג'וקיים ,התיקים אוצרי דור העתיד, הוכחדו. האם עזרתי לאוכלוסיית האנושות לשרוד עם קצת פחות מכרסמים קטנים ובלתי מריחים טוב? האם מנעתי התפוצצות אוכלוסין ג'וקיית? ולא לא ריססתי בחומר קוטל שהוא כמו חרב פיפיות, קוטל חרקים ומסרטן אנשים.
המגירות והארונות שנפערו מדיפים עכשיו ריח סבון ריחני במיוחד, דאודורנט לבנדר ועוד צמחים עזי ריח, והגרגירים הג'וקיים ,התיקים אוצרי דור העתיד, הוכחדו. האם עזרתי לאוכלוסיית האנושות לשרוד עם קצת פחות מכרסמים קטנים ובלתי מריחים טוב? האם מנעתי התפוצצות אוכלוסין ג'וקיית? ולא לא ריססתי בחומר קוטל שהוא כמו חרב פיפיות, קוטל חרקים ומסרטן אנשים.
שנים רבות ליוו אותי חלומות על חרקים המצויים בארונותיי, לעיתים בשקיות סגורות שכל מה שנדרש הוא פשוט לזרוק אותם, לפחות בחלום. לא ידעתי מעולם למרות מומחיותי בחקירת תהומות הנפש שלי, מי הם ומה הם החרקים. נראה לי שהתקופה האחרונה אליה הגעתי שבה אני נוטלת אחריות על תקשורת עם אנשים שיקרים לי, לא מוותרת להם בכעסם או בהתנכרותם ואומרת להם בכל שפה אפשרית כולל שפת המחלות, מעט, לא לדאוג בבקשה, אני אוהבת אתכם, אני זקוקה לכם, אתם חשובים לי. דומה שהתקופה הזו מביאה איתה את האומץ העוז והגבורה להתמודד עם אוכלוסיית המזיקים המסריחים הקטנים והמעצבנים. הם אמיתיים ולא רק משל, אבל כמו כל דבר בחיים הם מטפורה וגם ההתמודדות שלי עימם.
סודות, מה שלא דובר מרוב פחד, מה שלא נחשב אפילו מרוב פחד, סתם פחד וחרדה והחשיפה לאור המלים שמגלה עד כמה פעוטים הם היו לעומת הנזק העצום שגרמו בדחיקתם לתת תקשורת, מתחת לקו הראיה, ממש מכרסמים קטנים שמתרבים ללא רחם….
ועכשיו אני שואלת אתכם איך זה מתקשר ליצירה שלי כיום, זו שחדלה לנבור בקשרי העבר וסבלותיו ועוסקת בקדרות שבה אינני מצטיינת טכנית במיוחד אבל אוהבת אוהבת אותה וגם את התוצאות המטורפות שאני מעבירה אותה בתנורי, עם כל הניסיון וכן, האומץ והעוז לנסות חיבורי חומרים משונים על מנת להשיג תוצאות טבעיות המידמות לפעולות וולקניות?
כשהייתי בשנה אחרונה בבצלאל והיינו צריכים להגיש עבודות אישיות, עבדתי בשני מסלולים, זה שחשבתי שמצפים ממני וזה שאהבתי. ומה זכה להתייחסות והערכה? נכון מה שעשיתי מאהבה , ללא חשש וללא התחנפות. זה מה שקורה לעבודות האלה האחרונות, עבודות האבניים שאני בטוחה שאינן מושלמות מספיק ועוברות גיהינום וולקאני בתנור לשביעות רצוני? אוהבים אותן וכן, אנשים שדעתם חשובה לי.
איך הכל מתקשר? הגיל? הידיעה שזו ה הזדמנות? השקט הנפשי? הבגרות? מפתיע אותי ומדהים אותי עד כמה אני לא דואגת, חוששת, ומפחדת יותר. לא מהג'וקים וצאצאיהם ולא מהקדרות שאני מרגישה כל כך לא מיומנת בה. אני עושה, אני מעזה לעשות מה שאני רוצה, אני חיה. ואל תגידו מבוגרת, דילוג לאחור בכמה שנים היה מפגיש אותי ואתכם באישה הססנית, מתוסכלת, מפוחדת וחרדה. יחסית כמובן, יחסית להיום כשחרב החולשה הפיזית ותאריך התפוגה מרחפת מעל, להזכירני עד כמה הכול יקר ומופלא. פתאום אהבה היא מלה בעלת משמעות , הגעגוע אליה והנוכחות שלה.
18 ס"מ קוטר
אָָדָמִלָה/ דוד אבידן
"המלה שהייתי/ המלה שאהיה/ המלה שהייתי/ לפני לידתי/ המלה שאהיה/ אחר מותי/ המלה שהייתה בי/ המלה שאיתי"
שמעתי היום ב"מילים שמנסות לגעת" שיחה עם דר' גלעד המאירי, שהוציא ספר על דוד אבידן, ובה הושמע השיר "אדמלה" בקולו של המשורר.
כשקראתי את מה שכתבת כאן וחשבתי על החיבור שנוצר בין העבודות שלך למחשבות היוצרות יחסי גומלין בין העולם הפנימי על כל ביטוייו, לבין המגע והקשר של היצירה והיצר, מצאתי בחיבור של אבידן -אָָדָמִלָה , את הווית הכתיבה שלך ביחס הישיר אל הגוף והחומר, משיק לקשר הראשוני שבין אדם ואדמה והמילה הבוראת.
כמו הכלים הנבראים בנגיעות ידיך, כך המילים גם הן מכילות את התודעה, הכוונה והרצון ובעיקר את החומר ביד היוצר.
החומר יש לו עוצמה מיתית אני חושבת רוחה. הוא באמת מהראשוניים שיצרו בהם, לשימוש או כפסלים דתיים. גם ראשוניות המילה שבאה אחרי האינמילה, היא יצירה. יפה כתבת רוחה. מעניין להרחיב. יש מאמר מרתק בספרות ותרבות של הארץ לשבת, על ספר שהוציאה מיכל גוברין עם ז'אק דרידה של מרדכי גלדמן על התפילה שהיא קובץ מלים הבאות מנהמת הלב של לפני המלים ועוד…. ייתכן שהטכסט הזה מהדהד פה מעט. אם להיות מושפע אז אני מקווה שמהוגים שאני מעריכה…
מירי יקרה, אחד הפוסטים המרגשים שקראתי אצלך. האומץ, האהבה, המבט הישר והרגישות. כאילו יצאת לפנסיה ממה שהיה ועכשיו נוצר החופש האמיתי והשחרור. העבודות שלך הם בכתב היד של הטקסט.
יפהפה.
אכן לוסי , לעשות את מה שרוצים ולא מה שצריכים. באהבה רבה, אפילו לנקות מגרות אפלות….תודה יקרה שלי
יש אנשים שזוכים לכך שהחיים הכי הכי שלהם מתחילים מהאמצע. כל שלפני היה רק פרומו מתעתע
יפה ענת יקרה, אולי אפילו לקראת הסוף….ושווה. כמה פחדתי לכתוב את עצמי, כמה חששתי ליצור מה שאני אוהבת , כמה יראתי מהסיכון שבאהבה לאנשים קרובים, כמה חששתי להיות עצמי….
מירי, האם תגובתי נחסמה אצלך, או פשוט נעלמה במרחבי הבלוג
לפי המהירות בה הופיעה התגובה המנהלתית אני מבין שהקודמת נעלמה בתהום הנשייה. להלן השחזור
מירי היקרה, מילותייך נוגעות בלב,ויצירותייך נחוות אצלי כְּלַבָּה שגם בהתקשותה שומרת על חום מעמקים.
תוך כדי קריאה התנגנו בי המילים (במלעיל):
כל העולם כולו
גשר צר מאוד
והעיקר
לא לפחד כלל
ובאין פחד, יש אמונה,
האמונה ביכולתנו ליצור
ויצירה מאמינה כיצירתך – תֵאָמֵן
אהוד יקר אילו מלים נפלאות שזרת לי.
לא נותר לי אלא לברך ולאחל זאת לכולנו הפורחים קצת מאוחר, אאאאאממממן
מירי יקרה
בכל מה שאת נוגעת, כותבת, יוצרת, יש כנות ועומק גדולים. אוהבת כל יצירה ויצירה שלך, לאורך כל הדרך. מרגש שאת במקום בו את מרגישה נוח וכבר לא חוששת. שנה מרתקת ושפע יצירה, אמנית נפלאה שאת. אוהבת אותך.
סמדר אהובה תודה.
מה אומר שלא אמרו קודמי?
נגעו דברייך ללבי מאד. ומעבר לכך, אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הסיפא של דברייך. (ועם אהבתך לקדרות)
תודה נעמה עד מאוד. שמחה שגם את מרגישה כך. קבוצת השתייכות שטובה בעיניי