בננות - בלוגים / / קריאה חוזרת
עוברת אורח
  • כנרת רובינשטיין

    נולדתי בירושלים, ואני עדיין גרה בה ומנהלת אתה מערכת יחסים מורכבת. למדתי כתיבה יוצרת בקמרה אובסקורה ואני כותבת סיפורים קצרים, רשימות ורומנים. משתדלת לשמוח ממעשה הכתיבה ומהפלא שבו - כמילותיה של ויסלבה שימבורקה: "שוכחים שאלה אינם החיים./ כאן, שחור על-גבי לבן , שולטים חוקים אחרים. הרף העין יימשך ככל שארצה, /  ירשה לחלקו לנצחים קטנים מלאי כדורים שעצרו במעופם."  סיפורים שלי התפרסמו באפיריון, עיתון 77 ומאזנים. רומן פרי עטי עתיד לצאת לאור בקרוב.

קריאה חוזרת

אנחנו חיים בעידן הזיכרון, כך אמר חוקר הספרות ג'ון אקין (Eakin). מדפי הספרים עמוסים באוטוביוגרפיות וגם על מסכי הפלזמה שלנו מרצדים כוכבים בזמן אמת, נחשפים לפנינו ומתעדים את חייהם האישיים און ליין על המסך.
בשנת 1992 הרבה לפני אופנת ההתערטלות, יורם קניוק, זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2011 כתב ספר חושפני על הוריו, מעין פורטרט שבו האני־המספר אינו מתועד בו אך נוכח כמספר לא אובייקטיבי. קניוק צייר את דמויותיהם של הוריו ושחזר את חייהם של הייקה והרוסייה בתל אביב בתחילת המאה ה־20. את פערי המידע השלים בעזרת משיחות מכחול של ניחוש ודמיון אינטואיטיבי.
את הספר כתב קניוק במהלך ימי השבעה על אמו, ימים ששימשו גם כמסגרת העלילה של הספר. קניוק שהה בסטוקהולם הצפונית ונמנע להשתתף בלוויה של אמו, אולם דווקא כשהתבודד בחדר המלון הזר המשקיף לנמל הוא התאבל על הוריו בדרכו הפרטית והמקורית. במקום לשבת שבעה, הוא יצא למסע שבעה ארוך ומפותל, מסע שבמהלכו גולל את חייהם של אביו ואמו שקניוק קרא להם פעמים רבות בספר בשמותיהם הפרטיים שרה ומשה ולא אבא ואמא.

"אבל סטוקהולם היא גם העיר בה החליטה אמי למות כדי שאשב ואהגה בעיתוי המרושע של מותה. אני שייך איפוא, כזר ואוהב, לעיר הזאת גם מפני שרק בה, אחרי כל השנים בהם המתי את אמי שוב ושוב, רק בה, אחרי שלא באתי להלוויה והבטתי בשמיים האפורים וכמעט גם אני תמהתי לאן נעלמה השמש ומתי תחליט להגיע, רק בה יכולתי להחזיק בידי את הילדות כזכרון מעליב וכפוי, ולא לשבת שבעה על שרה." (פוסט מורטם , עמ' 131)

במסע השבעה עמדו שני כוחות מנוגדים כל העת במאבק מתמיד: הריחוק והקרבה. הריחוק התבטא כאמור גם במרחק הפיזי שקניוק גזר על עצמו – להתבודד בארץ נוכרייה הרחק ממשפחתו וגם במרחק הסמנטי – הבחירה לקרוא להוריו בשמות הפרטיים. מקורו של הריחוק הוא בזעם האיום של קניוק הילד על הוריו, הזעם על משה ושרה
שגידלו אותו באנוכיות גמורה, בלי לראות אותו, בלי להתחשב בו ובלי לזהות את צרכיו הרגשיים וכך הטמיעו בו את הזרות שהפכה להיות לו לטבע:

"שרה אמרה שזה מהחלומות הגרמנים של משה שארגתי לתוך נשמתי הארץ־ישראלית, שכבר אז, חרף כל מאמצי, חשתי בה זר." (שם, עמ' 133)

קניוק תיאר את ילדותו כרצף של אירועים משפילים. אחת מחוויות הילדות המבזות שנחרטו בזכרונו היא "משחק הכלב המוזיקלי" שנהג לשחק עם הוריו. כדי למצוא חן ולזכות
בתשומת לבם הפגין קניוק בקיאות מופתית בכל היצירות הקלסיות:

"בגיל שלוש אהבתי את הגרמופון של משה ונהגתי לשבת כמו כלבלב מאולף על השידה הצהובה הגדולה, לכוון את המנואלה
ולהאזין. זה נהיה נוח לכולם. את כל העבודה הזאת ביצעתי בתאווה לתשומת לב… " (שם, עמ' 79)

לאחר זמן התעייפו הוריו מהמשחק: "אחרי זמן מה לא אהבו עוד לראות אותי מתחמד ומושפל, גני־חיות וכלבים מאולפים היו להם גם בגרמניה. לא ויתרתי. הרגשתי שהעניין בי נחלש… " (שם, שם)

קניוק הילד חש נבגד ומרומה. הוא ניסה בדרכים נואשות שוב לצוד את לבם:

"אחרי שציוו עלי לא לדקלם עוד את שמות היצירות הקסומות, רציתי למות והלכתי עד רחוב הרצל כדי להתאבד ליד מחסום הרכבת." (שם, עמ' 80)

קניוק סיפר כיצד הזרות והניכור בהם גידלו אותו הוריו חלחלו לתוך אישיותו והפכו אותו לאדם המרגיש זרות בביתו ובארצו, כאילו הוריש לו אביו שמעולם לא הצליח להשתלב בישראל את זרותו האימננטית שייבא מגרמניה:

"ידידיו של אבא הגיעו כפליטים עם הבושה והם דיברו איתי, דרכם יכולתי לשתות קפה אצל קמפינסקי. ברלין הייתה חלק מההזיה
שהייתה חיים יותר אמיתיים מהחמסין. חשתי אל הפליטים יותר סימפטיה מפני שהלא גם אותי גירשו מגרמניה." (שם, עמ' 39)

קניוק המבוגר סיפר באומץ כיצד התעלל באביו המשותק בכיסא גלגלים כאשר הסיע אותו במהירות פראית במסדרונות בית החולים:

"הכעס שהיה בי חמד לצון. אבל אולי הייתי כן עם עצמי ואיתו… עליתי על הדשא הנאה והתחלתי לרוץ סביב לו וכיסא הגלגלים לפני. משה גנח בכסאו והחל ליילל. כמו תינוק יילל, וניסה לעצור בי. הוא לא ידע מה קורה לו, לא ריחמתי עליו. אף פעם לא
ריחמתי על משה." (שם, עמ' 181-180)

המעשה הזה הוא מעשה אכזריות נקמני של מי שהושפל, ששנים היה חסר אונים, כפוף לגחמותיהם של הוריו. ברבות הימים הגלגל התהפך וקניוק הסופר צבר עמדת כוח ואילו אביו הפך לנרפה וחסר אונים. אז ניצל קניוק את חולשתו והתאכזר אליו.

ההתאכזרות נוגעת גם לכתיבה עצמה. קניוק כתב על הוריו מתוך עמדה רגשית מרוחקת ומלגלגת ולא חסך בתיאורים מעליבים וחושפניים של מגרעותיהם הפרטיות ביותר. אין ספק שסוג הכתיבה הזאת, מבלי להזכיר את הבעיות האתיות העולות ממנה,
היא גם עריכת פנקסנות הנובעת מתאווה לנקום את נקמת הילד המבוזה.
אך הספר הוא גם הספד כואב של בן הנפרד מהוריו. במהלך מסע השבעה הזה קניוק הפך כה קרוב אל הוריו, קרוב כפי שרק בורא של יצירה יכול להיות קרוב אל דמויותיו, קרוב עד כדי כך שבאמצעות הכתיבה הוא הצליח להפיח בהם חיים מחדש. ייתכן שהבחירה לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים עזרה לקניוק להפוך אותם מהוריו הפרטיים לגיבורי ספרו, משה ושרה.

על אף רגשותיו הקשים של קניוק להוריו, מסע השבעה שלו
הניב ספר, ספר שהוא ניצחון הנצחי על הזמני, על הבר־חלוף. לכאורה מרד קניוק בגינוני השבעה היהודיים הדורשים ישיבה סגורה בבית אבלים, אולם במובן מסוים הוא הקפיד על ציווי מאוד חשוב ביהדות – "והגדת לבנך", ציווי המנחה שבאמצעות הסיפור תעבור
ההיסטוריה מדור לדור. איניאס נשא על גבו את אביו אנחיזס מטרויה הבוערת, משל לכך שהאדם נושא תמיד את עברו על גבו. קניוק נשא את עברו עמו וגולל אותו לדף בספר כנה, חשוף עצבים – שגם היום, עשרים שנה לאחר כתיבתו עדיין מעורר התפעלות השראה.

הספר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 1992.

2 תגובות

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לכנרת רובינשטיין