ליד השדה משורר

המוזיקאי של הופשטטר מוזיקאי של צליל אחד אותו הוא פורט שוב ושוב, פוער בנוף הבהיר, הצלול, סדק שחור הולך ומתרחב. מעיניו הוא בא, הצליל, ואל עיניו ישוב, ובשובו, את העולם יקח אתו. בשתיקתו משובצים עיגולי עיניו כשני אגמים שחורים שורצים זהרורי מבע, פלנקטון דמויות צפות כְעֻבָרים נגועי זרחן.                                                                            26.9.1999 אוזיאס הופשטטר, צייר פליט שואה שהיה די ידוע בשנות השבעים. ...

  בריחה הקריין בהגייה הרהוטה דקלם את החדשות המרות-רגילות. הדלת היתה פתוחה לערוגה פורחת, למשב אביבי, לאור שליחך את המפתן. מי שעזב את החדר, את הרדיו הפתוח, לא עזב את ההיסטוריה. הוא עומד שם בחוץ, שולח ידו לצינור להשקות את בני טיפוחיו. התלות שלהם בו נוגעת ללבו. צל ענן מלטף אותו ואותם.                           12.3.2002  

כוכבת            (מונולוג דרמטי) 1. "נתנו לי שוב תפקיד" צחקה, "בסרט על מלחמת העולם, מרגלת, כזאת מפתה. מזה שאתם רואים בי, אינני יודעת, רק אתה, עוד זוכר את התמימות שבידיך הפקדתי, את נעורי, אך גם אתה אחר כך דמית לראות בי עלילה נסתרת שאני מחביאה בפיתולי דיבורי, ומאז שנטשתי את החיים היא יוצאת אליך ערומה כנחש. ובאמת, איך הגעתי לכך שמהם ...

נאום העץ "כמו שאתה רואה אותי עכשיו, ערום, יבש, זקן, אני עומד לפרוץ בשאגה ירוקה, ענפי רוטטים מתנועה פנימית, מרעידים את הגזע. משהו אדיר עומד לפרוץ מתוכי אבל פני חתומות. אתה אינך מביט בי. אתה יושב לשולחן עם עט ונייר, בבואה שלי בתוך ראשך מדברת בשמי. האביב שבתוכי בתוכך תוסס. השאגה שתפרוץ מכל ענפי היכן שתהיה תשמע אותה?"

מחיקה פעם, תחת חלון משורג ענפים, אשה ישבה בכורסה, פניה מוצלות חיוורות תחת גודש שערה. ספר הניחה על ברכיה, עיניה, הוגות, ננעצו בחלל. חודורת חותכות בַזמן עיניה, שתי אבנים שחורות בורקות נזרקות נופלות לרגלי. החיוורון אכל את פניה, גודש שערה הפך נורא, עם ענפי החלון נארג בסערה, קשקוש של צייר מופרע, מחיקה רעה.