הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

צליל

צליל הפעמון הוא מכת הענבל בקיר החומר
[
צליל הפעמון בוכה בעור התוף

לצליל הפעמון יש מחיר 

מבפנים החוצה ושוב פנימה 

אור ישראלי בוהק וחד גם דרך חלון מלוכלך

(ועל קירות כדאי לקרוא אצל שולמית אפפל)

47 תגובות

  1. גיורא פישר

    יפים הפעמונים ויפה מה שכתבת.
    מעתה כנראה אשמע בדינדוני הענבלים גם כאב.
    אני לא יודע אם זה טוב, אך כמו שכתבתי זה מאד יפה.
    שבוע טוב
    גיורא

  2. מירי, יפים פעמונייך ויפה ההתבוננות על צליל הפעמון. האם הפעמונים מפורצלן? אם כן מרתקת המחשבה על משמעות הצלילים. במיוחד אותו רגע בו הם ניתקים מהפעמון

  3. בשנה שעברה ריתקו גם אותי הפעמונים ויצרתי משהו כמו 60 פעמונים שונים… חלקם תלויים ומצלצלים וחלקם מונחים בקערה גדולה.

  4. חני ליבנה

    מירי, החברותא של הפעמונים שלך על רקע החולון משמיעה באוזני את צלילם"צליל הפעמון בוכה בעור התוף"

  5. איריס קובליו

    מהתמונה שלך, מירי, יוצא צליל, והוא לא סתם צליל אלא מתנדנד, מנדנד ומטריד
    (זה לא לשלילה אלא כמשהו שתופס מצד לצד)

  6. מירי, ב"צורות של דיו במחברת" דנו ארוכות בפעמונים (שם זה הצלצול האחרון, עם TO WHOM THE BELL TOLLS) אבל אצלך הם רבים והרבה יותר סימפטיים. מקרמיקה?

  7. ערב טוב,
    אכן יפים. מאד!
    למרות שאני מגיבה אחת ל…
    אני קוראת את הכתיבה שלך, רואה את העבודות והתגובות
    ובכל פעם אני נדהמת מן הוורסטיליות של העבודות. כל עבודה יש בה משהו מופלא.
    לכל עבודה אפשר להגיב ולדבר עליה שעות. החל מעבודות הגוף, קעריות המים, הקנקנים, ופתאום – פעמונים. כל כך 'ארצי', כל כך של אחרים, ..כולם עושים פעמונים, ובכל זאת שלך.
    אשרייך שאת יכולה להוציא כל כך הרבה יצירות, כל כך הרבה נושאים, להתעמק עם כל אחד.
    יופי!
    כיף!

    שלומית

    • מירי פליישר

      שלומית תודה
      ורסטיליות הוא שמי הנוסף לכן קצת קשה לי להגדיר את אמנותי. אני עוברת בין נושאים שונים ומשהו בי דוחף אותי לחקור את מקורות העבודות גם אם הן כוס,קומקום או פעמון . כל זאת בגלל האמונה שלי שכל מה שאנחנו יוצרים בעצם מייצג משהו אחר, שהולך אחורה ואחורה להיסטוריה האישית.

  8. רונית בר-לביא

    היי, כמה יפים.

    והאור הישראלי הזה, אולי יכול להחליף
    אפילו את תנור השריפה ?

  9. אני מאוד אוהבת פעמונים. לא יכולה לעמוד בפיתוי, כשאני רואה כזה, לגעת. אוזני לא בוכה אף פעם מצליל פעמון.
    התמונה צלצלה לי גם יוון…

  10. שולמית אפפל

    צליל הוא אמה גבוה מבינתי כי אני קצת חרשת כידוע לך ובדיוק חשבתי שכאלה ענבלים הייתי רוצה בחלוני ועוד אני קוראת הגעתי להמלצתך הנדיבה

    אין לך מושג כמה אני זקוקה לאיזה ענבל גדול של קלויסטר שיקרע את השמים שמונה עשרה פעמים
    ולאל התודה!

  11. לא חשבתי על זה — תודה :)

  12. מוזהבים?

  13. אוח איזה חלון פעמוני…
    מירי, אני שומעת את צלילי העינבלים העדינים…

  14. לא יודעת על מה להגיב קודם: הפעמונים? הצילום? הטקסט?

    כלם יפים, אבל הצילום… יש בו קסם.

  15. נדמה כאילו הפעמונים מביטים בעצב מבעד לחלון, ומבקשים להבקיע אותו ואח"כ לבקוע בצליל אל העולם.

  16. בפעמון זהב אחד חשקתי, עם או בלי רוח.

  17. הי מירי!
    קצת קשה לי עם השורה "לצליל הפעמון יש מחיר". נגזרת ממנה ההנחה כי האמנות נובעת מסבל, במקרה זה- סבל של החומר עצמו.
    ואכן, הענבל מכה בקיר החומר, אך לשם כך הקיר ולשם כך הענבל. אם תמנעי מהם את המכה, את הבלאי וההתכלות, הם יתקיימו לנצח, בדממה. וכיוון שכך, למה ללכת ולצרוף את החומר משאר האדמה?
    ופרט לכך- צליל הפעמון אינו מכת הענבל בקיר אלא הוא אך ורק צליל הפעמון. לידתו במגע וחייו ברטט האויר וברטט עור התוף ובהבנתנו את הרטט הזה.
    ביטול החיים ומכותיהם לא ינצח את המוות, אלא רק יעצים את נוכחותו בחיים עצמם.
    יעל

    • מירי פליישר

      יעל
      אני מוכרחה להעתיק את דברייך שהם יפים כשלעצמם אם כי אנחנו מדברות בערוצים מקבילים :)

      "הי מירי!
      קצת קשה לי עם השורה "לצליל הפעמון יש מחיר". נגזרת ממנה ההנחה כי האמנות נובעת מסבל, במקרה זה- סבל של החומר עצמו.
      ואכן, הענבל מכה בקיר החומר, אך לשם כך הקיר ולשם כך הענבל. אם תמנעי מהם את המכה, את הבלאי וההתכלות, הם יתקיימו לנצח, בדממה. וכיוון שכך, למה ללכת ולצרוף את החומר משאר האדמה?
      ופרט לכך- צליל הפעמון אינו מכת הענבל בקיר אלא הוא אך ורק צליל הפעמון. לידתו במגע וחייו ברטט האויר וברטט עור התוף ובהבנתנו את הרטט הזה.
      ביטול החיים ומכותיהם לא ינצח את המוות, אלא רק יעצים את נוכחותו בחיים עצמם.
      יעל

      "האמנות נובעת מסבל"
      לא כל אמנות. צליל הפעמון הוא אכן מכת הענבל בקיר הפעמון . זו עובדה.
      לא אמרתי שזו מטפורה מוחלטת לאמנות. את אמרת. קבעתי עובדה פיזיולוגית.
      אכן יש שיראו בכך מכה ויש שייראו בכך פעולה חיובית , כמוך . את טוענת שלהכות בקיר הפעמון זה לחיות . יפה . הכרחי . ועם זאת אני כנראה מזדהה עם הפמון ואת עם הענבל המוכרח לתת ביטוי לתכלית שאליה נוצר.
      אם ניקח נימשל שבשבילי מתבקש , הייתי אומרת שהויכוח בינינו הוא בנקודת המוצא האנושית . ההורה המשפחה פעמון, והענבל, היהלום שבכתר, הפנינה שבצדפה המטרה שלשמה יש משפחה-דור ההמשך שחייב ובכך אני מאמינה להכות בפעמון על מנת להישמע.
      הפעמון בשבילי הוא מיכל וגם קיר שיש להכות בו על מנת לעוף,מכה של תנופה אם ניקח דוגמה מבריכת השחייה. וכו'
      הענבל והגוזל חייבים להרגיש נוח ויחד עם זאת…יש שם מישהו שנשאר…
      ולא אוסיף.

      • הי מירי!
        אני מוצאת שהקושי שלי עם העניין הוא ברגש שהכתיב את אופן ההסתכלות שלך על הנושא, כי על שאר הדברים אנחנו מסכימות.
        אני רואה בענבל ובמיכל חלקים שוים בחשיבותם, של כלי שמטרתו הפקת צלילים, המכים זה בזה הדדית. בשל כך, אינני מזדהה עם מי מהם באופן מיוחד.
        לגבי המשפחה, או השחיין המזנק משפת הבריכה- בשני המקרים נקודת ההשקפה בלבד קובעת מי הקבוע (אם יש בכלל אחד כזה) ומי המשתנה, המתפתח. התמשכות הדורות או החיים עצמם הם התוצר, הצליל, ובני הדורות תרומתם זהה, ללא קשר למיקום הכרונולוגי, ביצירת התוצר הזה.
        והעיקר ששמייח!
        יעל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר