לכתוב כמו שצריך

ישבתי מצומררת, מביטה באדונית היפה הזו, שבן-זוגה מספר אודות החיוניות שוקקת הרגע שלה, ושוב התעורר לו רב-פקד אוחיון, כאילו לא נפרדתי ממנו, כאילו לא ניסיתי להיפרד. 

סרטה של לנה צ'פלין על ועם בתיה גור אינו מותיר לסָפֵק האיכות לקונן, על אף אהבתם הרבה של מבקרי הספרות להניד ראש כמצוות אנשים מלומדה, בתיה גור ידעה לקחת את הז'אנר הבלשי להניח אותו ולתת בו את נגיעת הסגולה לספרות משובחת. נהדרה. 

"אמרתי לעצמי שאכתוב בלש. בלש זה פחות ספרות. זה לא כמו רומן, נניח." 
אכן, נטיית היחסנים המעקממת את ז'אנר ספרי המתח-הבלשי וכמעט ומוציאה אותו אל מחוץ למרחב הספרות הטובה, ידועה ומוכרת. 
הצניעות של הסופרת המרשימה הזו ראוייה להיות אות וסימן לכל המתהדרין, ולוואי והייתי יכולה לכתוב כאן מסה אודותיה של צניעות הכתיבה; והלא בתיה גור פרצה לתוך מעוז הפרוזה הישראלית מתוך אותה תמימות עליה סיפר אישה, אריאל הירשפלד. "אנה קארנינה," כך אמר, "לו הייתי צריך לבחור דמות ספרותית שהיא דומה לה." 

ספריה של בתיה גור שהעניקו לדמותו של מיכאל אוחיון את היכולת להתהלך עם הקורא כבתוך ביתו, מעידים רק על דבר אחד, החשוב מכל – 
בתיה גור ידעה לכתוב כמו שצריך. 
כשהיא יושבת בסטודיו ומתארת את העברית השטוחה, נטולת הריבוד של ימינו, לא ניתן שלא להדהד את הליכת השבי אחר הפואטיקה של ספריה. 

חייכתי. בתיה גור מספרת כי קווי המיתאר של הספרות הבלשית מחייבים, שומרים על עלילה, מגנים עליה מפני פחד גדול – אימת הכאוס. והיא, כלל לא הבינה עד כמה ייצבה בתוך אותה מסגרת קפדנית, כתיבה פורצת גבולות. כן, בוודאי, ספריה של בתיה גור נגדרים לתוך הז'אנר הבלשי, אלא שהסיפוריות הנכונה, המדוייקת לוקחים את ספריה מאותו הינד ראש מפקפק לקידמת הפרוזה האיכותית. 

"הרומנטיקנים הכי גדולים הם כותבי הספרות הבלשית," אומרת בתיה גור וטוענת – מרבית הסופרים של הז'אנר הן סופרות. המראיינת מנסה להתווכח ובתיה גור חותמת את הדיון הקצרצר : "לא כדאי לך להתווכח איתי, יש לי תואר דוקטור בנושא. מרבית הכותבים הבלשיים הם נשים." שפתיה מציירות בת שחוק עדינה. רכה. 

ואני, אינני מתווכחת עם בתיה גור. 
לאחרונה שטף את ארצינו סטיג לרסון עם הטרילוגיה 'מיליניום' שרק שניים מספריה תורגמו ויצאו לאור בעברית עד כה, 'נערה עם קעקוע דרקון' ו- 'הנערה ששיחקה באש'. 
הקו הראשון שחובר לי בין שני הענקים הללו, סטיג לרסון ובתיה גור, היה הצניעות בקו החיים שנקטע. סטיג לרסון שמר את כתב ידו עד שתהיה בידו הטרילוגיה כולה ולא אץ ופיזז לשלוח אותו להוצאות לאור וכך, בעצם, לא זכה לראות את ספריו ולהתענג על הצלחתו. 
ועדיין, בדיוק כמו עם דמותו של מיכאל אוחיון, איני מצליחה להיפרד ממיכאל בלומקוויסט, שכן – זו טיבה של ספרות אמת – רקמת הבידיון נעטית על המציאות. 
הדמויות הופכות לחלק בלתי נפרד מהאנשים איתם אני משוחחת. אני מעשנת איתם את הסיגריה, שותה איתם את כוס הקפה ומקשיבה. וזוכרת. זוכרת את שמותיהם, כמו, אנה קארנינה. 

אי אפשר שלא להשתאות מהתחקיר העצום שעשתה בתיה גור בספריה כולם, ונראה לי שהמתעלה מכולם הוא 'המרחק הנכון'. זו פעימת הלב הנעתקת בספריו של לרסון – התובנה אודות ההיקף, רוחב ומשרעת המחקר העיתונאי-סוציולוגי-פסיכולוגי, לקראת כתיבת -"רק ספר מתח." 
ועדיין שומרים שניהם על שיבוץ מדוייק שבין הפרוזאיות לסיפורת. 

הושבתי לידי את שני הספרים. 'נערה עם קעקוע דרקון' ו-'המרחק הנכון' (אין מה לעשות, בעיניי, צריך אומץ לכתוב ספר בן חמש-מאות עמודים ויותר. והרבה יותר) וידעתי שאני מתבוננת ביצירות מופת, לא פחות אף לא בתנועה אחת. כן, הייתי מיד רוצה לסייג ולכתוב – "ביצירות מופת בספרות המתח", ולא. 

מיכאל אוחיון כמו מיכאל בלומקוויסט מחברים באיטיות מידע שיוצף לתוך קוד די.אן.איי של היות האדם. באיזמל מנתחים דק וחד וללא אילחוש והרדמה, בוצעים בתיה גור וסטיג לרסון את מסיכות הפנים, חותכים את הבגדים ומביטים בעירום גוף הסיפור, תרתי משמע. אלא שהם אינם נעצרים, העור נבקע וליבת הסליל שאמור לפצח את חידת מורכבות האדם מגלה את עצמה דם וגידים. 
בתיה גור וסטיג לרסון, בתוך בדידות הכתיבה, בוודאי נפערו אל מול האבסורד שמציב בפניהם הז'אנר – שכן אחד מתפקידיו של הבלש הוא לתת תשובות, ואפילו חד משמעיות, בעוד שכוליותה של הדרך אל התשובה מגדילה סימני שאלה, מתוכם השאלה האלמותית – לָמָה. 
ואולי זהו הקו המפריד בין פרוזה פלאית לבין סיפורת טובה פחות. החקירה הפנימית לשאלה המעיקה, הטורדת, המכבידה והמשפיפה – לָמָה. 
ואולי זו הסיבה בשלה אני מסרבת להפריד בין ספרות לבין חלקיה. 
בתיה גור וסטיג לרסון מעמתים את דמויות החוקר, שני מיכאל, עם הכיעור האנושי, עם אטימות הרוח ועורלת הלב, עם התיפלצתיות החבויה היטב, ושניהם עושים זאת מתוך התבונה – אינם מוותרים לשאט הנפש לדחות את הקורא, את הקורה. קולה של ההתרחשות מהדקת את הרוע אל מורכבות האדם, חסרת משוא פנים של נוחיות ההגדרות – חולה ובריא, שפוי ומטורף, ואפילו טוב ורע. 
ובד בבד, קיומו וישותו של טוב ורע מנכיחה את הסיפור בקריעה פנימית בלתי מרפה. 
ההאלמות וההעלמות של פתרון זמין ושמיש מענה את שני המיכאל כך שהמרחק בין החקירה הבלשית לבין המתח מתקרב ומתרחק אבל תמיד נכון. תמיד. 

אפשר לפרוש עוד ויותר את האיכות הבלתי פושרת של שני ענקי הספרים הללו, את הגונים הדקים בהם משרטטת יד האמן חיבורים של עלילה, ואת הצינה המנשבת מיודעי הדבר הביקורתיים. 
איני שוכחת את דברי הביקורת הצוננין, בלשון המעטה, לה זכה הספר 'המרחק הנכון', כמו -"איך אפשר לכתוב ספר מתח בלשי בו הרצח מתרחש רק לאחר עשרות עמודים." (ובכן, אפשר, בדיוק כמו שאפשר לחקור רצח לאחר עשרות שנים,) וכעת מתעורר וויכוח אדירים בשבדיה, האם לרסון כתב או לא כתב את הטרילוגיה, כי "לא יכול להיות שסטיג לרסון כתב כל כך טוב."