בננות - בלוגים / / מחוץ לבית
כבר כעט
  • הלנה מגר טלמור

    כבר כעת-  אֶסוף את שנבלו בי באפלה באין רואה  ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.  ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי  יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא  כמרגיעות געגועיי – לעולם.  אֶסוף את מחשכיי כבר כעת,  אֶסוף, אל תרפה.  כותבת.  עורכת ספרותית  מבקרת בספרות  מנחה סדנאות כתיבה וערבי קריאה.

מחוץ לבית

 
 
'איך שהאסון ממשיך ומתגלגל…' – סוף שבוע אחד – ברנהארד שלינק ;
הוצאת מחברות לספרות ; תרגום – חנה לבנת
 
 
ירג משתחרר מן הכלא בגרמניה לאחר עשרים שנים. אחותו, כריסטיאנה לוקחת אותו לבקתה הנטועה בלב יער ואגם, שחוקה וממורטת, אליה הזמינה את חבריו של ירג – כדי לשמוח בשמחת שחרורו, להקל עליו את הכניסה לחייו המתחדשים.
האנשים מגיעים ואנו מתוודעים הן לסיפורו של ירג והן לסיפורו של כל אחד מהם – דרך ציר זמן מורכב אז-היום.
 
ברנהארד שלינק בחר שלא לכתוב את אותו סוף השבוע, האחד, דרך מספר יודע כל. אפילו לא דרך מספר חיצוני. כל דמות מקבלת את מישור המבט שלה, כל דמות היא גם המספר – והיא גם לא. כל דמות מספרת את עצמה דרך מספר המתבונן עליה. איזו מחוננוּת.
ונדמה כי החיבורים והנתקים הללו, רק מתוך בחירת המספר – מדברים את הסיפור כולו. השיבוץ הפואטי הנדיר של סִפֵּר ומסופר, (שילוב צורה ותוכן), הופך להיות צירוף מותך, שהרי היותה של הזהות הגרמנית – דור לאחר מלחמת העולם השנייה – הוא היצמדות והיקרעות בתוך החווייה האישית-לאומית – כאשר השאלה הנוקבת – מה מספר ומה מסופר ב-אני- היא שאלה קיומית, לא רק ברמה הפילוסופית אלא גם ברמה ההשרדותית. ומכאן, אין ולא יהיה באמת מספר היודע הכל, ואין ולא יכול להיות מספר חיצוני. אלא – שבה בעת, כל -אני- וקולו – הם גם שלו עצמו וגם חיצוניים לו. הם גם עדות פנימית וגם תיעוד חיצוני.
הקווים המשיקים בין פנים לחוץ – בין האישי לבין החברתי, בין החברתי לבין הלאומי, בין הפרטי והחלקי לבין הכללי, בין המיוחד לבין יוצא הדופן – הם יצירה כמעט בלתי נתפשת של שלינק – נראה כמו היו הטבע, ההגוּת, הספרוּת, המיניוּת, אלוהים (לא הדת) ואמונה – כל אלה מפכִּים את תוך הספר, ממש כמו האגם הנמצא ליד הביקתה. אנלוגיות דקות, כמעט שקופות, היוצרות את החיים כמטפורה, מבלי להפחית כהוא זה מהיותם – חיים, ולא רק חיים – אלא בני אדם, בשר ודם.
 
סוף שבוע אחד פוסע באיטיות של אישון העין – הוא מתקרב עד שהפרטים נוגעים בטשטוש (אבל לא עד שהם מתערפלים, להיפך – עד שהם מתחדדים), הוא מתרחק עד כל החלקים יוצרים בקיעים של שלמוּת, הוא מתרחב כי חשוך ואפל והוא מצטמצם בקרני אור חודרות, כמעט מסמאות. הוא עדשה – מתקערת לכיעור, מתעגלת לחמלה, הוא עדשה המורכבת על צילום הצֶלֶם – וכמוה מתפרקת, זוויתית, מתיישבת במקומה וממשיכה לרחוש, ללחוש, לומר, לצעוק, לבכות, ללטף, לחבק את הצל, את הצללים, את הצלילים של קשב עמוק למעטפת הלב ולפעימתו, בשקיפוּת אל העצמות, העצמיוּת, והתפוררות של עפר לאפר.
 
ביושר בלתי מתפשר חושף סוף השבוע את הבאים בו כמו היו מסכות ומסכתות החיים מזון לארוחות הבוקר, הצהריים והערב והעירום מפתיע, מצמרר, עדין, חופשי ואסוּר. בכנוּת דורשת, דרשנית, נפערת תהום תג המחיר על חתימת הדי.אן.איי הצרובה בדטרמיניזם תועה, נוקב ועדיין מחפש את החירות המפוקחת, משוחררת מהתייסרות.
 
ברנהארד כתב יצירה קאמרית, לירית, בפואטיקה המתעלה על עצם היותה. הלפיתה הבלתי מרפה של מתח- אנושי ומוסרי כאחת, היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת שלינק עושה אותה ממשית ונושמת. משיכת הקולמוס שלו מכתירה כתרים לכתיבה משובחת מאין כמותה. היציאה והכניסה מתוך חלל אחד, מתפורר אך מחזיק מעמד, אינן מחוללות רעידת אדמה, ברנהארד אינו כותב סנסציות, אך הן יוצרות רוח וגשם, נטיפי קור, טיפות מים הנלכדות בסערת מבול, מחול המדגיש את -אי- השליטה (תרתי משמע) של האדם במרתפי היותו.
 
ואחר, ביד אמן, מחבק שלינק את אנשיו, כמו הייתה אהבה בעולם. או חמלה. או מחילה ובקצות החיבוק הוא חופן את הדין, לצדק במהותו היקומית.
 

 
בכל זאת, סר טעם – נולד תחת מיליון צללים ; אנדראה באספילד
הוצאת זמורה ביתן ; תרגום: שאול לוין
 
כשקראתי את גב הכריכה של הספר השתאיתי –
'אנדראה באספילד היא עתונאית בריטית שהתאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה.'
הרהרתי בכך שהמציאות עולה על כל דמיון. והלא קשה לתאר התאהבות באפגניסטן, ואימוץ המדינה הקיצונית הזו כבית ומיהרתי לפתוח את הספר, מתוך הבנה שגם אם הספר אינו מספר את קורותיה של באספילד הוא בוודאי ישיק קווים שיביעו תשובה לתהיות.
 
הסיפור אודות פוואד בן האחת-עשרה הוא סיפור על ילד נבון היודע להתבונן על המתרחש בד בבד עם חיוּתוֹ וחוויותיו בתוך הקורה. יחד עם אמו, מריה, הוא מגיע לביתם של שלושה אנגלים צבעוניים – ג'ורג'י הנמצאת באפגניסטן מטעמים הומניסטיים ובעלת חזון אודות פיתוח ענף הצמר במדינה ; ג'יימס – העתונאי ; ו-מיי אשת היי-טק. מכאן, נשזרים חייו בתוך המארג יוצא הדופן שבאחת, יבליט כמובן, את הפערים, הדומה והשונה שבין מזרח למערב. הוא מתוודע אל 'סודות' המבוגרים ועדיין פוסע במחוזות הילדוּת- וזו נגזלת וננגסת במדינה שסועה ורוויית דם.
 
אין ספק כי לכתוב על אפגניסטן הנו לחדור למדינה עלומה. את המידע שיש עליה, אנו סופגים מאמצעי התקשורת, ואיננו יכולים לפתח אהדה אל ארץ פונדמנטליסטית איסלמית עם קיני הטרור שבתוכה. כך שסיפור הנרקם בתוך חבל-ארץ רחוק (תרתי משמע) זה, הוא מראש סיפור אקזוטי, אפוף מסתורין, מסקרן במובן של 'סקופ' עיתונאי. זו המדרגה ממנה מתחיל הספר – והיא מדרגה גבוהה שהספר היה אמור להנות ממנה, (והמכירות שלו בוודאי יצדיקו אותה). אלא שהוא אמור גם להצדיק אותה – וכאן הכשל התימטי שלו.
ספר לא יכול להסתמך על כך שייכתב בתוכו כי הארץ יפהפייה וכי הדמות הראשית, המספרת, היא ילד חכם. זה נחמד, אבל מהר מאוד זה מפסיק לשכנע.
ואז, הספר נקרא – כספר עלילתי – פשטני ופשוטו. כלומר, אם מורידים את התפאורה מן הכתוב, מוצאים ספר רדוּד, על סף הקיטש.
 
כשספר מעגן עצמו במסויימות של זמן ומקום, ולא רק מעגן את עצמו אלא מנביע את עצמו מתוך אותה מציאות, אזי אסור שיהיה ניתן לנתק את המציאות מתוך הסִפֵּר. אם, ואפילו לרגע, ניתן להתעלם מהממשות הספציפית, משהו נעשה בו לא נכון, משהו לקוי, משהו נכשל. הכותבת נסמכה על מלות תיאור – הנוף מרהיב, הטליבאן אכזריים, אפגניסטן מיוחדת, אלא שמלות תיאור אינן תיאור ולכן הן נתלשות מהר מאוד מתוך הסיפור. או אז – נמצאת העלילה – רגילה, חסרת ייחוד. עצובה – כן, כאובה – בוודאי, אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום על פני העולם הקשה שלנו. אין כל מיוחדות להתרחשותה דווקא באפגניסטן, ובכך כרתה המחברת את הענף עליו התיישב ספרה.
 
גם תבונתו של פוואד – לא ניתנת לחיבור אל אותה ממשות. אי אפשר לומר כי הילד הזה ספוג חכמה מתוך ובגלל ההתרחשויות הלאומיות הנצמדות להתרחשויות האישיות שלו, שהרי מסופר שפוואד מקטנותו נושא אופי מרשים. פיקחותו המודגשת היא כיסוי לכך שספר שלם המסופר דרכו, בגוף ראשון, אינו תואם את הראייה, הסיגנון, השפה, של ילד בגילו, יהא זה בר-דעת ככל שיהא. לכתוב ספר מעיניו של ילד זו אומנות המזמנת פח יקוש לאלה שאינם אמונים בה, אנדראה באספילד לא צלחה את ליבת ספרה.
 
ההרגשה התמידית המקבעת את הטקסט היא שהכותבת רצתה לסקר את אפגניסטן, חשוּב, אין ספק. במיוחד רצתה להדגיש, את אשר היא עצמה כותבת בעמוד התודות – "למרות הקשיים – ויש רבים כאלה – זוהי ארץ מלאת צחוק ואור, חמלה ורוח. ארץ שעוררה השראה ברבים לפני ותעורר השראה ברבים שיבואו אחרי. ארץ שהתאהבתי בה עמוקות." כמה נכון היה אילו כתבה שורות אלה בפתיח של מסמך דוקו עיתונאי, שאני בטוחה כי היה מרהיב. אם רצתה אנדראה לחבר ספר, הייתה צריכה להבין כי הבמה הסיפורית והספרותית היא אחרת. השורות המצוטטות כאן – חוזרות על עצמן לא מעט פעמים, כמעט בפאתטיות מרוב שהן מנסות לשכנע, לאורכו של הספר כולו, מבלי לתת בהן את העומק, את הריבוד, את התובנות הפנימיות.
 
מאחר והכותבת היא בריטית, מגוחך מעט לראות כי היא כתבה ספר טיסה אמריקאי-הוליוודי. על פי מתכון ידוע: אהבה אפשרית ובלתי אפשרית, אסון ומוות, מעט מתח וסוף טוב. בספרים כאלה, לא צריך סאב-טקסט, לא צריך עוצמה פנימית, נוכחות של מהות. די לרקוח צבעי יסוד, בתוכם הצבע האדום, הלבן והשחור, לתבל ברומנטיות, למתוח מעט חיוך ולהעמיס את החבילה על כתפיו של ילד.
כמה חבל.
 

10 תגובות

  1. תלמה פרויד

    "מילות תיאור אינן תיאור" – ממש כל התורה כולה על רגל אחת. יופי, הלנה. רשימה ממוקדת ומשכנעת מאוד.

    • הלנה מגר טלמור

      תלמה,
      תודה על שהגעת עד אליי, שקראת,
      שכתבת. ומבטך טוב אליי.
      אחד העיקרים שאני מנחה בעריכה, בסדנאות – 'מלות תיאור אינן תיאור'.
      קל לומר, קשה לכתוב.
      ………………..
      תלמה,
      אני קוראת תגובות שלך גם בבלוגים אחרים, ותמיד מוצאת עצמי מודה לך. מהנהנת בליבי ומודה לך.
      תגובות חכמות, נוגעות, חמלות ומדוייקות.
      זו הזדמנות מעולה לשאת אלייך את תודתי.
      …………..
      ראיתי גם את תגובתך אצל רן יגיל, למקטע שהעלה מספרה של יעל -'אור נדלק במרפסת'. וחייכתי. פרשת בי רוך.
      (ולאחר שהספר יתפרסם גם תוכלי לראות למה)
      ………….
      נוכחותך מכבדת אותי, תלמה
      תודתי שלך היא.

      • תלמה פרויד

        תודה עמוקה לך הלנה על דברייך הטובים והנדיבים.
        את הניסוח שלך 'מילות תיאור אינן תיאור', שבעיניי הוא מבריק, אני מאמצת בחום ואשמיע בכל הזדמנות רלוונטית, תוך הקפדה להביא דברים בשם אומרתם (יותר מדי גנבי קרדיטים אני מכירה והתופעה בזויה בעיניי). אל המסקנה בעניין התיאור אמנם הגעתי זה מכבר – ואני שמחה שאנו רואות עין בעין בנושא זה – אבל תמציתיות הניסוח והדיוק, שובים את לבי. שאפו! ותודה גם על מתת זו.
        אני מוצאת עניין רב בכתיבתך, ואמשיך לעקוב.
        המשך שבוע טוב, וטוב בכלל 🙂

        • הלנה מגר טלמור

          תלמה,
          אין משהו שאהוב עליי יותר מהשיח הזה.
          או אז אני מגלה את הקשב מחדש. והוא תמיד מפעמים. זהו הקשב שמגיע אתך. ממך.
          תודה ששבת והנשבת אותי.
          המילים אינן שלנו – אנא, קחי אותן עמך, ב-דיוק כפי שאני מניחה את מילותייך – מקופלות, חפונות, מתחת לכרית. כמו תפילה.
          (<והקרדיטים...או, הם ראויים לרשומה נפרדת. כמה כאוב - - ->)
          כפי שאני תמיד אומרת –
          אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה.
          היודע להבחין בהד הדיוק – אדם דק ושקוף הוא.
          את.
          תודה שתהיי כאן –
          זו אני שאפעם בעקבותייך.
          תודה, תלמה.
          תודה, יקירה.

  2. הלנה מגר טלמור

    תגובתה של חנה טאוג –
    כפי שהגיעה אליי במייל מאחר והאתר לא קלט את תגובתה כאן –
    קראתי את מאמרך על הרומן שנכתב על אפגניסטן מנקודת ראותו של ילד
    אני בהחלט מסכימה עם דבריך מילות תאור אינן ערובה לאיכות התאור וחיותו
    אני מגיבה לך כי חוויתי על בשרי את חווית הכתיבה בגוף ראשון מנקודת ראותה של נערה בת 14 שמעולם לא למדה בבית הספר והיא הרה בהריון אסור לחיל איטלקי בלוב הקולוניאלית ערב מלחמת העולם השניה
    השפה שאימצתי והתאמתי לגבורה הייתה החלק הקשה ביותר בבנית דמות אותנטית חיה ונושמת
    וזה מלבד המקומות והתרבות בלוב שאותם חקרתי במסע התחקיר על הספר
    רציתי להגיב לך בבלוג אבל המנגנון שוב הסתרבל ולא איפשר, אנסה אחר כך.

    • הלנה מגר טלמור

      חנה,
      תודה שהגעת אליי, שקראת,
      תודה למילותייך המיטיבות בי.
      …………….
      הדיקוק שבין מלות תיאור לבין תיאור – אינו מובן מאליו ואינו פשוט. אינו פשוט בכלל.
      ……………..
      להניח ספר לפתחו של ילד/נער – הוא, כפי שכתבתי, פח יקוש. צריך יד אמן, כתיבה שקופה, מדוייקת, מהודקת.
      אלה שצולחים בכך, יוצרים, בדרך הכלל – ספרים מנומטאליים.
      …………….
      גם עניין המחקר והתחקיר לפני כתיבתו של ספר הם נושא עמוק ורחב.
      עד לפני שנים ספורות בלבד לא מעט כותבים כלל לא הבינו את המשמעות הקריטית שיש לתחקיר כזה לפני כתיבת ספר. מאידך – הקו הדק בין כתיבה המשקפת את התחקיר לבין כתיבה סיפורית וספרותית גם הוא מורכב. ומרגע שכותבים החלו ליצור ספרים מתוך תחקירים – הם עדיין לא הבחינו ואבחנו די בבהירות את הקו הזה.
      ……………….
      תגובתך המרתקת והמרשימה – פותחת ופוקחת את השיח הפנימי שלי,
      אין בי די מילים להודות לך על כך.
      ……………..
      ועוד – – – במייל הפרטי. : )
      ………
      תודה, חנה.
      תודתי אלייך ואתך.

  3. איריס אליה כהן

    הלנה יקרה,

    ככל שאני זוכה לקרוא את הביקורות שלך, ואת התגובות לביקורות שלך, ואת התגובות שלך לתגובות, אני מרגישה שעכשיו אני ממש יכולה לברך אותך בברכת ברוכה הבאה. עונג וכבוד שאת במטע הזה.
    מחכה מאד לעוד ממך.

    חג שמח ומואר.

    • הלנה מגר טלמור

      יקירה,
      וכבר וכתבנו מאז.
      ואת יודעת את נרגשותי עם מילותייך.
      ואת יודעת אילמותי.
      ואת יודעת –
      ליקטתי אלומות אור מילותייך
      והמה ליטפו את קו הרקיע כתדהמת אלוה.
      ברוכה אני בנמצאים, יקירה.
      ברוכה אני בך.
      ענוג צרוף וזכות הענק – שאת איתי.
      מחכה עד לעוד שאתך.
      ולספרך.
      ………………..
      שני יסודות – זלדה

      הלהבה אומרת לברוש
      כאשר אני רואה
      כמה אתה שאנן
      כמה עוטה גאון
      משהו בתוכי משתולל
      איך אפשר לעבר את החיים
      הנוראים האלה
      בלי שמץ של טרוף
      בלי שמץ של רוחניות
      בלי שמץ של דמיון
      בלי שמץ של חרות
      בגאוה עתיקה וקודרת.
      לו יכלתי הייתי שורפת
      את הממסד
      ששמו תקופות השנה
      ואת התלות הארורה שלך
      באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.
      הברוקש שותק,
      הוא יודע שיש בו טרוף
      שיש בו חרות
      שיש בו דמיון
      שיש בו רוחניות
      אך השלהבת לא תבין
      השלהבת לא תאמין.
      ……………..
      שתהא לנו שבת של ברוש, יקירה.
      תודה של ברוש, איריס.

      • איריס אליה כהן

        נפלא נפלא, הלנה יקרה. תודה גדולה. וגם אני הייתי ברוש… ואולי תאנה… לא יודעת. אבל אני בוודאות הייתי עץ בגילגול הקודם שלי.

        ואי אפשר בלי הברוש של אהוד מנור:

        על צידו נטה הברוש
        לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
        והנה, מול הים
        קם הברוש ירוק ורם.

        הנה ברוש, לבדו
        מול אש ומים.
        הנה ברוש, לבדו
        עד השמיים.
        ברוש, לבדו איתן.
        לו רק ניתן ואלמד
        את דרכו של עץ אחד…

        כשניפגש אוכל לשיר לך את השיר הזה… ואת אולי תצטרפי?

        עוד תודות ונשיקות לשבת המלכה.

        • הלנה מגר טלמור

          וכמו כתבתי לך –
          להיות בין מילותייך הוא ללמוד את קדושת הדממה.
          ועוד לפני שניפגש אני מקשיבה לכל שירתך וכתובייך, יקירה.
          עוד תודה שאת.
          ואז,
          עוד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להלנה מגר טלמור