ליד השדה משורר

בדרנים בדרנים טורחים להצחיק. בתוך האבק הקימו במה. עוגות אבק משליכים זה בפני זה. עכשיו הם באים לבקש פרוטה. הצולע מושך אחריו את העיוור. הגיבן נושא את ארגז הכלים.

מוזיקה המוזיקה בחדר השני, אל מלואה שואפת. ככל שאשקוט עולה יופיה וגובר, אך ככל שעולה בי רחש, בחדר ההמתנה שבו אני כלוא, נסוג יופייה אל מרבצים נסתרים. אינני יכול למות ולהמשיך להקשיב. את מלוא הקשב החי אבקש.

תרועה בוהָה במרחבים עמומים, נפשה במחול ללא משקל.   גחות תמונות כבועות מזכרון שטבע.   חיוך שעלה מתפוגג כשהתמונה שוקעת.   כוכב שאספה וחפנה בכף ידה נפל ואבד.   זה הזמן שמלאך יתקע בחצוצרה.

מהפכה חיינו מוקפים ציפורים. כשציפור מצייצת היא שוברת את העולם שבו אנו הולכים ואיננו חשים, אך מוצאים את דלת הבית נעולה. המפתח נעלם בשירתן שהיא תמיד מהפכה.

    * שמעתי את הגדודים עוברים. הכוחות לא הרחק זה מול זה מתגודדים. אני עם הזקנים והחלשים, בוהים בנגיעת הרוח בעלים, במוזיקה, מחכים. כה עצום השקט, ועצום הלחן, תהום החמלה שמתחת.      * לשלום הבאנו מנחות מתוקות עשויות מזעקה, והוא אותנו למלחמה שולח; אל שוא הוא כמוה.

        * למרות שדָמִי  הֶבֶל חייתי כקַיִן. הבל שבי זועק אלי מהאדמה ואני קין כבר הפלגתי הלאה. בכל מקום שאניח עליו את ראשי הוא שוב זועק אלי, אינני מספיק לשבת עמו, לשמוע לו, לשמוע לי. עצמי ובשרי, הוא זועק אלי. עצמי ובשרי, אני זועק אליו. רחוקים זה מזה, אבל הזעקה היא אחת, זה לזה אותנו כובלת.