עוברת אורח
  • כנרת רובינשטיין

    נולדתי בירושלים, ואני עדיין גרה בה ומנהלת אתה מערכת יחסים מורכבת. למדתי כתיבה יוצרת בקמרה אובסקורה ואני כותבת סיפורים קצרים, רשימות ורומנים. משתדלת לשמוח ממעשה הכתיבה ומהפלא שבו - כמילותיה של ויסלבה שימבורקה: "שוכחים שאלה אינם החיים./ כאן, שחור על-גבי לבן , שולטים חוקים אחרים. הרף העין יימשך ככל שארצה, /  ירשה לחלקו לנצחים קטנים מלאי כדורים שעצרו במעופם."  סיפורים שלי התפרסמו באפיריון, עיתון 77 ומאזנים. רומן פרי עטי עתיד לצאת לאור בקרוב.

קשרי מלחמה

 

תכננתי לספר להם בארוחת הערב. לא יכולתי עוד להסתיר. הרגשתי כמו חשודה שידעה שבקרוב מאוד האמת תנזל ממנה החוצה ותיקווה לשלולית מבישה סביב רגליה. זו הייתה הסיבה לכל הארוחה המשפחתית שטרחתי עליה שעות וימים. לספר להם. מביך ככל שיהיה. מאוכזבים ככל שיהיו. לספר להם כשבטנם מלאה וכבדה והם משופעי תודה על השובע המתפשט בגופם, מכניע ומענג.
אבל כשפתחתי את הדלת וראיתי את בני האמצעי אוחז בידה של אישה מבוגרת בתספורת חיילים קצוצה, ידעתי שאתקשה לספר. עיני התכלת השקופות שלה חייכו אליי כשהיא הושיטה לי את ידה הלחה ואמרה לי במבטא בריטי כבד: היי, אני קארן.
הם ישבו בספה בסלון צמודים ונרגשים, ירכיהם מתחככות זו בזו בחיכוך זימה אופייני לזוגות בתחילת דרכם. בני סיפר באנגלית איך הכיר את קארן שהייתה מבוגרת ממנו לפחות בחמש עשרה שנה לפי מפרצי הקמטים בזוויות עיניה, והיא ליוותה אותו בצחקוקי אהדה נבוכים, כף ידה וציפורניה הגזורות דק סוגרות על כפו. 
הצעתי לה תה ולא ויתרתי על הזדמנות לעקוץ אותה. התרגלתי להתחרות על לִבם של ילדיי עם בחורות צעירות שעור צווארן המתוח ומפתח המחשוף השזוף שלהן הנחיתו עליי מכת נוקאאוט מוחצת והכריחו אותי להשתמש באיכויותיי האחרות, איכויות שהזמן גרמן והותיר לי כמנחה. אבל קארן הזו אתגרה אותי במגרש הביתי שלי. היא הייתה צעירה ממני רק בקצת ואפילו לא טרחה לרמות בעניין הגיל. לפי פניה הנקיות מאיפור ידעתי שהיא לא חובבת הסרום והקרמים להחלקת העור, להבהרת הכתמים ולהשגת מראה זוהר. שאלתי במבטא מופרז אם כבר שתתה את כוס התה של השעה חמש.
קארן התעלמה מלעגי וקירבה והרחיקה את הסוודר מגופה בתנועות אוורור, מרמזת שחם לה. לא הזדרזתי לכבות את תנור החימום והמשכתי לבהות בסוודר שללא ספק היה נשכר לו טרחו לכבס אותו מפעם לפעם. קארן סיפרה שהוא עבודת יד, עשוי מצמר אלפאקות ושקנתה אותו בבזאר בנפאל באחד ממסעות התרמילים שלה בעולם, והנהנה שכן, היא תשתה בשמחה משהו קר.
בלגימה אחת היא שתתה את כוס המים שהגשתי לה. לא הייתי צריכה לדובב אותה כדי שתספר על עצמה. היא הייתה כפי שחשדתי, ילדת דור פרחים מאוחרת. אביה שירת כקצין במלחמת העולם השנייה ואחריה הפך לפציפיסט מושבע. שנה לאחר מרד הסטודנטים בצרפת, היא נולדה, כך שכבר מבטן אמה הוזנה מתסיסות ומרעיונות מהפכניים. מהתחלה היא לא מצאה חן בעיניי, מיס קארן הזו, שכבר בלי לשאול ידעתי שתעקם את אפה הסולד שאגיש את העוף בגריל ותגיד שהיא צמחונית וטבעונית ולא נוגעת בבשר־ביצים־מוצרי חלב־דגים מגיל שתים־עשרה. בבן שלי היא דווקא לא הפסיקה לגעת. מזמזה את עורפו והניחה את ידה על פנים ירכו. כשראתה שאני נוקבת בה מבטים, היא שחררה בתנועות סיבוב את ראשה שהיה עדיין תפוס מההפלגה הארוכה בספינת השלום וסיפרה שגם גבה נתפס מהדרגשים הקשים באנייה ואני רציתי להגיד לה, זה הגיל, מותק. זה הגיל, אבל לא רציתי להעכיר את האווירה בשלב כל כך מוקדם של הערב.  
האחים שלו כרכרו סביבה. הם רצו לדעת עליה עוד פרטים. באילו עוד ארצות ניסתה להפיץ מסרים של שלום ואיך נפצעה בקרסולה. קארן סיפרה שנפגעה מירי של חיילים מצרים שניסו לחסל פליטים סודנים. חששתי שעוד רגע היא תפשיל את מכנסי הקורדרוי המהוהים שלה ותתהדר בגבורת קרסולה המצולק, אבל ילדיי, ילדי מלחמות, לא התרשמו במיוחד מצלקות לאחר כל המראות שראו בקרבות ולאחר שהריחו שיער שרוף ובשר נכרך. כעבור כמה דקות, בני הבכור שהיה קצר הרוח, כחכח בגרונו ובקול של קריין חדשות הכריז: ועכשיו במעבר חד מתקרית הירי המצערת, מה שלומכם?    
הם נסחפו לשיחת חולין, הילדים הבוגרים שלי. התעדכנו זה בחייו של זה, מסרו והתמסרו במידע חיוני. אני האזנתי מהצד, ממוללת בשערי ששיבה זרקה בו, תוהה אם אני מועלת באחד מתפקידיי החשובים; לספר להם זה על זה. הלא אני היחידה שריכזה את המידע היום־יומי על כל אחד מהם וידעה על תסכולו של זה שלא קוּדם בעבודה, ועל רצונו של אחר לעבור דירה. אני היחידה שהכירה אותם מבראשית וליוותה את תלאות התבגרותם ובגרותם. 
האבות שלהם מעולם לא השתתפו בגידול שלהם. עשו מה שעשו ונעלמו. הציתו בי תשוקה קדחתנית, אלימה, סכסכו את יצריי. הרו בי והלכו. ובי האשמה. רק בי. הפתיה, המתפתה, המותרת.
כך קרה גם עם אביו של בן הזקונים שלי שמעולם לא ראה אותו, ומעולם לא צפה בו ישן כפי שישן עכשיו בחדרו, לבוש אוברול ארוך רכוס עד צוואר. שעות ארוכות הוא חיכה ל"אורחים הבאים" ולבסוף קינח את אפון הכפתור שלו, ביקש לשתות עוד תה, ביקש מוצצי, בהה לכיוון דלת הכניסה ונרדם. האחים הבוגרים שלו, אלו שלפני שנתיים וחצי לא הבינו איך אישה בגילי מתכוונת שוב ללדת והרכינו את הראש ומלמלו, בכלל לא חשבנו שאת עוד מסוגלת, מבחינה ביולוגית, כמובן, והציעו בתחילה בנימוס, אולי בכל זאת תשקלי הכול שוב, ואחר כך התגנבה לקולם גם נימת איום, יש היום אפשרויות כל כך קלות להפסיק היריון ואם לא… אנחנו לא יודעים איך נוכל… עכשיו הם הילכו על קצות אצבעותיהם לראות את אחיהם ישן על גבו, זרועותיו פרוסות על הצדדים בתנוחה בוטחת בטוב העולם, פגיע ככל שתינוק רזה ישן בפיג'מת הליקופטרים יכול להיות, והתפעלו ממתיקותו.   
גם קארן הזו הציצה בו ובאנגלית מתפעמת, יוצאת מגדר ניגונה המונוטוני הרגיל, ציינה שהוא חמוד. מאוד חמוד. התערבתי עם עצמי שקארן החליטה עוד בנעוריה לא להביא ילדים מפני שברחבי הפלנטה יש מספיק ילדים נטושים שאפשר לאמץ אותם ולכן מיותר לייצר עוד ועוד ילדים חדשים, אבל הפסדתי כשהתברר לי שקארן היא אימא לילדה אחת בת עשר ששמה סופיה.
בסלון שלפה קארן תמונה של ילדה במעיל רוח. היא סיפרה שסופיה מנגנת בסקסופון ואוהבת לאכול סושי. הרהרתי אם דווקא היא ממרומי אימהותה הבשלה, תוכל להבין ללבי וכמעט וכבר התפתיתי לספר את אשר על לשוני. אך קארן לא נתנה לי הזדמנות להשחיל מילה. היא הרגישה צורך מוזר להסביר שאת סופיה מגדל אביה, ג'ון, דוקטור לפיזיקה.
הם נפרדו בגלל אורחות חיים מנוגדים בתכלית וחוסר רצון של שניהם להתפשר ולחיות חיים אפרוריים ולא מספקים. ג'ון מרגיש נוח בחברת ספרים וחלקיקי אטום ואילו אני, אמרה קארן, אני חייבת לנסוע לטייל בעולם ולהכיר אנשים מתרבויות שונות. וכן, בדרך לנסות לעשות קצת טוב, אמרה ומעכה בתנועות זעירות את קוצי הקיפוד שלה, ובני, אוי, כמה שהוא התמוגג ממנה, עיוור ותועה, מאותה אנגליה שפרעה את הסדר החברתי בחינניות כזו. ואז היא ציינה שהיא פשוט מתה מרעב, וזו הייתה כבר הפרה בוטה של כל כללי הנימוס הבריטיים מאז ועד עולם.                  
רציתי לראות אותם קצת מתפתלים ובמיוחד אותה לכן שיקרתי ואמרתי שהאוכל עוד לא התחמם ושכדאי שנמתין עוד כמה דקות. עיניהם המורעבות שוטטו בחוסר מנוחה וכדי למלא את השתיקה, הגיש לי  בני הקטן את המתנה שקנה לי. תכננתי לתת לך בסוף, הוא התנצל מגומגם, אבל הנה.
נתינת המתנה הייתה מדבקת. בבת אחת הומטרו עליי עטיפות וחבילות ואני נישקתי אותם ומלמלתי שהם באמת לא היו צריכים, לא היו צריכים להביא דבר, מספיק לי שבאו, זו המתנה היפה ביותר ובכל זאת הנחתי את כל השקיות המרשרשות בחדר ושם לא התאפקתי והצצתי לתוך העטיפות בהתרגשות של ילדת יום הולדת.  
הבית נגדש בריחות החיים הביתיים שלהם; ריחות שמפו ובושם, תבלינים שנדבקו בקצות השיער ובכריות האצבעות, ואני יכולתי לנחש גם מי מהם הזיע אהבה לפני שהגיע לפה, ריחות יצועיו נדפו ממנו מבעד לבגדים, חריפים ומעוררים. הזוג הטרי ללא ספק היה מבין הפעילים ועכשיו נדרש להשביע את רעבונו. הם אכלו בחשק רב את כל המאכלים שעמלתי עליהם שעות ארוכות. בוזקת, טועמת, מערבבת. גוהרת מעל הסירים המהבילים, משפשפת את כפות ידיי ומתאמנת על רגע ההכרזה שבו אבקש לרגע את תשומת לבם, יש לי משהו חשוב ומשמח לבשר לכם. כן, כך אגדיר את הבשורה: חשובה ומשמחת.
פיתיתי אותם בתבשילי הילדות שלהם. ברכות הנימוחה של תפוחי האדמה בעשבי תיבול, בפיקנטיות של העוף הצלוי בגריל. מדי פעם הם הרימו את ראשם למזוג סלט או לבקש את המלחייה וחזרו למצוץ את עצמות העוף. שקועים בצלחתם, לא הבחינו שעוד לא מצאתי זמן לשבת ולסעוד. התרוצצתי ביניהם. מגישה תוספת או כף שנשכחה, ממלאת קערה שנתרוקנה. עיניי התרוצצו הנה והנה, מוודאות שהארוחה מתנהלת כשורה. הייתי מאומנת לספוג את נתינתי המובנית מאליה שהתקבלה באדישות ובכפיות הטובה ולא הערתי להם בקטנוניות, מגבת מטבח מוכתמת מתנדנדת על שכמי, זה היה נחמד אם הייתם אומרים איזו מילה טובה. 
שוב התבדיתי בעניין קארן שנתגלתה כאכלנית בשר תאוותנית. היא ביקשה תוספת וליקקה את אצבעותיה המשומנות. אפשר היה לומר בבטחה שהיא לא התעסקה באיך שהיא נראית בזמן האוכל. שלא כמו שאר החברות הצעירות של בניי שהגניבו מבט אנורקסי מורעב לצלחתי, היא הייתה עסוקה בעיקר בצלחתה ובכך זקפה נקודת זכות אחת לטובתה. בסוף הארוחה היא הפשילה שרוולים ועזרה לפנות את הכלים.
במרפק שדחפה לצלעותיו של בן זוגה הצליחה להקים אותו וגם את בניי האחרים. היא העמידה אותם בשורה ארוכה. הראשון היה צריך לסבן את הכלים, השני לנגב אותם והשלישי לסדר בארון. למראה החריצות והיעילות, אך לא ארמה הפעם, בעיקר למראה הכלים הנוצצים והשיש הבוהק, לא יכולתי שלא להפסיק לשנוא אותה וכנראה שקארן חשה בכך. מעודדת מהחיוך שהסתמן בפניי, עזרה לי גם להגיש את סלט הפירות לקינוח.     
השקתי אותם. בכל פעם שנתרוקנו הכוסות, מילאתי אותם שוב עד תום. אולי היין יצליח לעמעם קצת את הביקורתיות שבעוד רגע תסגור את זרועותיהם על חזם ותזעיף את גביניהם שיתרוממו בפליאה, ומה. אימא. שום פעם? אין לך גבולות. באמת שאין לך גבולות. ואני אצטט את האימא הראשונה: ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואצטדק ואבקש את הבנתם, אך בשום פנים ואופן לא אחכה לאישורם.
בדיוק שהתכוונתי להסיר את המשא שעל כתפיי, בני הקיש על כוס היין שלו בכף וביקש את רשות הדיבור. ללא הקדמות ירה באנגלית שהוא וקארן מבקשים להודיע כי בקיץ הקרוב הם מבקשים לחגוג את אהבתם. קארן מצמצה קלות וביקשה להוסיף כי כמובן לא מדובר בטקס דתי רשמי, כי שניהם מתנגדים להתערבות הדת באהבה. 
רציתי להגיד שאני חושבת שזו טעות. שזה מוקדם מדי. שהם מכירים פחות מחודשיים והם עדיין זרים גמורים. והפרשי הגיל ביניהם. היום זה נראה להם מושך, אבל מה בעוד שנתיים? חמש שנים? לא הייתה לי שום זכות להטיף בענייני זוגיות. אחרי הכול מעולם לא החזקתי מעמד עם אף בן זוג שהיה לי.
הייתי מומחית במערכות יחסית קצרות וממוצות, ספוגות מתח ותשוקת בשרים שבסופן, בדרך כלל, הריתי. כשהסתובבתי באף עיסני, כשקו המותן שלי מחוק וקרסוליי נפוחים מבצקת, ננטשתי מהורהרת. בלי למחות על הנטישה, בלי לבקש הזדמנות נוספת ובלי לתבוע ממנו לחשוב על טובת הילד.
בטיפול פסיכולוגי ממושך, ניסיתי להבין מדוע איני יכולה להחזיק מעמד בשום מערכת יחסים ארוכה. אחרי אין־ספור שיקופים מצד המטפלת שחזרה על דבריי בהדגשה ובהטעמה, הגעתי למסקנה שככל הנראה, עלוב ככל שזה נשמע, נזקקתי לריגושים. לא יכולתי לקבור את עצמי מאחורי חומת נישואים משמימים. להסתתר מדי בוקר מאחורי דפיו הפרוסים לרווחה של עיתון הכלכלה כדי לא לחשוף את פניי הנגעלות עד זרא מאותו יצור מוכר שעל אף בקשותיי החוזרות ונשנות לא הפסיק לחטט באף בחברה ופיתח לעצמו כל מיני שיטות הסוואה מגוחכות לפירור התוצרת באוויר. וכשאעיר לו שוב על חוסר הנימוס, שפתו העליונה תתעקל לגיחוך מרוצה, והוא יגיד שאני צריכה לשמוח שהוא מרגיש כל כך נוח בחברתי.
לא היה לי צורך בנוחות הזו. היא השרתה עליי תחושת עלפון. הייתי מכורה להתחלות של מערכות יחסים. להתרגשות ולדחיפות שתססה וקצפה בגוף עד לפגישה הבאה. להבטחה שאולי הפעם יתרקם בינינו משהו גדול מהחיים, נדיר וחד־פעמי. והיה לי גם קושי אובייקטיבי. עוד לא מצאתי גבר שהתאים לכל דרישותיי ומאוויי. עדיין לא פגשתי באחד שארצה לחלוק אתו את חיי.    
והיו לי ילדיי שבדרך כלל, מילאו אותי בחדווה. כשהתרועעו כולם יחד, צוחקים וטופחים זה על שכמו של זה, דומים אחד לשני בקשתיות הגבה ובצבע העיניים, אך גם נבדלים בגינונים, בהרגלים, במזג שריכך את פניו של זה או סגר בקמטי מרירות את פיו של האחר, התמלאתי סיפוק. כשראיתי אותם בצוותא, ושמעתי אותם קוראים אחד לשני בשמות החיבה שהשתמרו עוד מילדותם, הוצפתי בהכרת תודה על כך שלא חסר לי דבר.
     מאז שהשתחררה ההודעה, השתרר בחדר האוכל שקט מדאיג. בני שאל פגוע, מה אף אחד לא מאחל לנו מזל טוב? האחים שלו נשמעו לפקודה ומלמלו מזל טוב. כמה מהם קמו ממקומם וניגשו לנשק אותו על לחיו ובהיסוס נישקו גם את לחיה, אבל כשחזרו למושבם רצו לדעת למה הכול כל כך מהר. אולי קרה להם איזה פנצ'ר שהם מזדרזים כך להתמסד.
הוא ביקש לדייק מיד: הם לא מתמסדים. אפשר להעיף מבט אחד בקארן בשביל להבין שהיא לא בדיוק הטיפוס של מזאדה שלוש, קוטג' תלת מפלסי ומרפסת שיזוף דרומית. הם ממש לא מתמסדים. פשוט שני אנשים בוגרים שהחליטו להישאר יחד, כל זמן שהם אוהבים.
באלגנטיות הם התחמקו משאלת ההיריון הלא מתוכנן וכבר הבנתי שהתשובה היא ככל הנראה כן, והתמלאתי איבה. אני מתכננת לבשר על היריון בלתי צפוי ועמלה בתכנית מוקפדת למלא את בטנם ולרכך את לבבותיהם והנה, אנגליה בוהמית לא צעירה, מקדימה אותי וגונבת לי את הבכורה בלי מאמץ ובלי טיפת זיעה ועוד זוכה להערצה ולחמלה מצד הבן האמצעי שלי, שכל הזמן שהשיחה נסבה בעניינם, החזיק לה היד ומפעם לפעם נישק את כפותיה בתמיכת אוהב גלויה. 
בשלב הזה, פתטית ככל שאתפרש, ביקשתי להגיב. כחכחתי בגרון, וסקרתי בעיניי את כל ילדיי הבוגרים שידעו את כל כישלונות מערכות היחסים הקודמות שלי וללא מילים ביקשתי מהם שלא יפשעו בי. שאלתי אותו ואת קארן כמה טוב הם מכירים. אחר כך השחלתי כמה משפטים מפוכחים ולמודי ניסיון על התבדות האהבה ועל מה קורה כשסנוור ההתאהבות כבה. אחר כך אפילו הוספתי תיאורים קורעי לב על הקשיים הכרוכים באימהות חד־הורית.
ההתערבות שלי רק סיבכה את העניינים. בני הבכור העיר משהו נבזי לגבי אביו של בני הצעיר והוא שהיה מהיר חמה לא נשאר חייב והחזיר הערה מרושעת וקללה. במקום שילדיי יגנו אותי הם התחילו לתקוף זה את זה, את אבותיהם השונים ואת נסיבות הולדתם.
  לשמחתי, בשלב הזה של הוויכוח הם חזרו לדבר בעברית וקארן לא הבינה את דברי הניצים, אך לפי ההתרוצצות המבוהלת של עיני התכלת שלה, ראיתי שהיא מזדעזעת מגיצי האיבה שניצתו ביניהם ומהצעקות הארסיות שהם צעקו אחד על השני.  
הבכור אמר לאחיו הצעיר שלידתו לא הייתה מתוכננת ושיבשה את מהלך חיינו ושאם אימא הייתה מחליטה לא להביא אותו לעולם, הכול היה קל יותר ואילו הוא ענה לו בבוטות שחבל שאביו נעלם מהר כל כך מהשטח ולא נשאר לגדל אותו ואולי אם היה נשאר, היה יוצא ממנו משהו ולא היה הופך לכזה אפס.
לו ניתנה לי שוב רשות הדיבור, הייתי מפשרת ביניהם ואומרת שלידתו של אף אחד מהם לא הייתה מתוכננת, אבל הציפייה לקראת בואו של כל אחד מהם, ההתרגשות לקראת לידתו והמלאות שהרגשתי לנוכח גדילתו וחוסנו, ליבו בי את החשק להביא עוד ילד. כל ילד שנולד לי, פטר אותי מהתמודדות עם עולם שלא הבין אותי. כל ילד שימש כשלוחה להבעת רצונותיי ודעותיי, קומה שמאחוריה הסתתרתי. 
ניסיתי להרגיע אותם בדיוק כפי שעשיתי בילדותם כשמשחק כדורגל שגרתי הפך ברגע אחד לתגרה. אמרתי להם שהם כולם אחים, בנים לאותה האם. אותו דם זורם בעורקיהם. ובכלל שהתכנסנו כולם היום כדי לחגוג, לא כדי לריב, אך הם לא הקשיבו לי והאווירה רק התלהמה מרגע לרגע. הם נפטרו ממני בתנועת זלזול וצעקו: את, תעשי טובה, אל תתערבי. כבר הרסת מספיק.
דיבורים מכוערים חשפו קטנוניות, יריבויות ישנות וקנאות רחוקות על העדפה שלי לבני הצעיר, ולאפליה שחשו האחרים משך כל חייהם. אף שהתאמצתי, כנראה שלא הטבתי להסוות את משיכתי למחמד לבי והערפתי עליו יותר אהבה מאשר לאחרים. כוס יין נשפכה והכתימה את המפה הלבנה החגיגית בכתמי יין אדום. הם גררו את כיסאותיהם לאחור וזקפו את קומתם.  
בדינמיקת הכוחות האכזרית שנקבעה עוד בילדותם היו חוקי טבע ברורים. החזקים משפילים ולועגים. החלשים סופגים עד גבול יכולתם. אז במהלכי התאבדות נואשים ניתרו על המתקיף והוא נדרש להחזיר את כבודו במטח מכות חסר רחמים. המאבק האלים התלקח. דחיפות נדחפו, אגרופים נשלפו, בעיטות הונפו.  
התפלאתי איך קארן לא מפחדת להיכנס לנסות להפריד ביניהם. אני נעמדתי בצד חסרת אונים. משוועת להפריד בין ילדיי שנאבקו במערכה מרה,  אבל חוששת שאחת מהמכות תנחת בטעות על בטני שגוננתי עליה בידיי והיא קצפה תחתן באדוות גל זעירות, גדושה במתיקות של חיים חדשים, מגדלת את תינוק המלחמה הבאה.

 

7 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    התמונה מעולה!!!

  2. חגית גרוסמן

    כמה נפלא שהעלית את הסיפור הזה. טוב שבאת ברוכה הבאה!!

  3. קראתי בנשימה אחת מרתק!!!!

  4. סיפור מקסים ומלא חיים
    איזה כיף יהיה לקרוא את הסיפורים שלך על בסיס קבוע! בהצלחה וישר כוח! אוהבת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לכנרת רובינשטיין