בננות - בלוגים / / על שלושה ספרים ועל ארבעה ליקויים
כבר כעט
  • הלנה מגר טלמור

    כבר כעת-  אֶסוף את שנבלו בי באפלה באין רואה  ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.  ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי  יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא  כמרגיעות געגועיי – לעולם.  אֶסוף את מחשכיי כבר כעת,  אֶסוף, אל תרפה.  כותבת.  עורכת ספרותית  מבקרת בספרות  מנחה סדנאות כתיבה וערבי קריאה.

על שלושה ספרים ועל ארבעה ליקויים

 

על שלושה ספרים
ועל ארבעה ליקויים.
 
בין העריכה לבין הוצאת הספר לאור.
 
פיונולה / שלמה אבני ; הוצאת גוונים.
 
גב הכריכה הוא אחד ממיקודי העשייה בהפקת ספר.
לא אחת, מייצג גו הספר את אמירתה של ההוצאה לאור, את דרכה, את ייחודה. בד בבד נתון ידוע הוא כי קונה הספר יהפוך כמעט כתנועה אוטומטית, את הספר, כדי לקרוא את קיצור עלילתו, את דבר המבקרים או מביני הדבר ואת התוודעותו אל הסופר – כל אלה משוקפים אליו באחד הטקסטים המוקפדים ביותר בהבאת הספר לאוויר העולם.
"פיונולה מתרחש באירלנד היפה, בכפר קטן דרומית לדבלין. הנופים הם של כרי מרעה במדרונות ירוקים, אבל התושבים כולם עובדים במכרה, אנשים קשי-יום המבלים את ערביהם בבית המרזח.
אחרי מות אשתו לוקח פטריק, אבי התאומים אתלין וקרייג, את פיונולה לאישה. האם החורגת מאלצת את הילדים לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה. כשזוג יהודים בני-הכפר רוצים לעזור, הם נגררים למאבק משפטי ונאלצים לוותר. רק טוב-לבו של אמרגין, בעל חווה אלמן, מצליח לפתוח לתאומים שער לעולם של השכלה ואמנות. התאומים מתבגרים, אבל צללי הילדות הקשה ממשיכים לרדוף את אתלין וקרייג גם בבגרותם…
פיונולה הנה דרמה מרגשת המתחרשת בנופים רחוקים, אבל עוסקת ברגשות הנוגעים לכל בן אנוש.
זהו ספרו הרביעי של שלמה אבני, אחרי 'לו רק היה יהודי,' 'בית בשעריים' ו-'כתם שחור על בד צחור'. "
זהו גו הספר 'פיונולה'.
התמצית הזו, היא הבטחה. כל גב ספר הוא הבטחה.
בעיניי, אין זה אמור להיות כך, גב הספר צריך, לדעתי, ליצור שיקוף, להעניק אמירה לספר, אלא שאיני דון-קישוט. ברור לי לחלוטין כי כריכתו האחורית של כותר, היא כרטיס הקנייה שלו, לכך הוא מכוון ובכך ההוצאה מעוניינת – קחו את הספר, קנו אותו.
ואם ההבטחה מופרת? אז מה.
מתוך הבטחת הכריכה הזו,  לקחתי את הספר לידיי.
למן המילה הראשונה ועד לאחרונה הספר הוא מפח רוח. העלילה הולכת לאיבוד בתוך עצמה, הדמויות שבויות בתפיסת 'גיבורים' מלודרמטיים ואנרכוניסטיים עד כדי תמיהה. הדיאלוגים, אם אפשר להעניק להם את ההגדרה הנדיבה הזו, לקוחים מתוך עולם שאינו מוכר לי – לא כי איני מכירה עולמות אחרים, אלא כי זהו עולם שלא קיים – לא היו ואין אנשים שמשוחחים כך, חד ומאוד מאוד לא חלק.
לרגע היה נדמה לי שאני קוראת פראפרזה של ספר, אך לא. הכתוב מתפוצץ מחשיבות פואטית.
צפצופה הראשון של אזעקת השווא מתרחש אצלי כאשר אני מבחינה בשניים הבאים –
חזרה על אותן המילים
מלות תיאור נפוחות מעצמן
מה רע וגרוע הוא, כאשר שני אלה חוברים יחדיו.
כותב, שאינו מבחין בפער הענק שבין מלת תיאור לבין תיאור, צריך לשבת ולהעמיק אל תוך תיהלוך הכתיבה שלו עצמו. כך גם יבין את גוני הגונים של המילים – שקופות ודקות.
בראייתי, זו המדרגה הראשונה של מי אשר רוצה להביא למבטי ספר.
'פיונולה', לא התקרב למדרגת המסד הזו.  ההרמוניה והפסטורליה שמככבות בכל משפט שני בספר ממאיסות את הכתוב עוד לפני שהחל לקרות משהו בסיפור. אחר כך יצטרפו הדמויות הפתטיות שהושמו בשיחות נלעגות, ממוטטות את מעט האמינות שהיה אולי ניתן להניח לפתחו של הספר.
כך, התבוננתי ארוכות באותו דף לבן, שכנראה רק העורכים, המפיקים וההוצאה לאור מעיינים בו, הדף הלבן בפתח כל ספר המעגן את זכויות היוצרים, ובו רשומים אנשי מלאכת הוצאת הספר לאור.
חיפשתי את העורך הספרותי של הספר. ממאנת להאמין שאין אחד כזה.
חיפשתי שוב.
הפכתי את הדפים, אולי בדף התודות, אולי במקרה, באורח יוצא דופן בדף האחרון, אולי בכל זאת בגו הספר. מאום.
לא היה עורך ספרותי לספר 'פיונולה'.
כמה חבל.
איזה בזבוז וביזוי הזמן. מה? הכתיבה? הקריאה? גם וגם.
ספר מיותר.
 
 
שמש חדשה / שי טובלי ואילון לסטר ; הוצאת הקיבוץ המאוחד
 
וידוי –
את שי טובלי הכרתי לראשונה דרך תוכניתו של קובי מידן.
הבחור הצעיר, שנראה כל כך צנוע, שליו, אמיתי ורך, שבה את ליבי. שי טובלי התארח בתוכנית חשופה עם צאת ספרו – 'בוקר טוב עולם'.
מאז, אני משתדלת ללכת בעקבותיו. רכשתי וקראתי את כל ספריו שיצאו עד כה, ('זרעים של בריאה חדשה', היה הטוב ביותר, בעיניי), התיידעתי אודות התרחשויות בחייו, אלו שמשכו את כותרות העיתונים ואלו שחוללו סערה טלוויזיונית.
כך, שלא היה בי ספק שאגיע אל ספרו החדש.
אלא שספרו החדש,  נכתב בגוו – הוגדר כ-רומן ביכורים. לאמור – פרוזה לשמה. לא ספר עיון, לא ספר הבנות עידן חדש, פרוזה. רומן. כאן לא היו צריכות להיות הנחות – שי טובלי רצה להביא לידי הקורא ספרות.
והוא נכשל. בגדול.
ארבע-מאות ועשרים עמודים שמתאנים להיות סיפור ובעצם פורשים משנה סדורה.
הספר, מעבה דיון עתיק יומין בין הרציונאל, הקוגניציה וההבנה המערבית-מודרנית את האדם, חייו וייעודו אל מול הרוחני-מיסטי – טיבטי. כמובן שאין כאן דיון לשמו, הלא זהו רומן, פרוזה. אז במקום דיון אמיתי ונוקב, ישנם בספר שני אחים. הבכור הוא ייצוג המערב והצעיר ממנו הוא ייצוג תורת הבודהיזם במשנתו הטיבטית, ושניהם פותחים את סיפורם לאחר מות הוריהם בתאונת מטוס.
ועם אהדתי לשי טובלי, אמרתי לעצמי, שגם זאת עדיין בסדר. אז רצה שי טובלי לעטוף ספר ניו-אייג' באיצטלת הספרות. מילא. ולו היה הדיון הזה – לשמו. עמוק, מרובד, נוקב. אבל אפילו הדיון – הוא רק נייר העטיפה להתחבטות העיקרית של הסיפור – מיניות האדם מהי. ונדייק – מה בין הומוסקסואליות, גילוי עריות ואהבה.
ארבע מאות ועשרים עמודים בתואנת שווא.
וגם הספר הזה לוקה בעיקרי התשתית עליהם כתבתי זה מכבר, מלות תיאור נפוחות, חזרות אינסופיות, דמויות היסטריות, מלודרמה הוליוודית קלושה שלא הייתה מעטרת גם לא אופרות סבון, סטריאוטיפיות מודגשת הקוטעת כל אפשרות להעניק לדמויות ולמתרחש אמינות בסיסית וקלישאיות מוכרת ומעייפת עד זרא.
בהתרשמות מספר שכזה היה אפשר ליצור מלכתחילה מצב מופסד, שהלא אם איני אוהבת את הכתוב – הרי זה בגלל ההתנגדויות הפנימיות של האגו שלי. אך לא הפעם. אם רצה שי טובלי לכתוב ספרות, הוא הותיר רק את אנחות הביקורת, זו המבחינה כי אין בספר  ולו נגיעה אחת – של רומן, של פרוזה, של ספרותיות.
ההתחכמויות אודות 'חמשת הטיבטים', שהם תרגילי – מדיטציה מיוחדים, ההופכים כאן לאנשים – נזירים המלווים את שני הנערים מרגע מות ההורים ועד לסיום הספר, והמשחק עם שם הספר עצמו – ההופך לשמו של הבן הצעיר ומגיע גם לכדי מיזם אומנותי, הן התחכמויות דלות ועולבות בקורא.
לולא הקשבתי לסופר, לולא קראתי מספריו, הייתי משוכנעת שהעילגות של הספר מכוונת, אלא שאיני בטוחה שהכותב היה רוצה להתהדר בעילגות, בוודאי לא כאשר שם הספר הוא -'שמש חדשה'. השמש הזו האירה חזק את החסרים של הספר ושרפה לאור את לקויותיו.
ההתייהרות שבכינוי הספר 'שמש חדשה' – רומן, מותירה אותו כסרח עודף, ללא שאר-רוח, אף לא הינד ראש שרבי יבש ושדוף. ונראה, כי משב הרוח היה שייך רק לעורך הספר, שהופתעתי עד למאוד להיווכח שאכן היה לו כזה.
אני מודה לו. מי יודע כיצד היה הספר  ללא העריכה.
 
 
אחותי כלה והגן נעול / גלית דהן קרליבך ; הוצאת זמורה ביתן
 
הספר 'אחותי כלה והגן נעול' זכה לכל המחמאות והשבחים של הביקורות ולסקירה ענפה ורחבה אודות הסופרת וספרה.
זהו ספר מרשים.
הסיפוריות – צבעונית ומרתקת. שלוש דמויות נשים החיות האחת בתוך האחרת, שוזרות טרילוגיית אירועים מעניינת, מיוחדת ויפה עד להפליא.
קו החיוך הנמשח ונמהל אל ההתרחשויות רק נוסף אל שרטוט מוקפד ומדוייק של פרוזה מרהיבה.
שפתו של הספר היא מופת. עברית של עילא ועילא, צירופים מותכים של ליריות מעתיקת נשימה.
שצף הקורֶה הכל כך מלוכד ומהודק, כמעט דידאקטי, כך גם האנלוגיות, הדימויים, המטאפורות, שזירת הדמויות, תיאורי הרקע, השיחות, חיבורי הזמן, הוא אשר כתבתי – מוקפד, רומן שמרגישים כי לא נתנו לו לזלוג ולו לצל צילה של טעות ספרותית.
דווקא לכן תמוהה בעיניי המטאפורה התחילית של הספר (וכמובן, זו גם מסיימת אותו) – המשחק עם הספרוּת – כמראָה שבין בידיון למציאות.
"כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה 'ניחוח', רצוי שיהיה 'צלול כיין.' כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה, ללבוש כפפות מגן, כי אי אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות-בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל באיזה סוד של יין בדיוק מדובר?" – זהו המקטע הפותח את גב הספר. ואני לא יכולה שלא לשאול – למה דווקא המטאפורה הגרועה ביותר בספר היא זו שנבחרה לפתוח את גוו.
קצת שבעתי מחכמה עודפת אודות המתח שהספרות יוצרת ומייצרת כספרות. הכתיבה על הכתיבה – יצרה רהב גרפומני לא קטן בתקופה האחרונה.
מילא היה הספר של גלית דהן קרליבך מצומק במצע מבעיו הספרותיים, אבל הוא הלא כל כך מלא בהם – והם, כצמחים ופרחים הרווים בו, לשם מה היה צריך להכניס, בנוסף לרובדי רבדיו, לעומקי ומעמקיו – גם את היתוּלה של הספרות. והתוסף הזה, גרע, בעיניי, מטוּבו, משפע טובו של הספר, דווקא בגלל שניכר כאילו כוון לכך, ולא היא – לכל אחת מן המטפורות (אנלוגיות, דימויים, תיאורים) – ישנה עמידה כשלעצמה, ממצבת וממצקת רישומיות עדינה, מתעלה. לא היה צריך לתעל את כולם כדי לומר-לא לומר משהו על ספרוּת, על סיפורים ועל מילים. מה עוד – זה לא באמת צולח. זו 'המלכודת' של היופי, הוא מנכיח את עצמו, הוא מייצג רק אותו, אי אפשר לכפות אותו ולנסות לצווח ולצוות עליו לשרת רעיון אחר, מהות אחרת.
בגלל ההד התקשורתי הרחב שקיבל הספר, הילכתי מיד אל קריאתו, ואולם לאחר עשרים עמודים בספר העב עצרתי וחזרתי מהר אל אותו דף לבן, ואחריו היפכתי באותה מהירות את הדפים כולם, לאותו הדף בסופו של הספר, דף התודות.
לא טעיתי:
"לגיל הראבן – חברה והמורה הראשונה שלי, שהכירה את הרומן מהפסקה הראשונה ועודדה אותי להמשיך הלאה, גם בנקודות המייאשות ביותר. תודה על ההערות הטובות והמעשיות שלימדו אותי את מלאכת הכתיבה."
כמה לא פשוט, היה בוודאי לנועה מנהיים, העורכת של הספר. להימצא בכפיפה אחת עם גיל הראבן, לא בכדי כותבת גלית דהן קרליבך –
"לנועה מנהיים – עורכת בחסד, שידעה לגשר ולנווט בחכמה ובתושייה…"
ומהו ש-לא טעיתי? כל כך מהר מרגישים את הנגיעה של גיל הראבן בספר.
גיל הראבן הוציאה באחרונה את ספרה – 'לב מתעורר' (שאותו ערכה צרויה שלו…), וההרגשה העמוקה היא, שאיכשהו נוצר 'פס ייצור'. נכון, ספרה של גיל הראבן, ספרה של גלית דהן אורבך, ספריה של צרויה שלו, בימים אלה – 'חיי אהבה' זוכה להוצאה מחודשת, הם ספרים טובים, אחרים ואין האחד כמו האחר, אלא – שהם כן. הם משיקים זה לזה – בנקודות שלכאורה נראות מקוטעות אך יוצרות מרצף אחד, כמעט אחיד של פרוזה.
וכאן, נקטעת המיוחדות או הייחודיות של 'אחותי כלה והגן נעול' – זהו עוד ספר. עוד ספר משובח, ספר טוב, ספרות טובה. עוד ספר. 

 

 

15 תגובות

  1. איריס אליה

    מעניין מאד, אם כי לא הצלחתי להבין את הביקורת האמביוולנטית על "אחותי כלה…" לא קראתי עדיין את הספר, אבל הרי הספרים שאינם על איזשהו רצף של "פס יצור" נדירים שבנדירים, אם קיימים בכלל, ותמיד נשאלת השאלה, אם אתה לא טולסטוי או קפקא, כלום גם אז עליך להוציא לאור את כתביך?
    מבחינתי התשובה היא חד משמעית, כן.
    ובלי שום קשר, מה הפגם בלשאוב השראה ולהתכתב עם חברה – קולגה?

    בכל מקרה מאד תודה שהבאת, באמת מעניין מאד.

    • איריס אליה

      סליחה, התכוונתי, לגנוז את כתביך.

    • הלנה מגר טלמור

      איריס,
      תודה שהגעת וקראת.
      ותודת ענק שכתבת אליי.
      ………
      קודם להכל, אני רואה ב-ביקור ספרותי (<בשונה, אולי מביקורת ספרותית>)כתיבה המעלה הרהורים, סימני שאלה. חומר שממשיך להדהד.
      תודה לך על חדות המבט,
      הצפת שאלה עמוקה שאותה ניסיתי לשקף בכתיבתי על הספר – 'אחותי כלה'.
      ………..
      בקומונת הספרים של 'נוריתהה', אכן עלתה השאלה המדוייקת שלך.
      ואני, איני מרגישה אחרת ממך.
      הלא, מה לנו כי נלין?! הרי ספרות טובה היא ספרות טובה היא ספרות טובה.
      וספרה של דלית אורבך הוא ספר טוב.
      אכן, מגוחך מעט ליצור רישום מעוקל על סיפוריות איכותית.
      ………….
      ובכל הזאת,
      הנה שאת עצמך כתבת – טולסטוי, קפקא,
      והיינו שתינו יכולות לכתוב עוד ועוד שמות ענקיים שכאלה –
      ואפילו שלעיתים קו ההבדלה הוא דק,
      עדיין ההבדלה היא בין קודש לחול.
      ………………
      בהחלט –
      גם אם אינך גרוסמן או לרסון, עדיין הוצא את ספרך. בוודאי.
      אך האם זה כה – חד משמעי?
      כאן כבר איני יודעת.
      ……………….
      והטענה לא הייתה אודות שאיבת השראה מחברה או עמיתה לכתיבה.
      הרישום ניסה להפנות תשומת לב לאיזשהי אחידות סיפורית וספרותית הנוצרת עם – לא קבלת שאר רוח, אלא עריכת הכתבים.
      וזו טענה להרהר בה, לא חלילה לקבע אותה.
      ………….
      שוב ועוד תודה לך על מילותייך המרתקות המביעות מבט פקוח.
      תודה, איריס.

  2. לא אוהב את הביקורת ואיך שהיא כתובה
    מה זה "ספר מיותר"
    ואם הוא מיותר למה טרחת לכתוב עליו בכלל
    השאירי אותו במיותרותו או אל תבזבזי זמן על סיקורו
    ואם הספר הוא טוב
    אז למה "עוד ספר" הרי המילים האלו בסוף הורסות את מה שבנית באמצע
    התחכום המילולי עאלק הופך את הביקורת שלך לשוויצרית
    כאילו לא הספר הוא האישו אלא את
    לא אהבתי

    • לרוני,
      אני דווקא לא חושבת כמוך. המילים שכתובות כאן על הספר של דלית קרליבך, מתארות גם את הטוב שבספר וגם את הליקויים שבו. מדוע בגלל שהביקורת יש בה טוב ויש בה "פחות טוב" מעידה על גאוותנות של הכותבת? את לא יכולה להעריך ספר לטובה אבל להצביע בו על כמה ליקויים שאם לא הם, הספר היה אפילו עולה מדרגה? מדוע יש בכך משהו שמעצבן? ביקורת בונה היא ביקורת שיכולה להצביע על החוזקות ועל החולשות. והאמירה שלך שאם הספר הוא "עוד ספר" אז למה טרחת לכתוב עליו בכלל, אינה רלוונטית. ביקורת מעצם היותה ביקורת, היא גם לחיוב וגם לשלילה, אחרת כל מי שכותב, כל מי שמשחק בהצגה בהבימה וכל מי ששר, היה מסתובב עם האף למעלה בגלל שבחים שהיו כותבים עליו. אנשים כותבים על ספרים גם אם הם טובים, גם אם הם גרועים וגם אם הם "כמעט טובים". זו מהותה של ביקורת.

      יעל

      • הלנה מגר טלמור

        יעלי שלי,
        חייכתי אלייך, יפתי.
        תודה שאת כאן.
        זה תמיד מרגיש בי לא שלם, אם אינך. למרות שאינסוף כבר כתבנו האחת לאחת – שזה במוחלט בסדר אם איננו מגיבות, אם איננו מגיעות.
        והנה, בכל זאת…
        : )
        תודה שקראת כאן, אהובה.
        תודה שכתבת.
        ואת הלא יודעת שאני תמיד נדהמת מחדות המחשבה והכתיבה שלך. תמיד.
        תודה, יעלי.

    • הלנה מגר טלמור

      רוני,
      תודה שקראת.
      תודה שכתבת.
      …………
      דבר אחד השחיק אותי בתגובתך –
      'ואם הוא מיותר למה טרחת לכתוב עליו'
      והלא עשית את אותו הדבר בדיוק
      כתבת תגובה לרשומה שלא אהבת.
      למה?
      בפילוספיה זו טענה מעגלית, ואני תמיד צוחקת כשאני נפגשת באחת כזו.
      …………….
      ולבסוף –
      הספר הוא אכן לא הנושא.
      סליחה שאני מרעימה עלי(י)ך את עולמך.
      הלא הספר קיים.
      הוא תמיד יהיה קיים.
      כל קורא יכול לקוראו
      וכי מה העניין בדיון, כל דיון, וגם דיון ספרותי?
      העניין הוא מה האדם הכותב/אומר – שח בו – זהו ב-דיוק ענף הביקורת הספרותית.
      …………….
      אני מצטערת בשבילך שלא אהבת.
      אני תמיד אומרת כי – אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה.
      כך, עיתים תכופות, התגובות מעידות על כותבן.
      …………….

  3. חגית גרוסמן

    אני מעריכה את תשוקתך לכתיבת ביקורות. היא ניכרת באופן כתיבתך החושני והנשימה המשתלחת. כל הכבוד. חזקי ואמצי.

    • הלנה מגר טלמור

      חגית,
      תודה שהגעת עד אליי,
      וקראת.
      וכתבת.
      ………..
      בחרתי לקרוא את תגובתך כמבט טוב אליי. זה לא היה לי קל, ההרגשה הפנימית הייתה שמילותייך רוצות להביע ציניות. דקה אולי, אירונית אולי.
      אבל…ככתוב, כך בחרתי.
      ……….
      איני רואה בתוך עצמי תשוקה לכתיבת ביקורים בספרות, כמעט להיפך.
      אבל בהחלט כן, לא מעט נשימה (ולאנשים עם תעוקת נשימה, העניין הזה אינו פראפרזי אלא הופך להיות עור ועצמות).
      ………….
      תודה עמוקה על מילותייך הטובות אליי.
      את ה-אומץ בייחולייך אני מאמצת אליי.
      תודה, חגית.

  4. קראתי את הספר ונסחפתי בו. הוא שונה מאוד מספרים אחרים. השפע שבו, היצריות, הקיצוניות, העקרות היא עקרות והטבע הפורח הפורה. ומסכימה איתך לגבי הפתיחה. היא הרתיעה אותי וגרמה לי לחשוב שהספר הולך לכיוון אחר, ציני יותר. וטוב שנתתי לו צ'אנס.

    • הלנה מגר טלמור

      נועתי שלי,

      אכן. הספר סוחף,
      גם היצירה וגם היציריות שמשוחחות האחת עם האחת. האי-מהות מול המהות הפנימית, הסירוס הגברי והעקרות הנשית. ספר ראוי, ראוי בהחלט.
      ……….
      נועתי שלי,
      תודה שאת כאן. ואיתי.
      תודה שהגעת. שנגעת. שקראת.
      שכתבת.
      ובכלל – תודה שאת כותבת : ))…
      תודה, נועתי.

  5. מעניין ! תודה

    • הלנה מגר טלמור

      תודה לך.
      תודה שהגעת עד לכאן
      שקראת.
      שכתבת.
      ותודה על המילים הטובות.
      תודה.

  6. את מבקרת נועזת וחדת עין ולב. תמשיכי כך.

    • הלנה מגר טלמור

      ואת,
      המנשיבה אותי.
      ………
      מאיר שלו, ולא רק הוא, אמר –
      'אני כותב לקורא האחד, לזה שמבין'.
      מאז ומעולם אמרתי כי אנו צריחה רק ל-אחד.
      בכל רשומה שאני מעלה, הולם הלב הוא כנראה כמיהה מתעקלת למורדות החשש.
      ועדיין כמיהה היא. לאחד.
      ……….
      ואת, האחת שאיתי.
      וכתבתי אלייך
      ורציתי כי תשמעי מתוך מילותיי,
      את התודה שאני לך.
      את שאר הרוח שאת בי.
      ואת היופי הנפרש אתך.
      תודה לך.
      תודה שאת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להלנה מגר טלמור