בננות - בלוגים / / גיליתי שפסואה מת בגיל ארבעים ושבע
כבר כעט
  • הלנה מגר טלמור

    כבר כעת-  אֶסוף את שנבלו בי באפלה באין רואה  ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.  ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי  יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא  כמרגיעות געגועיי – לעולם.  אֶסוף את מחשכיי כבר כעת,  אֶסוף, אל תרפה.  כותבת.  עורכת ספרותית  מבקרת בספרות  מנחה סדנאות כתיבה וערבי קריאה.

גיליתי שפסואה מת בגיל ארבעים ושבע

גיליתי שפסואה מת בגיל ארבעים ושבע.
יש מה לחקות.
לבו נדם. כמו אבא.
היום שמעתי קול אנושי,
'תכתבי', הוא אמר, 'תכתבי כדי שאני אקרא ואדע איך את.'
תכתבי. הוא אומר. כל הזמן וקולו, תכתבי, הוא אומר.
 
 
כאילו שאני יודעת לכתוב.
כאילו שאני יכולה.
כאילו יש מילים.
כאילו יש אותיות.
כ. אי. לו.  כולי אי לו. כולי אי לא.
לא.
 
פעמיים התיימתי ממילותיי.
פעימה עם אבא
ופעם. ועוד פעם. ועוד פעם. איתו. ועוד פעם.
 
זה לא נגמר כאן, העגם.
….
פסואה הותיר אחריו תיבת עץ ובה למעלה מעשרים ושבעה אלף דפים כתובים.
יש מה לחקות.
אני נספרת באחרונים.
מי שלא ידע ספֵירוֹת, מוטב יעשה ספירות מלאי.
אני מקפלת כבלים מאריכים. את מה הם מאריכים, אני תוהה,
איך איסורים מאריכים. איך ייסורים מעריכים. איך איסורים מארחים.
אני מקפלת אותם
השאלות שאני הופכות מ-מה, ו-למה,
ל-איך. איפה. מי.
בלי מתי.
המתי לא חשוב.
מי שלא ידע ספֵירוֹת, מוטב לא ישאל. לא ישאף. לא ינשם.
….
כך הוא כותב. פסואה.
"מה יש למישהו להתוודות עליו, שיהיה בעל ערך או מועיל?
מה שאירע לנו, או שאירע לכל בני האדם
או שאירע לנו בלבד ;
במקרה הראשון אין הוא חידוש,
ובמקרה השני אין להבינו.
אם אני כותב את מה שאני חש
הרי זה משום שבדרך זו אני מפחית מקדחת התחושה.
אין חשיבות לדבר שאני מתוודה עליו,
כי לשום דבר אין חשיבות."
 
הוא מבין דבר או שניים בהוצאה לאורג, פסואה.
 
אז ככה הוא כותב, פסואה.
"לחיות משמעו לתפור באמצעות כוונת האחרים.
אך בשעה שעושים זאת, המחשבה חופשית,
וכל הנסיכים המכושפים יכולים לטייל בגניהם
בין נעיצה לנעיצה של מחט השנהב שחודה הפוך.
רקמה של הדברים…הפוגה…לא כלום."
 
רגע…, נדמה לי שזה היה כתוב כאן…, איפשהו, למעלה…,
טוב, לא חשוב.
 
כן, כך הוא כותב, פסואה.
"ככל בעלי התשוקה הגדולה,
אני אוהב את העונג שבאיבוד עצמי,
מצב שבו סובלים באופן מוחלט מן ההנאה שבהתמסרות.
וכך, פעמים רבות,
אני כותב בלי לרצות לחשוב,
בשיטוט חיצוני,
בעודי מתיר למילים לערוך לי חגיגות, ואני ילד קטן על צווארן.
אלו משפטים ללא פשר,
הזורמים להם אפלים,
בזרימה של מים שניתן לחוש בהם,
השתכחות של חוף שבו הגלים מתערבבים ומאבדים את הגדרתם,
הופכים את עצמם תמיד לאחרים,
עוקבים בזה אחר זה אחר עצמם.
וכך הרעיונות, התמונות,
רעדות של ביטוי,
חולפים בי בתהלוכות נשמעות של בדי משי דהים,
שאור ירח של אידיאה מבעבע בהן,
מוקצף ומבולבל.
אני עדיין בוכה.
אין זה – לא – הגעגוע לילדות, שאין לי געגועים אליה ;
זוהי כמיהתו של הרגש לאותו הרגע,
הצער על שכבר אינני יכול לקרוא בפעם הראשונה
את אותה שלמות גדולה."
 
אני לא מסתדרת עם סיפורים פשוטים. יש-אין.
קוראת.
ספירת מלאי. יש אי במלאי. אילם.
 
אז כך הוא כותב. פסואה.
"כאשר אני מנתח את עצמי היום אחר הצהריים,
אני מגלה שהשיטה הסגנונית שלי מבוססת על שני עקרונות,
ועל פי דרכם הטובה,
מיד אני מקים משני עקרונות אלו יסודות כלליים
של כל סגנון באשר הוא :
לומר מה שאתה מרגיש בדיוק כפי שאתה מרגיש –
בבירור, אם הדבר הוא ברור ;
בערפול, אם הדבר מעורפל ;
להבין שהדקדוק הוא כלי ולא חוק.
הדקדוק , כאשר הוא מגדיר את השימוש,
יוצר חלוקות לגיטימיות וכוזבות.
למשל, הוא מחלק את הפעלים ליוצאים ועומדים;
אך האדם שיודע לומר חייב פעמים רבות להפוך פועל יוצא לעומד
כדי לצלם את מה שהוא מרגיש
וכדי לא להיות כמו הרגיל ביותר
מבין בעלי החיים – בני האדם, הרואים את הדבר באפילה.
אם ארצה לומר שאני קיים, אומר – 'הנני'.
אם ארצה לומר שאני קיים ונפשי נפרדת, אומר – 'הנני אני'
אך אם ארצה לומר שאני קיים בישות הפונה לעצמה
ומתוודה את צורת עצמה,
שממלאת כלפי עצמה את התפקיד האלוהי של בריאת עצמה,
כיצד יהיה עלי להשתמש בפועל 'להיות'
אם לא תוך הפיכתו הפתאומית לפועל יוצא?
ואז מנצח, בלתי דקדוקי בדרגה העליונה,
אומר – 'הנני אותי'.
כלומר,
תאמר על ידי פילוסופיה שלמה בשתי מילים קטנות.
האם אין זה עדיף על אי אמירת דבר בארבעים משפטים?
מה עוד ניתן לדרוש מן הפילוסופיה ומן ההגייה?
 
שיציית לדקדוק מי שאינו יודע לחשוב את מה שהוא מרגיש."
 
אה, פסואה. תודה.
אינני הנני.
יאוש קיומי בשממה יקומית.
אני להיות עצב.
 
ועכשיו ככה כתבת, אליי. אליי כתבת ,פסואה, אותי, את אינותי, עליי, בי-
 
"היום הגעתי לפתע לתחושה מגוחכת ומדוייקת.
בהבזק ברק אינסופי,
הבחנתי שאיני אלא אף אחד.
אף אחד, ממש אף אחד.
כאשר האיר הברק, מה שהנחתי שהוא עיר התגלה כמדבר שטוח;
והאור המאיים שהראה לי את עצמי לא גילה לי מעליו שמים.
אילו היה עלי להיוולד בגלגול חדש
הייתי נולד מחדש בלי עצמי
 
בלי שאוולד מחדש."
 
 
ככה הואני כתבנו.
הואני מת בגיל ארבעים ושבע.
 
אני צריכה למצוא שירים חדשים.
היו כאן כל כך הרבה צלילים, שאם עכשיו הם יתפוררו אל האוויר,
אני ארוץ אל המרפסת, ואהפוך להבל.
אני צריכה למצוא מילים חדשות.
היו כאן כל כך הרבה מילים, שאם הן יבטשו עכשיו אל הנייר
אני ארוץ אל המרפסת ואהפוך לאות.
אני אני לא יודעת למצוא. פעם ידעתי לגלות.
הצער על כך שמגלים שמתעוררים בדיוק לאותו כאן,
בדיוק לאותו זמן
הוא בלתי נתפש.
אני רצה אל המרפסת. היה שם צליל, כמו שיר יפה.
אחד.
אחר כך יאמר לי קול אנושי,
לאט-לאט
פעם הוא ליטף לי את הגב, 'אני רק מרכך כביסה', הוא אמר. פעם.
ועוד פעם.
 
זה לא נגמר כאן, העגם.
 
ספירת מלאי, פסואה כשהוא כותב –"
'לראות בבהירות כדי לכתוב מדוייק.
לסיכום,
להסיר את הקליפות מול אלוהים
הכל מסתיים כעת
המציאות ניצבת מולי
הנפש נותרת עכביש ללא קוּר.
יש מטאפורות שהן ממשיות יותר מבני אדם,
דימויים החיים בבהירות רבה יותר מגברים ומנשים,
הם, מותווים על קירותיי.
מתוך כך יצרתי את עצמי כהד ובתהום,
זה לא חשוב."
 
זה חשוב, פסואה, זה חשוב.
נרוץ שנינו על הקירות, בתוך המטאפורות הממשיות שאנחנו,
נגלה ביחד את ההד והתהום.
נסיר את קליפות מול אלוהים
ככה כתבנו, הואני.
 
הואני מת בגיל ארבעים ושבע.

17 תגובות

  1. תלמה פרויד

    הלנה יקרה. אף פעם לא מאוחר מדי להצטער על מות פסואה.
    לא ידעתי שמת בגיל כה צעיר (קראת את 'שנת מותו של ריקרדו ריש' של סאראמאגו? אהבת?).
    ראיתי כמה פנינים במה שכתבת כאן וכמה אמירות מעוררות מחשבה. אחזור אל הפוסט שלך, אולי מחר, כי כרגע אני שפוכה, אחרי העבודה, ודברייך המעניינים ראויים לכבוד ולהתייחסות הראויים.

    • הלנה מגר טלמור

      תלמה, יקירה,
      לו היית יכולה להיעטף באהבתי כעת,
      היא הייתה לך כפוך רקיעים.
      ……………
      העליתי את הרשומה בצהריים.
      הלמות לב, קרובה לשיתקון.
      ואז,
      עזבתי את המחשב.
      שבתי אליו לאחר שעות, והדממה כאן העציבה אותי.
      כן, אני יודעת, והיו מי שהסבירו לי שכל עוד אני איני מגיבה בבלוגים אחרים, לא יגיבו אצלי.
      ובכל הזאת.
      ……………..
      עד לפני כחצי שנה היה לי בלוג ב-קפה דה מארקר בו העליתי מכתוביי.
      אחר, מחקתי את תכניו. והמשכתי לכתוב ולהעלות רק ורק ביקורים בספרות.
      החסר, צווח בעורי,
      ומשראה את התעלמותי. נאלם.
      וכבר לא ידעתי מה כואב יותר.
      ביממה האחרונה רציתי לכתוב סיפור –
      וכך,
      כמן היסוס שאינו יודע לומר את עצמו
      העליתי את הרשומה הזו שנכתבה לפני כשנתיים.
      והדממה שכאן העציבה אותי
      ואפילו לא ידעתי כי שיתקון יכול להעמיק.
      ………………
      לפני כחודש סיימתי עריכה של אחת מסופרות הנוער הנהדרות שיש לנו.
      שמו של הספר -'תראו אותם'.
      אחד הדברים שעליהם השתיתה את ספרה היה על משהו שמעולם בטחתי בו,
      מן אמונה ואמן במוחלט –
      צריך רק אחד.
      רק אחד שיראה אותך.
      רק אחד שיקרא אותך.
      ……………..
      והנה הגעת.
      אני מושיטה קצות אצבעות למסך, כמעט פליאה –
      שהרי בדיוק היום רציתי לכתוב לך
      אפילו אני, המבקרת ומתהלכת כאן מעט כל כך
      הבחנתי כי לא היית כאן זמן רב.
      ונדאגתי לך.
      והנה הגעת. אליי.
      ……………
      ואת ה-הכל הזה אני מספרת לך
      רק כדי שאולי תוכלי לשרטט אלייך
      את התודה שאני מנסה בעילגות לכתוב –
      ושתהיה שלך.
      שהרי – היא, תודתי, בתוככי הדממה – שאת פרשת אליי, באה. אותה דממה של המרווח הזך,
      זו הצלולה
      הרכה.
      כוליותה שלך היא.
      ולך
      אני.
      ………….
      תודה, יקירה.
      כזו תודה.

      • תלמה פרויד

        הלנה, הלנה. אני אכן נעטפת במילותייך, בחום העולה מהן, בציורייך העדינים. מילים כצבעי פאלטה. תודה עמוקה.
        אני קוראת את דברי פסואה שהבאת בזה: "הדקדוק הוא כלי ולא חוק", "שיציית לדקדוק מי שאינו יודע לחשוב את מה שהוא מרגיש". כמה נפלא, כמה מחזק את עקרונותיי בנושא. אלא מאי? שיגיד כך רק מי שדובר ממרומי הידע של הדקדוק, השפה, חושניות המילים, דקויותיהן, צבעיהן – גוונים ובני גוונים. פסואה לדוגמה :). מתוך הידע, מותר לשבור. מחוסר הידע? חוכמה קטנה מאוד. אני משוכנעת שאת יורדת לסוף דעתי.
        בעבודתי הצנועה כעורכת לשונית אני ניצבת מדי יום מול ההתלבטות הזו: ועכשיו, לשבור את הכלל אם לאו? ואכן, אני שוברת גם שוברת פה ושם. כי מעל כל הכללים, במקום עבודתי כבר מכירים את המנטרה שלי – ניצב הכלל: 'שהקורא יבין'. ואם לטובת כלל זה ניתן לעגל זווית חדה, אלך על זה. אבל מתי כן, מתי לא, מתי ייהרג ובל יעבור, מתי שוברים בכיף גדול – הו, נהרות של מילים צריכים לזרום עד שרוכשים את הביטחון הזה – שגם הוא לעתים עדיין מהוסס ומלא כבוד למילה ולכלל. כמה יפה לשחק במילים. את הרי יודעת.
        וכל כך אהבתי את "יש מטפורות שהן ממשיות יותר מבני אדם". כמה נכון. חשבתי על כך שכמה אנשים היתרגמו בשירים ובכתובים אחרים למטפורות כל כך יותר ממשיות/איכותיות/עשירות מהם…
        תודה לך, תודה, הלנה מעשירה.

        • הלנה מגר טלמור

          תלמה, יקירה –
          איזו חדות מנקבת את יוצרת עם המילים.
          וכמה בהירה היא.
          וישנן פעימות שטוב לתבוע אותן, וטוב לטבוע בהן. כך קראתי את דברייך.
          והנהנתי.
          ורצית לקוות כי הד ה-הן יגיע עד אלייך.
          ………………
          אני זוכרת שכשקראתי את דבריו של פסואה אודות הדקדוק, ספקתי כפיים כילדה.
          דק-
          דוק.
          שהלא זהו עומקו של הדקדוק. לדקק את המילים, ולתת בהן אינסוף גון של דוק. = שזהו 'הקורא יבין' שלך ואיתך. יבין – יסיר בעדינות את הדוק ויראה את הדק. ויתפעם.
          ורק
          רק מתוך הדעת מותר לשבור –
          שהלא לכך לוּמדנו – ניתוץ התבניות – רק מתוך השיעור ורק לתוך התיקון.
          …………..
          אני, עורכת ספרותית. כלל איני יודעת את העריכה הלשונית ומתבוננת אני בעורכים הלשוניים בהוקרה, כמעט שקופה להערצה. איני מתקנאה בך. ההכרעות שאת נצרכת אליהן יכולות לצייר ברוך את הכניעה ליופי, כניעה מבחירה. או עלולות להכריע מדממות את המילים.
          נקודת הזמן של הצו והציווי –
          היא נקודה נרעדת, יקירה.
          קשה מלאכתך.
          ……………….
          והמטפורות.
          או, הן ממשיות. הן ממשיות.
          וככל שהן פחותות מציאוּת, כך הממשוּת שבהן פרושה למרחב.
          …………….
          ועד כמה אוהבת אני את נגיעותייך כאן. איתי. ושאר הרוח שוב מרים פניו אל שאר הרוח, בבת שחוק אצילית.
          כמוך.
          תודה, יקירה.
          תודה.

        • אני בעבודתי מקשיבה לדקדוק הפנימי, כלומר למוזיקליות של המילים, ולפעמים גם אם המבע לא נהיר דיו ולכאורה המובן העמוק נובע ומונהר מרצף המילולי השלם ובלבד שיזרום בנימוחות ועל פי דרכו. ובאשר לידע – אין גבולות לו. נדרש הרבה ביטחון פנימי בחושים וביכולת המולדת לגעת במילים.

          • הלנה מגר טלמור

            הדקדוק הפנימי הוא הכתוּב בנגיעת האלוה, אהובה. גם לכן את יודעת להיות קשובה לו.
            הצליל – הוא חלק מן הצלוּל. אחר, מגיע גם המרצף הממולל את העלים.
            ולגעת במילים – – –
            לוואי והייתי בטוחה כי זו יכולת מולדת.
            בראייתי, כמות שכתבתי לך – פיגומים פיגומים, אנחנו יכולים ללמוד את פגמינו, את קלקולינו – ומדרגה מדרגה לעלות. להתעלות.
            בנקודת אל-זמן אל-מקום, אתה כולך תובנה, כי אתה כלי. כלי שרת.
            והמבורכים,
            כמוך
            הם כלי שרת למילים.
            נגיעת אלוה, אהובה.
            …………..
            תודה, יקירה.

          • אי פעם אמרתי למו"ל נכבד שאין לו שום מושג ואכפתיות למלאכת העריכה, אמרתי לו: העורך הוא ככוהן בארון הקודש, ובימינו אלה נחיצותו עולה על זו שהיתה לו אי פעם, כי רוח אמנות המילים פשה מן השורות, ורבים העורכים שאפילו אינם יודעים מהי. ואת זה לא לומדים בשום בית ספר לעריכה. וכמו בחיים הלנה החוויה מבפנים, הקילומטראז, וכל שהשכלת לספוג בנפש חפצה בדרך הוא שברבות הימים משחרר את המוח המטיל ספק אל היד הרצה מן הבטן על המקלדת כעל פסנתר.

          • הלנה מגר טלמור

            אהובותיי,
            בנותיי,
            לקרוא את השיח ביניכם, זה להפנים –
            'גם אוויל מחריש, לחכם ייחשב'.
            להיות גג למילותיכן, זה כמעט לגעת באלמותי.
            תודה לשתיכן –
            שהענקתן אליי את השיח הפנימי המדוייק והמרהיב הזה.
            התבוננתי – וכמו קליידוסקופ יקומי נגלה אליי.
            שהלא, הדיוק והבהירות, הגונים, העומקים, הגבהים, המרווחים והמרחבים של דבריכן –
            מואר ומאיר.
            וצרפתי בתוכי את הגותכם
            והתענגתי בה.
            והרהרתי בה – כבפסואה – הד התהום, קווים מכושפים של תווים.
            ועדיין
            איני יודעת לומר אליכן תודתי.
            "איני רוצה לכתוב אליהם
            רוצה בלבם לנגוע" – כותב אלתרמן על מלמול העלים שבתוככי העצים.
            וכך אני –
            עם מילותיכן, צמרותיהם של אלה –
            מרחבי מים לשמיים.
            תודה, יקירותיי
            אהובותיי.
            תודה.

          • תלמה פרויד

            צודקת ענת. הדקדוק הפנימי הוא המצפן. ולמוזיקליות יש ערך רב בכל טקסט, ולו ה"פשוט" ביותר. לא יודעת אם תסכימי, אבל בעיניי "אפילו" בעיתונות שממנה אני מוציאה את לחמי. וברור שביטחון פנימי בחושים (הלשוניים והאחרים), הוא מקדם רציני. אולי זה משהו מולד, וגם נרכש, וגם מתחדד אם הופכים את הדבר לדרך חיים ואם.. ואם… 🙂
            ודאי ניתן עוד להרחיב ולהרחיב בנושא. אני לקראת יציאה לעמל יומי, נו, זה שהוזכר. אז נשתמע אולי בהמשך. והלנה, אני מקווה שאת נהנית מן האירוח באכסנייתך הנכבדה והנעימה 🙂 יומטוב, בנות טובות.

          • תלמה, ולו מתוך עצמי אוכל להעיד – הביטחון העצמי חייב להיות מובנה, ויחד עם זאת הוא מוטל בספק ולו מן החוץ לפנים, כי מדובר בעיסוק "סובייקטיבי". אני שלושה עשורים במקצוע המפרך ועדיין מעת לעת עומדת למבחנים וממתוך כך נכנס בי ספק, וממילא תמיד יתפסו אותנו על מה ש"לא עשינו"… בקיצור נחוצים עצבים של ברזל כושר שרידה ואין ברירה כי אין לנו משלח יד אחר שהולם את נפשותינו.

          • ועוד דבר תלמה – צדקת מאוד באשר לכך שכל טקסט מחייב עריכה ושמיעה מוזיקלית על פי "סוגו". אי פעם אמרה עלי מישהי שאני אערוך גם נייר טואלט אם ייכתב עליו משהו. זה בנשמה הדחף הזה.

  2. עמדת על כתפי ענק וראית למרחוק, אני שמחה מאוד על אף שורות פנינה לא ממש אופטימיות…. שמחה על עצם מעשה המארג המשביע דעת ולב.

    • הלנה מגר טלמור

      אהובה שלי,
      פסואה הוא אחד הענקים.
      וכמו ענק, היופי שלו עד כאב.
      ואני, שאפילו על הקרקע מתקשה לעמוד, הייתי צריכה לטפס כדי להגיע אליו. אני עדיין מטפסת. וכמו שאת יודעת – פיגומים פיגומים, מדרגה מדרגה.
      …………….
      מילותייך עטפו אותי בטוּב, אהובה.
      הלא את בעיניי היא זו האמונה על מלאכת הצירוף המותך, מלאכת המחשבת של הריקמה – דיו הגידים.
      תודה על מבטך, שנושא אליי הלמוּת הלב.
      תודה, אהובה.

  3. הי הלנה, אהבתי את מה שכתבת קשה לא להיות מרותק לפסואה , אהבתי במיוחד את תגובתך הנוגעת לתלמה בתחילה (בבחינת למי אנו כותבים והטובנות:-)
    ואת המשפטים שהדגישה בתגובה השניה,
    שמחתי לקרוא לכתיבתך גם בקודמים.
    אבנר

    • הלנה מגר טלמור

      אבנר,
      הוקרה בי על שהגעת עד אליי.
      שקראת.
      שכתבת.
      ונרגשות.
      מכובדת אני בנוכחותך.
      תודה.
      ………………..
      קשה לא להיות מרותק לפסואה – כל כך מדוייק.
      כל כך הרבה תיבות כתובים מצאו לאחר מותו, ובכל הזאת – אני מרותקת ל-ספר אי הנחת, הוא אינסופי בעיניי, והוא כמובן, אל-מותי.
      …………
      כמה יפה הוא הצירוף שלך – טובנות.
      נפלא.
      אני אאמץ אותו אליי, מעט. ברשותך, אם תיאות.
      …………
      אכן, כתבתי לתלמה את אשר אני מאמינה ויו-דעת במוחלט. הקורא האחד. בד בבד, אני יודעת שאני עדיין נצרכת לו, למעשה – נצרחת לו, לקורא האחד הזה.
      וכשהוא מגיע ונוגע,
      אני מרגישה בתוככי העור את שאר הרוח.
      ואחד הדברים שאני מנסה ללוות את הכותבים שאיתי, ואת אלה שאני מגלה בכתיבתם הוא –
      שתמיד,
      לעולם,
      יהא מי שיראה אותם. האחד הזה.
      ……………
      ותלמה נפלאה.
      והיא ציטטה באמת את המשפטים הנהדרים, הפלאיים של פסואה.
      ………………
      תודה, אב הנר.
      הגעת, והאור שאיתך היה לי נגיהת היופי.
      תודה.

  4. הלנה הי,
    קראתי את הרשימה כמה פעמים ובכל פעם ראיתי בה גם את השיר גם את הפרוזה וגם את הביקורת — תערובת מיוחדת במינה.
    נגע לליבי השיר שברשימה, המביא לנו תובנה בדבר הקשר הנפשי (והמטאפיזי-משהו)בין שתי הנפשות.
    מאוד יפה.
    תודה — צדוק

    • הלנה מגר טלמור

      צדוק, יקירי –

      תחילה – בעניינים טכניים.
      אני עדיין מסמנת את התגובות כצריכות אישור. כשנכנסתי לכאן, למטע, הבנתי שכך רצוי, שבשל כך התחלפה כאן כל מערכת התגובות.
      לכן הייתה לך ההרגשה שמשהו השתבש. (<העניין הוא שלפעמים המערכת כן משתבשת>)
      תודה שכתבת אליי במכתב את תגובתך.
      ………………
      האם אמרתי לך שכל ביקור שלך אליי הוא חג? בוודאי אמרתי. הלא כתבתי שאני צריכה מילים חדשות.
      מהילה של חומר בחומר נראית פשוטה. מן הסתם היא כזו, שהרי – מה קל ונינוח יותר מאשר להביא מהגאונות הסגולית הזו של פסואה.
      וכבר כתבו כאן כולם – ענת ותלמה ואבנר – אי אפשר שלא להתפעם מפסואה, אי אפשר שלא לכאוב את מותו, ומקום טוב הוא להתיישב בינות מילותיו.
      ועם הזאת,
      נעטפתי במילותיך
      כי היה נראה לי (ואולי רק רציתי לראות שכך)- שהבחנת באני של האינאני שהתכתי לתוך פסואה.
      וזהו המיוחד שבראייתך, חברי –
      דקוּת המבט.
      זה המפשיט את הדוֹק – כדי לגעת במופשט
      זה החופן את העוֹר – כדי להגיע להלמוּת התובנה.
      ובאצילות נפשך –
      הענקת לי את המבט הזה שלך. הייחודי – לא רק כי לכל אדם מבט ייחודי, אלא מפני שמבטך חונן באותו חומר פלאי, שאפילו להתקנא בו אי אפשר, בהיותו שלם –
      החומר של ההתעלוּת.
      וכך מצאתי עצמי,
      מרכינה גו ולב בפני מילותיך העוטפות את התבונה בחמלת האותיות.
      ………..
      תודה, חברי.

השאר תגובה ל הלנה מגר טלמור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להלנה מגר טלמור