האידאה

חבריא,
חירות היא אידאה ורצון טוב הוא אידאה, והם קשורים זה בזה אהדדי.
מתוך שאני מאחל לכולנו חג חירות שמח, אני מביא את סיפורי "האידאה", מתוך "האילם ומפוחית הפה", "עמדה", 2015, בעריכת גל קוסטוריצה.
חג שמח,
צדוק

—

האידאה

כמדי ערב שמחה נכנסת לביתי. היא מניחה על השולחן במטבח קופסה גדולה. "איפה אסתר?" היא שואלת, ואני עונה שאסתר התקשרה והודיעה שהיא מטפלת בשניים מנכדיה ושתאחר.

שמחה ואסתר גרות לא רחוק ממני. אנחנו מתראות לעתים תכופות. הן מגיעות אלַי כי לי קשה לצאת מהבית בגלל בעיות בברכיים. אסתר ואני חברות משכבר הימים. שמחה חברה של אסתר. את ההיכרות עם שמחה יזמתי אחרי שאסתר סיפרה לי כי יוסף, בנה של שמחה, קפץ לים כדי להציל ילדה טובעת וטבע בעצמו. הסיפור נגע לליבי ורציתי להביע תנחומים, אז ביקשתי מאסתר להתלוות אליה לשבעה. בבית של שמחה הצגתי את עצמי, ולאחר ימי האבל שתיהן באו לבקר אותי. מאז הקשרים בין שלושתנו טובים מאוד, ואנחנו נפגשות כמעט מדי ערב.
שמחה עיראקית ואסתר פרסייה. משפחתי עלתה ארצה מגרמניה בשנות השלושים. הורַי ברחו משם כי מהר מאוד הבינו שהמפלגה הנאצית מסוכנת ליהודים. כשהייתי ילדה התגוררתי בחולון, שבה אני חיה עד היום, ושם הכרתי את העולים ממצרים, מתימן, מעיראק, מכורדיסטן, מפרס וממרוקו. שם גם הייתי עדה לבניית הארץ על ידי בני הדור של הורַי.

הידידות שלי עם אסתר קרובה ורבת שנים. היא החלה בימי בית הספר העממי. כילדות דמיינו שאנחנו אחיות. בילינו יחד שעות ארוכות, פעם בבית שלי, פעם בבית שלה. כבר אז אסתר אמרה לי שהיא מתגאה שהיא חברה שלי כי אני אשכנזייה. גם בצבא אסתר ואני נשארנו חברות, ובבגרותנו, כשהברכיים החלו להגביל אותי, התקרבנו אפילו יותר. אחר כך כל אחת מאיתנו נישאה ונולדו לנו ילדים. היום יש לאסתר ארבעה נכדים. היא סבתא נהדרת.
לשמחה, שהיא ובעלה בנימין (לפעמים היא קוראת לו בני) מזרחים, חמישה ילדים. יוסף, שלדבריה של שמחה "קידש את שם השם", היה הבכור, ואחריו נולדו דוד, רויטל, שלום וסיגלית. כולם גרים אצלם. לי יש שני בנים. שניהם עזבו את הבית כשסיימו את הצבא. הבכור לומד ארכיטקטורה בניו יורק. הצעיר למד כלכלה, והוא עובד בבנק בבאר שבע. הם עדיין לא נשואים. הארכיטקט חי כבר כמה שנים עם בחורה מאוקראינה, ולכלכלן בת זוג שהוריה הגיעו מפולין.

אני מתגעגעת מאוד לבנים שלי ומצפה שיהיו לי נכדים. (לעתים, כשאני עם שמחה ואסתר ואנחנו משוחחות על מחירי הירקות והפֵרות ועל ענייני הבית ויושבי הבית, אני קצת מתנתקת ומדמיינת שאני משחקת עם נכדַי.)

ילדתי את שני ילדַי במהלך הלימודים באוניברסיטה בחוג למקרא. כשסיימתי את התואר עסקתי בהוראה, וכעבור שמונה עשרה שנה התמניתי לתפקיד מנהלת בית ספר תיכון. בעלי רופא. גם הוריו עלו מפולין. מרבית הזמן הוא לא נמצא בבית. הוא מקדיש שעות ארוכות לעבודה, ונוסע לכנסים ולשליחויות. אבחנותיו בענייני הבריאות של משפחתנו מקובלות עלינו ואנחנו מיישמים אותן, אבל ענייני עבודתו אינם נדונים בבית. כזוג אנחנו לא מרבים לפגוש זוגות אחרים, גם לא את חברותַי הטובות אסתר ושמחה ובני זוגן.

שמחה החלה לבקר אותי בקביעות כשהסתיימה השבעה. היא מעריכה את העובדה שלמרות הבעיות בברכיים אני מקפידה להגיע לכל ערבי הזיכרון ולמיני הטקסים הדתיים שמקיימים לזכר יוסף.

הערב, כאמור, אסתר מתעכבת, ושמחה ואני מתיישבות במטבח ומשוחחות. כשאני מביטה בשעון וקמה להכין לנו קפה שמחה נאנחת, ואני יודעת שבקרוב תדבר על מעשה הגבורה של יוסף.

האסון קרה בחודש אב. השעה הייתה שעת בין הערביים ולא היו שירותי הצלה. יוסף, שבערבים נהג לרוץ על החוף, שמע כנראה צעקות מצוקה רמות של אישה והאט, וכשהבין שהאישה מצביעה על בִּתה הטובעת, קפץ למים בנעליו. כשקרב אל הילדה הוא הושיט לעברה את ידו וצעק שתאחז בה. בכוח רב הוא משה אותה מהמערבולת והעיף אותה לכיוון החוף, אבל כשנח מעט מן המאמץ, המערבולת לפתה אותו. כך הוא טבע.
כולם מכנים אותו גיבור. ועכשיו, במטבח, כשאני מניחה לפניה את הקפה, שמחה דומעת ואומרת, "יוסף היה אציל. הוא לא היסס לשנייה. אפילו שהילדה הייתה ערבייה. החינוך שאני ובנימין נתנו לו הוכיח את עצמו. הוא לא חשב על עצמו. לפחות הוא הספיק לראות שהציל אותה." היא מתייפחת, ואני רוצה לומר לה, שמחה, אל תבכי, לבן שלך היה הכי חשוב להוכיח שהוא ראוי למעשה גבורה. וכבר אמר הוגה דעות גרמני שעל כל אחד לעשות מעשה שיעשה אותו ראוי להיות מאושר.

שמחה מוציאה מהקופסה שהביאה איתה עוגיות מלוחות ומתוקות. העוגיות של שמחה טעימות מאוד. גם בעלי אוהב אותן. הן גם ארוזות נהדר. את המתוקות והמלוחות היא אורזת בנפרד. אני אוכלת עוגייה מלוחה ואחריה עוגייה מתוקה, ולאחר המתוק טועמת שוב מהמלוח, וכל העת מקשיבה לשמחה. הערב היא מדברת מעט יותר. היא אומרת, "את אשכנזייה, אבל איתך אפשר לדבר. את יודעת להקשיב," ולאחר שהיא שותקת לרגע היא ממשיכה, "יוסף אהב את האשכנזיוּת. הוא אהב לקרוא בספרים על התרבות הגרמנית שלפני השואה ורצה להיות דומה לבני התרבות הזאת. הוא אמר לי שהאשכנזים אצילים. גם הוא רצה להיות אציל. כשקפץ למים להציל את הילדה הערבייה הוא רצה להראות שהוא אציל בנפשו, וברגע ששמח שהצליח להוכיח את אצילותו בא הגל של אלוהים ולקח אותו."

כשאסתר ושמחה מבקרות אותי יחד נושא העדות והמוצא לא עולה. נראה לי שהן לא מעלות את העניין מחשש להביע עמדה שתומכת בעליונות של האשכנזים. פעם שמחה הזכירה תקופה שבה היהודים הסורים הגיעו לשכונה שלנו. "הם היו עשירים ושלטו כאן," הוסיפה. ייתכן שהיא התכוונה להגיד שגם למזרחים יש יכולת לשלוט. אני נזכרת ששמחה הזכירה שהמזרחים מקבלים את העליונות של האשכנזים מתוך הכרת המגבלות האנושיות ולא מתוך רגשי נחיתות. אני לא מצליחה להבין את התחושה הזאת שיש למזרחים כאילו האשכנזים טובים מהם. אולי זה קשור לעובדה שבמדינות המוסלמיות יש משהו שאני לא מבינה. במקרה אחר, כשיצאתי מהמטבח כדי להביא מגבות מהמייבש, שמעתי את אסתר אומרת לשמחה (הן לא ידעו שאני שומעת), "אנחנו המזרחים יכולים להכיל את האשכנזיוּת. הילדים שלי יכולים לאהוב גם מוזיקה מזרחית וגם מוזיקה מערבית. אבל האשכנזים לא יכולים להכיל את המזרחים ואת המוזיקה שלהם. קשה להם להסתגל." ושמחה שתקה ואז אמרה, "את צודקת," ושתיהן סיכמו שאפילו שאני לא אוהבת מוזיקה מזרחית אני שונה. ייתכן שקִרבה של כל כך הרבה שנים לאוכלוסייה המזרחית מסייעת לי להבין דברים שאחרת לא הייתי מבינה. ועדיין אינני מבינה הכול.

עכשיו במטבח אני לוגמת מהקפה ומקשיבה לשמחה שמדברת על בנה שטבע. את יוסף לא הכרתי. את ארבעת ילדיה האחרים הכרתי בשבעה. הם באים מדי פעם לאסוף את שמחה ואז מתיישבים ושותים קפה ומדברים בפתיחות על עניינים שונים. רויטל, בִּתה השלישית, מדברת ברגשות עזים על מות אחיה ועל הנסיבות שבהן טבע. היא לא מסתירה את הכעס שלה על כך שאִמה חושבת שיוסף קפץ למים כי רצה להתגבר על מוצאו. "לחוש נחיתות בגלל מוצא זה חיסרון גדול," היא קובעת, "וליוסף לא היו חסרונות. יכול להיות שהוא רצה להתגבר על נחיתות מול הטבע אבל לא על נחיתות בגלל מוצא."

את ביקורתה העדתית במלוא חריפותה רויטל לא משמיעה בנוכחות אִמה. אחרי המקרה העניין הזה היווה מקור לוויכוחים ולמתח בין שתיהן, אבל הכעס לא הביא אותן לכדי נטירת איבה. רויטל, שיש לה חושים חדים, הבינה שאִמה לא רוצה להתמודד עם הטענות בדבר ההגמוניה האשכנזית בארץ ולא רוצה להכיר בקיומה של בעיה עדתית, ולכן בנוכחותה היא מעירה רק הערות כלליות ולא נכנסת לפרטים.

אבל לי נראה שרויטל מייחסת לאִמה דעה שאפילו לא עולה בדעתה של שמחה. מההיכרות שלי עם שמחה אני יודעת שהיא מאמינה שיוסף קפץ לים כי אושר הזולת היה חשוב לו יותר מהאושר שלו עצמו. אני יודעת גם ששמחה הייתה רוצה לומר לרויטל כי מה שיוסף עשה נבע מרצונו למצוא את האצילות שבנפשו. היא אמרה לי לא אחת שבמעשיו יוסף היה רוצה להוביל את האנשים שימצאו את האצילות שבנפשם. "יוסף רצה למלא את חובתו, ומצא בכך אושר גדול," היא אומרת לאסתר בנוכחותי, ואני מהנהנת ונזכרת בזורבה היווני שלדבריו ככל שהחובה קשה יותר כך האושר גדול יותר.

דוד, האח שנולד מיד אחרי יוסף, טוען שרויטל מנתחת כל דבר על רקע הקרע העדתי. "כל דבר אצלה נבחן דרך מזרחים ואשכנזים," הוא אומר, "ולכן לא רק שהיא לא יכולה לקבל את העובדה שאדם יחוש נחות בגלל מוצאו המזרחי, אלא שהיא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאחיה נהג באצילות כדי להתגבר על הנחיתות המזרחית שחש." דעתו של דוד לגבי המעשה שעשה אחיו יוסף מאוד מגובשת. הוא מאמין שיוסף נהג כפי שנהג מפני שרצה לממש את דמות האדם האידיאלי כפי שהצטיירה בלבו. "האדם האידיאלי הזה," מסביר דוד, "הוא אוניברסלי, ולכן לא חשוב כלל מי הם הוריו ומה מוצאם." כחלק מאותה אמונה דוד גם לא תופס את המוות כסוף פסוק. הוא אומר שהבכי מביע השלמה עם המוות, ולכן לא הזיל דמעה כשיוסף טבע, אבל רויטל לא סולחת לו על כך, והיא חוזרת ושואלת, "איך אתה מסוגל לא להבין שהוא מת."

שלום, בנה הרביעי של שמחה, חזר בתשובה. במרכז חייו ניצבים עתה עניינים מעשיים: ההכנות להליכה לבית הכנסת (לאחרונה התחיל להתאמן כי הוא רוצה להיות חזן), בדיקת מידת ההפרדה בין בשר לחלב ועיסוק בשידוך המיועד לו, שלו הוא מייחל. אם רויטל הייתה מקיימת איתו את הדיון על העדתיות הוא היה אומר לה שבעיניו אלוהים לא אשכנזי ולא ספרדי אלא אל רחום וחנון, בדיוק כפי שהיה אחיו יוסף.

בת הזקונים של שמחה, סיגלית, עדיין לא גיבשה לעצמה דעה בעניינו של יוסף. לא מזמן מלאו לה עשרים ושלוש, ונדמה שלא רק שהיא לא יורדת לשורש המחלוקת העדתית בין רויטל לשמחה, אלא היא גם לא מייחסת חשיבות לעובדה שחלק מחבריה אשכנזים וחלקם מזרחים. לפעמים נדמה לי שאפילו שהיא עצמה טיפוס די קנאי היא לא מודעת לכך שיש אנשים בעלי יצר רע. אולי בגלל שהיא יפה מאוד, ובגלל זה גם שלווה מאוד, היא גם לא מגלה עניין בעניינים עקרוניים שבני אדם מתווכחים עליהם.

עוברת חצי שעה ואסתר מצטרפת אלינו. כשהיא מגיעה היא שולחת יד אל המזוזה ומנשקת אותה. לא היו לנו מזוזות בבית. התקנו אותן רק לאחר שאסתר ושמחה שוחחו איתי על כך. שמחה מנשקת את המזוזה פעמיים. יש לה נטייה להאמין באמונות טפלות אולי בגלל שהיא מלאה בספקות. אני באופן אישי לא מבינה מה הטעם להאמין באמונות טפלות. לדעתי אנשים שמאמינים באמונות טפלות פגיעים יותר וחשופים יותר למניפולציות.

אסתר מתיישבת לידי ולוקחת מהעוגיות של שמחה, ועוד לפני שהיא טועמת היא משבחת אותן. "את תמיד אומרת שאין אהבה כאהבת מזון," היא מקניטה אותי בחיבה, "אבל אני אומרת שאין אהבה למזון כאהבה לעוגיות של שמחה," היא מביטה בשמחה בשמחה ולוקחת עוגייה נוספת. אני מיד מתקנת אותה ואומרת שכוונתי היא שאין אהבה כאהבת התינוק למזון שאותו הוא יונק משדי אימו, ושמחה מוסיפה בגעגוע, "כמה נהנו התינוקות שלנו כשהינקנו אותם, וכמה נהנינו אנו," ושלושתנו פונות כל אחת להרהוריה.

הקרבה שיש בינינו נעימה לי. בדרך כלל אנחנו משוחחות על בישולים, על אפייה, על המעשים של ילדינו – לימודיהם, נסיעותיהם. פעמים אינספור אנחנו משוחחות על קניות של אבוקדו, סלק, ירקות ומוצרים הכרחיים נוספים לקיום ועל רכישות של טלוויזיה, מייבש כביסה ומוצרים אחרים שנועדו לשרת אותנו. אנחנו מתלבטות כמעט בכל נושא: השמלה שאסתר רוצה ללבוש לחתונה, המתנה ששמחה תקנה הפעם למשפחה של הטובעת, אם כדאי להמשיך להיות אדיבים ולהשתתף בכל הסקרים הטלפוניים ועוד ועוד. גם סוגיות שנמצאות ברומו של עולם עולות בשיחותינו. לעתים אנחנו משוחחות על עתיד המדינה, על התגברות הפער הכלכלי והחברתי בין עשירים לעניים, על האמונה שהייתה לנו בימי הילדות שילדינו לא יצטרכו לשרת בצבא, וגם על הצורך לרכוש חלקות קבר. "זו סגולה לאריכות ימים," אסתר אומרת בשוויון נפש לכאורה, ושמחה שוב מזכירה את בנה יוסף. "יוסף שלי הוא גיבור גדול," היא אומרת, אף שבנוכחות אסתר היא נמנעת מלהזכיר את דעתה שלפיה מה שגרם ליוסף לאבד את חייו היה רצונו להוכיח לכול את אצילותו האשכנזית.

מאז נולדו נכדיה של אסתר היא מרבה לשתף אותנו בסיפורים עליהם. היחס שהיא מעניקה לילדיה ולנכדיה הוא חם מאוד, אבל מסיבה שלא מובנת לי כשהיא זקוקה לעזרת ילדיה היא לא מבקשת זאת ישירות אלא מדברת ברמיזות ומצפה שהם יבינו. לפעמים אני מבחינה שגם שמחה מתפתלת כשהיא מדברת עם ילדיה. אני, בניגוד אליהן, אומרת לבנַי בצורה ישירה את מה שעל ליבי.

קורה שמשתררת בין שלושתנו שתיקה, כמו עכשיו. נדמה לי שאנחנו מהרהרות באותם עניינים: במטלות הניצבות בפנינו, בתלות שלנו במזון, בבן הזוג שלנו, בתינוקות שלנו שינקו בשקיקה משדינו בעודנו מביטות בפלא הזה של הבריאה, ובגורל שהפגיש בינינו.

משפחתה של הטובעת מקפידה לבקר את משפחתה של שמחה אחת לחודש. הם מגיעים מהגליל עם הילדה שהציל יוסף, ותמיד מביאים מתנות. שם הילדה הוא עָדֶן. היא הייתה בת עשר כשיוסף הציל אותה. לא מזמן מלאו לה עשרים. ילדה מאוד נחמדה. "הלוואי שאהיה אצילה כמותו," היא אומרת על יוסף. העברית שלה רהוטה, ויש הרבה חן במבטא המזרחי שלה.

שמחה מספרת לי שעָדֶן אוהבת את הישראליוּת, ומוסיפה, "איתך אפשר לדבר. הנה, תראי, עכשיו עָדֶן כבר בחורה תמירה. בכוונות הטובות שלה היא מזכירה את יוסף. דוד מאוהב בה," היא נאנחת, ואני מנסה להבין אם היא שוב מבקשת ממני אישור לקשר בין דוד לבין עָדֶן.

כששמחה מספרת לי על הרצון הטוב של עָדֶן אני נזכרת שלפני שהתמניתי למנהלת הייתי צריכה לכתוב עבודה שהנושא שלה היה הרצון הטוב. אני זוכרת שקראתי חומר רב, ומצאתי שהפילוסוף הגרמני קאנט חושב שיש רק דבר אחד בעולם שאפשר להחשיב אותו כטוב לא מוגבל, וזה הרצון הטוב והוא בלבד. לפי קאנט הרצון הטוב הוא הדבר היחידי שמקנה לפעולה את הערך המוסרי. כל מה שלא נובע מתוך הרצון הטוב, אפילו אם התוצאה שלו טובה, לא יכול להיחשב מוסרי.

"איזה רצון טוב היה ביוסף," אומרת שמחה, "ועתה באה לנו עָדֶן שדוד שלנו אוהב."

זו אינה הפעם הראשונה ששמחה משתפת אותי בהרהוריה על ההתקרבות בין דוד לעָדֶן. לאורך השנים והביקורים החודשיים היא הייתה ערה למתרחש, ולא אחת דיברה עם אסתר ואיתי על אפשרות של זיווג בין השניים. דעתי ודעתה של אסתר חשובות לה. בתחילה אסתר גילתה נוקשות רבה לעצם הרעיון שדוד יתחתן עם ערבייה, אבל נראה שבמשך הזמן שינתה את גישתה, ושעכשיו לא רק שפניה כבר לא קודרות כשהיא מהרהרת ברעיון, אלא שבליבה היא מייחלת לקרבה בין המשפחות, כפי שמשחר ילדותה ייחלה לשלום בין יהודים לערבים. גם את בעלי שאלתי לדעתו על קשר אפשרי בין דוד לעָדֶן. "שיעשו מה שהם רוצים. את מי זה מעניין," כך ביטל את העניין ולקח לעצמו שתי עוגיות של שמחה. אבל אני חושבת שהדברים האלה צריכים לעניין. אני חושבת שאלה שחושבים שיש התנהגות שנעשית לאור אידיאת הטוב יאמינו שמימוש הקשר בין דוד לעָדֶן יגביר את הטוב בעולם. אבל בעלי רופא, ולבד מן העובדה שהוא חושב כי עניינים כאלה הם נחלתם של אנשים פטפטנים, סוגיות אחרות ושונות מעניינות אותו.

עתה, אצלי במטבח, כששלושתנו יושבות, מדברות, שותות קפה ואוכלות מהעוגיות של שמחה, אני קצת מתנתקת ומפליגה בדמיוני, כפי שקורה לי לא מעט, במיוחד כששמחה ואסתר אצלי. רגלַי מתנתקות מהרצפה, ואני מתרוממת מעלה וטסה באוויר עד שאני מגיעה לים, ושם, על החוף, אני רואה את דוד ועָדֶן נישאים. נערכת להם חופה יפה, ובין אורחיהם אפשר לזהות רבנים ומוסלמים מכובדים, וכולם מברכים זה את זה לשלום וקורנים מאושר: עיניה של רויטל זורחות מהאיחוד, ונשכחת ממנה סוגיית ההגמוניה האשכנזית; שלום, שחובש כיפה גדולה, רוקד ושר, והאיחוד הזה מבסס את דעתו כי אלוהים אינו מוסלמי ואינו יהודי אלא אל רחום; סיגלית, שלא מתרגשת מיופיָהּ הרב, מקבלת בשוויון נפש גמור את הזיווג, ולא מבינה למה התקיימו דיונים ארוכים כל כך על הקשיים; ושמחה, נאה כל כך בשמלתה, עוברת עם בנימין בין המוזמנים ומחייכת אליהם בברכה כשאסתר מלווה אותם. אני ממשיכה לטוס ורואה שלדוד ועָדֶן נולד בן. הם קוראים לו יוסף. ילד מאוד מתוק שמסב אושר רב לסבתא שמחה ולסבא בנימין. ועד שאנחת במטבחי ואמשיך ליהנות מעוגיות הבית של שמחה ומקרבתן הנעימה של חברותַי, אני מרשה לעצמי לראות את דוד ועָדֶן ואת בנם יוסף פוסעים יחד לאורך חוף הים שבו טבע יוסף, ושלושתם מביטים בגלים שאלוהים שולח אל החוף, כל גל אציל במנעדו ומבקש להעצים את כמות הטוב בעולם.