שקדי מרק

שקדי מרק

לפני שנים רבות, בעת שהוספתי לאיטי שקדי מרק למרק הירקות הצמחוני שהכנתי, נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי בחיי שקדי מרק.
הזיכרון היה עז, עד כי נטלתי עט וניר וכתבתי את הסיפור.
לרוע המזל רשימתי זו הלכה לאיבוד. בליבי ידעתי כי יגיע יום שבו אשחזר ואספר סיפור זה מחדש.

היום הגיע מועד זה.

הייתי אז ילד בן שמונה או תשע. היה מחסור באוכל ואימי בתושייתה דאגה שלעולם לא נהיה רעבים. אבל המגוון של המזון היה דל ביותר ובסיסי עד למאוד. גם כשאימי הייתה מכינה מרק היא הייתה שמה לנו בתוכו חתיכות גסות של לחם שחור.

באחד הימים אימי אמרה לנו שיש הפתעה וכולנו נדרכנו. היא מזגה לנו מרק צח ולאחר שבצעה לתוכו חתיכות לחם שחור שלפה שקית ואמרה לנו, אני מוסיפה לכל אחד קצת שקדי מרק. והיא הוסיפה חופן קטן של שקדי מרק.

מה אומר? עד אותו מועד לא עלה כלל בדעתי שיש דבר כזה, שקדי מרק: טעמו של גן עדן בא לחיכי; פשוט לא יכולתי שלא לחשוב שאני טועם מעץ הדעת ומן המן שירד ישר מן השמים. אז התחילה להתעצב אצלי המחשבה שגוף ונפש אחד הם ושהשבעת הצורך הגופני באכילה היא גם השבעת הנפש.

אותו יום זכור במיוחד אצלי, והאמת עליה להיאמר – כך הדבר כי אימי לא קנתה עוד במשך תקופה ארוכה שקדי מרק.

חלפו חודשים והנה אחד מאחיי הגדולים קנה שקדי מרק והפתיע את בני הבית. כאן התוודעתי לטעם נפשי נוסף – טעמם הגולמי של שקדי מרק. אכלתי מהם ללא טבילתם במרק.

מכאן שוב חלפה תקופה, עד שיום אחד הלכתי לתומי בירושלים, ילד שמהלך לאיטו ביום שישי בשעת צהריים בהצטלבות הרחובות יפו – קינג ג'ורג', ופעמיי לכיוון קולנוע אדיסון. מהרהר הייתי ביום ובבהירות שבו ורוח ירושלמית נעימה חיבקה את גופי – מניין באה? דומה שממרחקי נצח. והנה לקראת הגעתי ראיתי ילדה ופניה בהירות עם שתי צמות ובידה שקית שקדי מרק והיא אוכלת מהם לאיטה.

אינני יודע מניין שאבתי אומץ; אני כמעט בטוח שהדבר פרץ ממני ללא שליטה: פניתי לילדה ואמרתי לה, איזה יופי, שקדי מרק, אולי תכבדי אותי בקצת. מניין היה לי אומץ, אינני יודע, כאמור. הילדה הושיטה לי את השקית ללא היסוס; התנועה בה הגישה לי את השקית, בעודה מביטה בי בפנים מאירות, ממש נשקפת מול עיניי ברגע זה בו אני נזכר באירוע. מכיוון שיכולתי להחליט איזה כמות אוכל ליצוק לתוך כף ידי, שמתי כמות מעטה מאוד, והיא – משראתה זאת אחזה בכף ידי ויצקה לתוכה כמות יותר נכבדה.

התפעלתי מנדיבות ליבה ויותר השתוממתי מן התעוזה שלה לקנות לעצמה שקדי מרק ולאכול אותם כך להנאתה, שלא במסגרת ארוחת הצהריים. על דעתי – הגם שאולי הוריי העניקו לי דמי כיס מועטים – לא היה הדבר עולה.

כך כתבתי בשעתו, אך כאמור הרשימה אבדה לי, ואולי גם הוספתי אז על הטעם של שקדי המרק הערב לחיכי, שהבטחני כי בורא עולם ערב לנו ולאושרנו.

חלפו עשרות שנים מאז שרשימתי אבדה לה. והנה היום, בשבתי עם רעייתי ועם בני משפחתי ונכדיי התאומים הזאטוטים לארוחה משפחתית, ביקשו נכדיי שקדי מרק, אותם ראו על השולחן. ביתי (אימם של הזאטוטים) אמרה להם, יופי זו הפעם הראשונה שתטעמו שקדי מרק.

מעין אור נדלק בתוכי וגמלה בליבי החלטה שעתה עליי לשוב לאותו סיפור ולהעלותו על הכתב.

וכאן ארע דבר שאיני יודע איך להגדירו; למען האמת, בשל אירוע כזה, שמקריות והכרחיות מתערבבות בו אהדדי, נדרשתי לחשוב על מושג חדש – "מקרכחיות", שהוא שילוב של המונחים "מקריות" ו"הכרחיות".

אשתי אמרה, שקדי מרק, כמה אני אוהבת שקדי מרק. בואו נשים לכם שקדי מרק. ובעודה יוצקת לנכדיי היא המשיכה, כשהייתי ילדה הייתי קונה לעצמי שקדי מרק במכולת שליד קולנוע אדיסון, מי בכלל זוכר את הקולנוע הזה; אני זוכרת את הכרזות הגדולות של הסרטים ההודיים שהיו מקרינים שם; חבל שמכרו אותו ומי יודע מה בנו שם עכשיו, הייתי חוסכת את כל דמי הכיס שלי במשך השבוע וביום שישי הייתי הולכת למכולת וקונה שקדי מרק, והייתי אוכלת אותם כך וללא קשר למרק.

חידדתי את חושיי.

והיא המשיכה, עד כדי כך המוצר הזה היה טעים ומבוקש – אז לא היו חטיפים כמו במבה, צ'יפס דוריטוס וכאלה; זה היה החטיף שלי. ועד כדי כך זה היה טעים, שאני זוכרת שפעם אחת ליד קולנוע אדיסון הייתי אוכלת שקדי מרק מהשקית שקניתי ובא אליי ילד קטן כזה וכמעט בלי לחשוב שאל אם אני יכולה לכבד אותו בקצת משקדי המרק.

נשנקתי והנחתי לעצמי להירגע קמעא. ואז, בתוך שאני יוצק שקדי מרק אני חושב לעצמי, ריבונו של עולם, עולם זה שבראת, מה טיבו? מה מקרי בו ומה הכרחי? שהלא לא לחינם אבדה אז רשימתי.

אני מסיים לצקת שקדי מרק לתוך הצלחת ומפריש לעצמי קצת בידי ושם את השקדים בפי, כבילדותי. אני מביט בפניה הבהירות והמאירות של רעייתי עת מסיימת היא את סיפורה המתלהב, והטעמים של אז ושל היום – טעמה של המציאות והטעם לקיומה, באים בנפשי.

*
היום 7.2 הוא יום ההולדת של רעייתי, רונית, ולא נמצאה לי תשורה טובה מזו – מזל טוב!