בננות - בלוגים / / תשמעו סיפור על כדור עף ועל הצעקה "תעביררר" (או: "דַּבֵּר עִבְרִית וְהִבְרֵאתָ")
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

תשמעו סיפור על כדור עף ועל הצעקה "תעביררר" (או: "דַּבֵּר עִבְרִית וְהִבְרֵאתָ")

תשמעו סיפור על כדור עף ועל הצעקה "תעביררר" (או: "דַּבֵּר עִבְרִית וְהִבְרֵאתָ")

בבית ספר התיכון נהגנו לשחק כדור עף.

המגרש היה בסמיכות לחדרי הכיתות ועל כן קולות המשחק היו נשמעים בכיתות. אבל משהדבר נעשה שגרה לא עורר הדבר שום קושי.

רק הַמּוֹרָה לדקדוק לא הסתגלה.

הַמּוֹרֶה להתעמלות, שתמיד היה מצטרף כשחקן לקבוצה החלשה, היה מרעים בקולו "תעביררר" והמורה לדקדוק בכיתה הייתה אומרת "מי זה האידיוט הזה שצועק כל הזמן". איננו מודעים אם ידעה כי מדובר במורה להתעמלות שכן היא הייתה כאורחת בבית הספר ולא הייתה מעורבת בנעשה (היא כל כך הייתה מנותקת עד כי פעם בסוף שנה שאלה את התלמיד המצטיין שלה, שישב תמיד בשורה הראשונה, אם הוא חדש בכיתה; היא לא זכרה כמה פעמים שיבחה את הצטיינותו בבחינות…).

באחד הימים שיחקנו, וכמובן הייתי בקבוצה של המורה.

והנה הכדור מגיע אליו והוא חובט בו, מביט בי במבט מזרה אימה וצועק בקול חודר קירות – "תעביררר".

עכשיו תגידו לי – אם אני לא  מצליח להעביר, מי אשם? אני או שמא המורה שמסירתו הייתה כושלת? לך תדע.

בשל זאת נלחצתי וקפצתי בבהלה לעבר הכדור אלא שבעודי באוויר הבינותי שלעולם לא אצליח להעביר את הכדור, ויתרה מכך קלטתי שאני נופל כאבן על הרצפה, ואז (כדי להצדיק את כשלוני…) צעקתי לו "איךךך?" ונפלתי בחבטה גדולה ואיומה על המגרש. עוד בטרם אני נחבט אני שומע את המורה לדקדוק מהכיתה מפטירה "מי אלה שני הצווחנים האלה; האחד צועק 'תעביר' והשני צועק 'איך'". ואז… נשמעה החבטה הגדולה שלי והיא הוסיפה, "גם צועקים כמו בהמות גסות וגם מתגוששים; תגרנים שכאלה; מה זה פה".

לימים שבתי לשחק כדור עף (כולם אמרו שחייבים לעשות פעילות גופנית למען הבריאות) וזכורני כי גם כאן נפלתי, ואז אימי אמרה לי, "בני, יש גיל שבו לא בריא לעשות דברים בריאים… תשב בבית עם אשתך וילדותיך ותעזוב את המשחק הזה; זו פעם שנייה שאתה שובר את היד".

אסיים סיפורי ואומר שכתוצאה מהנפילה ההיא גיבסו לי את היד וביקשתי מהמורָה לדקדוק לכתוב לי משהו על הגבס. כן, הייתה לי תעוזה כזו; ידעתי בחושיי כי המבוגרים מביטים בפליאה על החוצפה ונעתרים לבסוף לבקשותיי התמוהות. הגשתי לה לורד והיא כתבה (אף שניכר עליה שאין הדבר לרוחה והיא לא הסתירה שהיא מסוייגת תוך כדי הכתיבה) ואף ניקדה!

וכך כתבה: לְתַלְמִידִי הַיָּקָר,  דַּבֵּר עִבְרִית וְהִבְרֵאתָ.

4 תגובות

  1. סיפור משעשע וכתוב להפליא

  2. בלפור מור

    אחלה רפואה אלטרנטיבית
    ניצחון הרוח על הכוח או שילוב ביניהם?
    ממש עונג שבת

השאר תגובה ל בלפור מור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון