ליד השדה משורר

        * עולָה מהחול והחול כגלימה עוטף אותה ונושר ונושר ואינו מגלה את עירומָה. דומה היא אינה מתכלָה, ובכל זאת הכחול בא, כחול ורחב, ולוקח אותה. לחש הייתי אתךָ ככל שיכולתי. הייתָ אתי ככל שיכולתָ. הבָקיעַ היה שם לפני בואנו. מן העבר האחר אני לוחשת באזניך: הבט על תנועתי שאני מעירה בעומק זכרונךָ. יופיָה, אין לך כמוהו.  

רגל שחורה מרקיבה על האספלט. קבצן, כך הוא חושף את עצמו. כמסכה על פניו עווית הסבל, וכאשר בעדה כזיק ייחשף היופי שגם הוא פעם ראה אין צדקה בעולם שתציל ממוות.

את הופעתך האחרונה, ביערות צפת, לא ראיתי: ליצן תלוי, אודם פיך המעוות וצבע פנים לבן נמרחו על החבל. אבל את פנינת נשמתך נפלטת נופלת על אדמה כהה אני רואה. מיהו שם שצוחק ביערות קדיתא, מתגלגל במורד נחל עמוד? להטוטן על כדור ענק להטוטן על כדור מעופף. כל המקובלים והתנאים בקבריהם הלבנים מוחאים כף אל כף, שוכחים את הבטחותיהם לעולי הרגל.

                 * מהרהרים על עושיהם המעשים. בלילות ניצבים אילמים ובתוך הרהורם, כמו בחלום, קוראים אליהם עושיהם הנשכחים. כך, לאט, המעשים נהרסים.

סוכת גפן שהפכה מחסן, צינורות נרקבים, פחים חלודים, שולחן עץ אכול ועליו מַקלֵט מיושן. מישהו נכנס, חלק אבוד מחפש, באגב קוטף עינב, מופתע מהמתיקות. המקלט, גם אם חודרים אליו הקולות, אינו פולט.

אבל משחק עם נכדו איך לדובב את הבובות. הוא לוקח אחת בידו. מטלטל אותה. מביט בה שוב. עדיין היא כבולה בשתיקתו. אבל הילד מחכה, הקירות, הרוח שבחוץ, הדיבור שבפנים.

הידע העודף, מה שצברתי, ערבובית האפלה המפוקחת, מאבד ערכו מול פני הילד השוכב, התכנים מיותרים מול נשימה המבקשת שקט. אולי פנַי במעט האור אומרות אותי, דמות אשר מבעד לַריסים דולקת כנר, וסך חייה הופך תנודות וצללים. בחושך שמעבר הקירות נעלמים, הרצפה שוקעת, היום שעבר בוער כרמץ. פני עוד תלויים שם כמטפחת, רגעים כמשבים מרעידים אותם. אני יושב והוא ישן אין ...

                                                                                        "אשרי הזורעים"                                                                                       אברהם בן יצחק אכר השדות מכסים על שדות שלא נחרשו מעולם. בחופן זרעים אמשש ולא אדע לְמה הם.