בננות - בלוגים / / שרלוטה סלומון – חיים או תיאטרון
אמנות נטו
  • אילנה גרף

    אמנית, מאיירת, עוסקת קבוע גם בהדפס רשת ותחריט. מאיירת לספרי ילדים, כריכות ספרים למבוגרים, כרטיסי ברכה וכדומה. תושבת רחובות. נשואה ואמא לשתי בנות. השכלה אמנותית: 'המדרשה לאמנות' רמת-השרון. חברה באגודת המאיירים הישראלית. מציגה בתערוכות ופרוייקטים מיוחדים, בארץ ובחו"ל. בסוף 2013 כתבתי ואיירתי ספר ילדים דיגיטאלי משלי, "העדר" שנמצא גם בתרגומו לאנגלית ברחבי האינטרנט באמזון, ibook של אפל ועוד... הספר בגירסא העברית שלו נמצא להורדה בחינם למכשירי טאבלט. כאן: http://store.heliconbooks.com/?id=bookdetails&fname=flock_heb.epub אפשר לפנות אלי בקשר לכריכות ספרים וכמובן לצורך איור ספרי ילדים.

שרלוטה סלומון – חיים או תיאטרון

 

 

 

במשך כשנה  וחצי ישבה אישה צעירה לחוף הריביירה הצרפתית, וציירה בצבעי- גואש כ- 1000 ציורים. 760 מהם קיבצה יחד ליצירה אומנותית ייחודית  ומקורית אותה כינתה:

מחזה-סיפור (singespiel). את הדפים שגודלם אחיד  – 32x25 ס"מ מספרה ולכל דף הצמידה  בנייר דבק דף שקוף בגודל זהה עליו רשמה הערות, ביאורים, דיאלוגים והצעות מפורטות לליווי מוסיקלי.

השנה: 1941.  שרלוטה  סלומון לא שהתה בצרפת לצורך נופש או חופשה. היא הייתה שם מסיבה אחרת לגמרי. ספרה של של מרי לוונטל פלסטינר – שרלוטה סלומון מציירת את חייה (בעברית: הוצאת מבע תרגום תמר סטן) מספר חוקר ומתעד את סיפורה ועורר  בי את הסקרנות לגבי שרלוטה ויצירתה.

חיפשתי אודותיה חומר נוסף מעבר לתרגום העברי המצוין. מצאתי אתרים המציגים את היצירה, המוזיאונים בהם הוצגה בתערוכות נודדות, והגעתי גם למסמך המרגש של היצירה במלואה,  של כל  הציורים אשר שמורים במוזיאון היהודי באמסטרדם. השנה הוצגה תערוכת ציוריה ביד-ושם בישראל.

שרלוטה  (לוטה) סלומון נולדה בברלין למשפחה יהודית וגדלה באווירה  ספוגת תרבות. ילדה  ביישנית ורגישה,  בת לאב רופא ולאם אשר מתה בילדותה. האב נישא בשנית לזמרת אופרה, אישה שאישיותה השפיעה מאוד על התפתחותה. דרכה גם התוודעה לעולם האופרה והתרבות והכירה אנשים מרתקים  שהעשירו את עולמה, אנשי רוח ידועי- שם בתקופה היו באי ביתם.
ב-1935, שנה בה הקציבו הנאצים  ליהודים מכסה של אחוז וחצי מכלל הסטודנטים המורשים ללמוד במוסד כלשהו התעקשה שרלוטה והצליחה להתקבל לאקדמיה לאומנות בברלין.   לציור המלווה את בחינת הכניסה היא מצרפת את מנגינת ה"מרסייז" הצרפתי.  
בתקופה שבה הוכרזה האמנות המודרנית כ"אמנות יהודית מנוונת" ע"י המשטר הנאצי, כללו הלימודים באקדמיה בעיקר ציור מסורתי – ציור פיגורטיבי, טבע דומם, דיוקן וכדומה – די מנותקים מההתפתחויות בעולם האומנות באירופה באותה עת. בנוסף, למדה גם עיצוב גרפי, רישום פרחים  ואיורים לטקסטים. אך שרלוטה הכירה את  האגף לאומנות מודרנית בגלריה הלאומית בברלין שבה הוצגו עד לסגירתו ציורים של ואן גוך, מודיליאני, מאטיס ואוטו דיקס, ואת האקספרסיוניסטים הגרמנים של אותה תקופה כמו קירשנר ומונק. בנוסף, היו בבית אביה ספרי אומנות, במיוחד של שאגאל וכך נחשפה לאקספרסיביות, לצבעים העזים, לשטיחות ולקווי המתאר המאפיינים את  האמנות המודרנית, ואימצה אותם גם בסגנונה האישי. 

באופרה

המחזה
היצירה  בנויה כמחזה:  עם  מבוא (פרולוג), חלק מרכזי בנוי במערכות, ואחרית-דבר (אפילוג). הצופה רואה את  ההתרחשויות כסצנות, הוא קורא את הדיאלוגים והוא שומע בדמיונו  את המוסיקה שהיא מציינת אשר מתלווה לסצינה. חלק מהסצנות מלא התרחשויות ומלאות הומור  ואחרות דלות במשתתפים וקודרות.
בסצנות היא מתארת תמונות מחייה: האם מספרת לבתה סיפורים לפני השינה, נישואיי אביה, ארוחות משפחתיות, הבחינה לאקדמיה לאומנות, כמו גם  בילוי על חוף הים, בית הקפה בברלין , שייט בסירה בנהר, הצגות באופרה וטיול ברומא.  היא מציירת את הרחוב, את הבית ודיוקנאות של בני משפחה וחברים וגם אירועים דרמטיים:  ליל -הבדולח,  מצעד של חיילים נאצים ביום בחירתו של היטלר. פרידה בתחנת הרכבת. שרלוטה היא הבמאית. קולה נשמע  דובר במחזה רק מאחורי הקלעים או דרך הערות אירוניות ובכתיבת ההסברים לסצנות בגוף שלישי.

ליל הבדולח

השחקנים במחזה הם שרלוטה ומשפחתה.  הוא עוסק בעיקר בחייה בברלין ובאנשים שהשפיעו עליה ביותר: אביה אלברט סלומון, אישתו – זמרת האופרה פאולה לינדברג,  המורה הרוחני שלה, שהיה מורה לפיתוח קול ופילוסוף – אלפרד וולפסון, אשר לו הקדישה לא פחות מ-400 ציורים. סבה וסבתה, אמה. היא מעניקה לכולם כינויים והם מנהלים ביניהם דיאלוגים ומביעים את מחשבותיהם, אותם היא כותבת בדף ההסבר או על הציור עצמו.

ניתן לראות בבירור ביצירתה של שרלוטה השפעות של התאטרון הברכטיאני ושל הקולנוע. הדבר בא לידי ביטוי בשינוי ובהחלפה של זוויות המבט. בדומה למצלמת הקולנוע – היא משתמשת בפריימים שונים ובזום,  ובהתערבות דמות המספר ושילוב של שירים.
                                    

בדרום צרפת התגוררה עם הסבא והסבתא בוילהפראנש מזרחית לניצה – בביתה של אישה אמריקאית שעזרה לפליטים – בוילה לארמיטאז´. בצרפת  השרויה במלחמה עם גרמניה,  הרחק מהנפשות הקרובות אליה ומסביבתה הטבעית, מנותקת ומבודדת מהתרבות אותה הכירה ושהייתה חלק ממנה ומן האנשים שתמכו בה וחיה עם סבא וסבתא שקשה לחיות עימם ועם הרגליהם הנוקשים ובנוסף, גילויים אודות התאבדות אימה וכן עוד  נשים במשפחה, (גם הסבתא התאבדה בזמן השהות בצרפת) כל אלה הכניסו את שרלוטה למצב נפשי קשה, לדיכאון.
כדי לשמור על שפיותה בחרה שרלוטה להתמודד עם מצבה בדרך שמילאה אותה, העסיקה אותה והתאימה לה ביותר: לצייר. 

"ממעמקי האומללות התחלתי לצייר בקיץ 1941"
כתבה באחרית הדבר. "הייתי חייבת לחפור במעמקי הבדידות, כי רק כך הייתי יכולה למצוא את שהייתי חייבת למצוא! את העצמי שלי. ולהעניק לו שם".
הציורים שלה היו  הצהרה של הישרדות בדרך של הנצחת הזיכרונות ותיעוד חייה. היא תוהה: חיים? או תיאטרון?     Leben? oder Theater? וזה השם שהיא מעניקה למחזה.

שרלוטה, בעלת זיכרון חזותי מדהים עד לפרטים קטנים  ציירה מחוץ לבית,  מול הים.

היא ציירה  באובססיביות שעות רבות ביום,  לעיתים על חשבון אוכל או שתייה, כשהמנגינות ויצירות האופרה שהכירה מן הבית שימשו לה כל העת השראה ורקע לציורים.
היצירות המוסיקליות בהן השתמשה היו בעיקר מרפרטואר האופרה אותו הכירה היטב:
 בעיקר יצירות המשלבות מוסיקה ושירה: שוברט וגיתה, מולר, היינה, מהלר, ניטשה, בטהובן ושילר. יצירות כמו: המוות והעלמה של שוברט, אורפאוס ואורידיקה וכן הימנונים שונים (ההמנון הצרפתי, הגרמני ואף הנאצי), כרמן של ביזה, מנגינות של באך, שירים עממיים גרמנים ונעימות מסרטים.


בסוף 1941 עזבה שרלוטה את סבה ויצאה מניצה לעיירת נופש בשם סט. ז´אן קאפ פרה. היא התגוררה במלון קטן על גבעה  מול הים ושם ציירה בעיקר בחדרה, גם במשך החורף הקשה של אותה שנה.  

שרלוטה


הציורים
 הציורים שלה מזכירים לעיתים ציורים של מארק שאגאל או מודיליאני,  ואפילו את סגנונו של ואן- גוך באחד מהדיוקנים העצמיים שלה ובציורי הצגות באופרה. הדמויות שלה ארוכות ומרושלות. מריחות המכחול עזות והדמויות מוקפות קונטורים שחורים ולא תמיד בפרופורציה נכונה, במכוון. (אפשר לראות את הידע שלה ברישום מסורתי ופרופורציונאלי ברישום של הסבתא).
מעניין ביותר לראות את התהליך שעברה במהלך התקופה בה ציירה ולראות את השינויים בסגנונה. הדפים הראשונים –  המתארים את ילדותה, הם צבעוניים, יפהפיים ועשירים בפרטים. הם ממלאים את הדף וסגנונם מעט נאיבי. לעיתים הם הומוריסטיים ומשלבים מספר סצנות באותו דף. היא משתמשת בפרספקטיבה של מבט מלמעלה או בנקודות מבט אחדות כאשר  אותה סצנה מצויירת מספר פעמים בשינויים קלים, בדומה לאנימציה.

סיפור לפני השינה

לעומת זאת, לקראת החלק האחרון של המחזה, שנוצר בחורף 1942 –  הציורים הולכים והופכים להיות דלים יותר בפרטים. הדמויות משורבטות בחפזה,  הן הופכות לדרמטיות, קודרות ומינימליסטיות. המוטיבים ההומוריסטיים נעלמים וטווח הצבעים מצטמצם  לחום אפור לעומת האדום כחול צהוב  בתחילה.  בגלל מחסור בנייר נאלצה לפעמים  לצייר משני צידי הדף.

כשליש  מהציורים הראשונים מלווים בדף כיסוי,  אבל בכל יתר הציורים  הטקסט כבר נכתב ישירות על הציורים והמילים ממלאות כל חלל פנוי  בין ומסביב לדמויות המצוירות. בדפים האחרונים,  כאשר היא חשה שזמנה אוזל ועליה להספיק ולתעד כמה שיותר, יש שורות צפופות של מילים בלבד ללא ציורים. 

שורות צפופות

עריכה
בסופו של התהליך, הייתה שרלוטה העורכת של עצמה. היא בחרה ב- 760 ציורים ו- 360 דפי כיסוי ומספרה אותם. את היצירה פתחה בשישה עמודי  מבוא הכולל את רשימת המשתתפים ופירוט המערכות, כמו בתוכנייה של תאטרון. היא סיימה  אותה בשמונת דפי טקסט של באורים.

כאשר התלבטה בין מספר גרסאות של אותו ציור, בחרה לדבריה בגרסא היותר סימבולית ופחות ריאליסטית. לפעמים אף בחרה  להשאיר ציורים בצורתם הגולמית בהסבירה: "אני מקווה שיסלחו לי על שהקרבתי לא מעט מאמנותי לצורך של התערטלות הנפש".

דווקא ציורים אלה חזקים בעיני כיוון שהם מצליחים להעביר בצורה אקספרסיבית מינימליסטית  ע"י צללים דמויות  מרוחות  וצבע וכתב את האווירה, המתח והרגשות. את כל הציורים שנפסלו לא השליכה אלא הדביקה עליהם פיסות נייר דבק  ושמרה את כולם ובכך היא בעצם חושפת בפנינו את מלאכת המיון והעריכה.
כאשר התחלתי להתבונן בציורים, חשתי  רצון לראות את כולם.  כל ציור  מספר סיפור  מרתק  המסקרן  לראות עוד ועוד. היה לי מעניין להפליג עם שרלוטה אל  המקומות אותם תיארה בציוריה, לצפות דרך עיניה באירועים ההסטורים  והאישיים אותם חוותה, לראות את האנשים כפי שתיארה אותם בציוריה ולהשוות לצילומים שלהם,  כולל אלה שלה. 

האפילוג של חייה

שנה לאחר שסיימה את יצירתה נישאה שרלוטה לאלכסנדר נגלר,  פליט יהודי אוסטרי. ניצה הייתה אז תחת פיקוד איטלקי, חיל האוויר הבריטי הפציץ את ברלין והמחתרת בצרפת פעלה לגיבוש תוכנית  לחילוץ היהודים. הייתה תקווה.
שרלוטה ואלכסנדר הסתתרו בוילה לארמיטז´  אך הוסגרו עקב הלשנה. הם הועברו לאושוויץ- בירקנאו. שרלוטה, בת ה-26  שהיתה בחודש החמישי להריונה נשלחה מייד אל תאי הגזים. בעלה עבד מס´ חודשים בעבודות כפייה אך לא שרד.
לפני שנתפסה הפקידה שרלוטה את יצירתה בידי רופא צרפתי, ידיד  באמרה לו: "שמור עליהם היטב:  "c´est toute mavie" , אלה הם כל חיי . 
לאחר המלחמה נמסרו הציורים לידי אביה ואישתו, אשר שרדו את המלחמה באמסטרדם, והם מסרו אותם למוזיאון היהודי באמסטרדם, שם הם נמצאים במלואם כיום.
במשך השנים עברו חלקים  מהיצירה לתצוגה  במוזיאונים בעולם ואף לישראל הגיעו בשנות השישים, אך באופן תמוה לא קיבלו פרסום רב, ועובדה היא ששרלוטה, לפי מיטב ידיעתי  אינה ידועה כל כך בישראל.
הצגות תיאטרון וסרטי קולנוע  נוצרו בהשראת סיפורה, ויצאו לאור מספר ספרים הכוללים את סיפורה וציוריה. הציורים הוצגו בשנות השמונים גם באקדמיה בברלין, כאשר את התערוכה ליוותה פאולה לינדברג הקשישה.
אני תוהה: האם המשבצת  שאליה הוכנסה  שרלוטה סלומון, של  "ציירת של שואה" , או אנה פרנק החזותית, כפי שהוגדרה לא אחת, היא הגדרה מספקת?
נכון, הישיבה של שרלוטה בגלות, הרחק מארצה ומביתה,  כפליטה, במצוקה נפשית תחת איום קיומי,  היא שנתנה לה את הדחף ליצור בצורה אובססיבית כזו את היצירה "חיים? או תיאטרון?"  ואפשרה לה לבטא את כישרונה הגדול. היצירה הינה גם מעין תיעוד תקופתי מנקודת מבט אישית, אבל  היצירה עומדת בפני עצמה כיצירה שלמה ומושקעת, ערוכה ומתוכננת לפרטי פרטים. היא משלבת בצורה מקורית את הכישרון האקספרסיבי שלה בציור וכתיבה ואת הידע שלה  באומנות, במוסיקה ובתיאטרון. 

"אני עצמי הייתי זקוקה לשנה שלמה כדי להבין את היצירה המיוחדת שלי"
כתבה.
שרלוטה סלומון, אישה צעירה בעיצומו של תהליך חיפוש עצמי אחר הזהות שלה כאישה, כאדם וכאמנית, נקלעה לעין הסערה ההיסטורית ולאירועים דרמטיים אישיים. הציורים שלה הם ראי של תקופה, אך בעיקר ראי של נפשה, כמו כל אמן. אני רואה  בשרלוטה  אישה  מוכשרת, אמנית רגישה בעלת יכולת הבעה ייחודית ומקורית. חבל שעקב הנסיבות הטרגיות, הייתה יצירה זאת האמירה האומנותית האחרונה שלה.

לכל הציורים באתר המוזיאון היהודי באמסטרדם: ממליצה מאוד להיכנס לראות.  

http://www.jhm.nl/objects.aspx?vervaardiging.naam=salomon%2C+charlotte

 

 

 תוספת: סיפורה של שרלוטה ריגש אותי מאוד והשפיע עלי . גם את ציוריה אני אוהבת מאוד.  
ממש בימים אלה יצאה בתי טל, הלומדת בכיתה י"ב  עם משלחת לפולין.
על אבן מישראל שעליה רשמנו שמות של משפחות  שנספו בשואה הוספנו גם את שמה של שרלוטה סלומון.

 

 

 

12 תגובות

  1. תודה אילנה – גם אני אוהבת מאוד את עבודתה של שארלוטה ומיד הוספתי לי את הקישור למועדפים.
    והאבן בכלל מרגשת.

  2. Yossi Waxman, Berlin

    Dear Ilana
    I am for a working trip to Berlin, and just being to the Charlotte Salamon Exhibition at the Jewish Museum. It really is breath taking.
    Thanks for your lovely post
    Yossi Waxman

  3. תודה על המאמר המרתק ועל התמונות המרהיבות. רציתי רק להוסיף שאמה החורגת של שארלוטה, זמרת האופרה פאולה לינדברג-סלומון, חיה עד גיל 103 ונחשבת לבולטת בעולם הזמרה הקלאסית בגרמניה, והפקולטה לאמנות של אוניברסיטת ברלין קראה על שמה לתחרות דו-שנתית לזמרים ופסנתרנים בתחום הליד (שיר אומנותי).
    למה אני מזכיר את זה? כי השנה, במעין סגירת מעגל מעניינת, היו בין הזוכים בתחרות שני ישראלים – הפסנתרן דן דויטש והזמרת אסנת קידר (שבמסגרת הגילוי הנאות אציין שהיא אשתי האהובה) – שהשתתפו בקונצרט הסיום שנערך רק לפני יומיים במוזיאון היהודי (שם מוצגת עכשיו תערוכת עבודותיה של שארלוטה). לינק (בגרמנית):
    http://www.udk-berlin.de/sites/content/zielgruppen/presse/pressemitteilungen/archiv/2007/oktober09/index_ger.html

    • תודה תודה, פאולה לינדברג היתה מסתובבת ומרצה כמדומני על נושא שרלוטה והציורים במקומות שונים עד גיל מבוגר, בספר אגב יש ראיונות איתה כיון שממנה נגבתה המון אינפורמציה לצורך המחקר. ובהצלחה לאסנת באופרה!

  4. מרדכי גלדמן

    אילנה. מכיוון שהגבת למודעה על האירוע לביאנקה אשל גרשוני היצצתי להכיר אותך. שמחתי להכיר. שרלוטה סלומון היא מהאמניות האהובות עליי בכל תולדות האמנות.תודה על המאמר ועל הקישור לכלל יצירתה.

  5. זו רשימה שראויה לבוא בחוגם של קוראים רבים. היא פורצת את הגבול שמפריד בין יצירה צועקת להחריד לבין מציאות תליינית, ומחברת את שניהם. האיכות האנושית של הציירת אינה נופלת מאיכויותיה כציירת כשרונית ורגישה שחייה נקטעו. אלמלא המלחמה כי אז קרוב לודאי שהייינו מתוודעים אליה כאל אמנית בוגרת ובעלת-ערך. צואתה משיגה אותנו בכל עוצמתה – ולכותבת הרשימה מגיעה תודה עמוקה.

    • תודה אילנה, מרתק ויפים הציורים של שרלוטה, בשבילי זו הכרות ראשונה, ואם אני לא טועה ישנה עוד ציירת יהודיה שחיה אולי בניס, וציירה פורטרטים גבריים של עצמה,שמה פרח לי. ממש תודה, ורונן הלינק שהצעת לא עולה, כנראה שישנה שגיאה בכתובת.

  6. אוי אוי אוי
    לא הכרתי אותה ואת יצירתה
    עושה לי לבכות

  7. עוד אחד מאותם סיפורי שואה קשים ובלתי נתפסים, שיש בהם כדי ללמד על כוח החיים וההשרדות, אך מגבלות בני האדם בה בעת. עצוב, מרגש ונוגע ללב

השאר תגובה ל אורה ניזר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאילנה גרף