ציפי

ציפי

לפני כשבועיים, ביום העשרה בטבת הולכנו בלב בוכה ובדמע עין את אחותי האהובה והיקרה, ציפי, למנוחת עולמים.
ציפי הלכה לעולמה טרם זמנה ובלא חטא.

ציפי הייתה צדיקה וטובה; היא הייתה אשת חסד שכל חייה נתנה צדקה בסתר ותמיד דאגה לקשישים החיים לבדם.

היא דאגה תמיד להורינו ולא היה יום בחייהם שלא באה לבקרם, לסדר, לארגן, לטפל. והיא גידלה את בנה יחידה שכה אהבת במסירות אין קץ.

וכל חייה הייתה נטועה באהבה – אהבת בורא עולם, אהבת החיים ואהבת הבריות.

בבית החולים הייתה מודעת לכול, ואמרה "תודה" בסבר פנים יפות לכול, וכולם ענו לה בחיבה.

הרופאים והרופאות, האחים והאחיות וכל הצוות הרפואי בבית החולים אהבו אותה והתפעלו מיופייה הפנימי שהקרין על יופייה החיצוני. כולם ציינו בפנינו ובפניה את העדינות שלה, את האצילות שלה ואת נועם ההליכות שלה, וכולם דאגו ועשו הכול למענה. לא פעם ציינו כי הם מתפללים עבורה, ובכל פעם חיבקו אותה וליטפו אותה.

אנחנו, אחיותיה ואחיה, בנה יחידה מתן, אביו, אחיותיו וחברתו גל, וכן  חבריה וחברותיה עשינו הכול; ובנה יצא מגדרו במעשיו להביא לרפואתה, כמה התאמץ וכמה פעל. והיא ביקשה בדרכה לחזק ואמרה כמה וכמה פעמים – "אינני מהרהרת אחר מעשיו של בורא עולם ואינני מערערת על החלטותיו".

כמה כוח העניקה לנו באצילות נפש זו, וכמה חיזקה את בנה מתן בדבריה אלה המעידים על קבלת הדין.

בימים האחרונים חיבקה את בנה באהבה שאין נשגב ממנה, הניחה ידיה על ראשו ובירכה אותו בקול ובשקט, שיתחזק, שיבנה בית ושלא תיפול רוחו. בשקט ביקשה להיות בטוחה כי הכינה אותו לעת הקשה הזו. ולא מסרה נשמתה לבורא עולם עד שחשה שהכינה אותו ואת כולנו; את עיניה עצמה רק לאחר שהשתכנעה כי נוכל להתמודד עם לכתה.

וכך במותה כבחייה התנהגה באצילות נפש.

עצוב לנו וכואב לנו על כי פרח כה טוב וכה יפה קמל. תמיד זכרה את ימי ההולדת של כל בני המשפחה ותמיד זכרה את יום האזכרה של כל יקיריה שהלכו לעולמם.

ואנו נזכור: נזכור את יום העשרה בטבת הזה ונזכור אותה תמיד; נזכור את עצמאותה הנפשית, שאורה מאציל על כולנו, נזכור כי הייתה המלכה – הייתה מלכה בילדותה, והייתה מלכה בנערותה ובבחרותה; הייתה מלכת הריקודים – מלכת הטוויסט והטוויסט אגאיין; הייתה מלכת השירים היפים – כמה אהבה לשמוע את בנה שר. ונזכור כי היא הייתה גם המלכה של ספידי, כלבה שדאגה לו כל כך במשך 17 השנים האחרונות.

נזכור עד כמה הייתה שמחה בחלקה ונזכור את אמונתה בטובו של עולם – כמה שיבחה את מקום מגוריה ואת סמיכותו לבית הכנסת.

ציפי היקרה והאהובה הייתה בת מלכה להוריה והייתה אימא מלכה לבנָהּ; הייתה אחות מלכה לאחיה ולאחיותיה, הייתה חברה מלכה של כל חבריה וחברותיה והייתה שכנה מלכה של כל שכנייה; האחדות והאחווה עמדו תמיד לנגד עיניה.

והיא עזבה אותנו כמלכה, כשפניה הם פני מלאך ויופייה הפנימי והנפשי מקרין על יופייה חיצוני.

בעיתות כאלה בהן הצער כבד אני חוזר לשאלה הפילוסופית הראשונית המציקה – אם אנו קיימים למה אנו מתים, ואם אנו מתים, למה אנו חיים? איך קרה שנתהוותה בכלל תופעת ההיות ובצידה קיים משהו המתנגד וסותר את מהותם של החיים?

חיים ומוות; שמחה וצער; עצם ההיות וחלופיות ההיות – הכול מתערבב ונמהל עד כך ששוב עולה השאלה אם החיים הם קו רצוף של שמחה ובו תהומות של עצב או אם הם קו רצוף של צער ובו גבעות של שמחה. ואולי כלל החיים אינם קו כזה או כזה אלא אוסף אקראי של בועות שמחה ובועות של עצב.

בשבתנו באבל באו כל הרבה מחבריה וממוקיריה לנחם; וכל אחד ניחם בדרכו שלו. בתום שבעת ימי האבל מסר כלבה ספידי את נשמתו לבורא עולם.

בעיתות קשות כאלה אני שב ונזכר כי אבי, מנוחתו עדן, היה דורש דרשות – באירועים שמחים ובאירועים עצובים. דרשותיו היו נשמעות בשקיקה על ידי הכול. הוא דיבר אל הקהל בשפה מובנת ופשוטה והכול אהבוהו.

אני זוכר כי הפסוק "מצווה על המת שישתכח מן הלב" הטריד את נפשי הצעירה – כיצד נוכל לשכוח את מתינו האהובים עלינו כל כך? והלא הם חלק מליבנו. אני זוכר כמה שמחתי שאבי דרש והסביר את הפסוק המטריד הזה בדרך מיוחדת: צריך לזכור את המתים רק למען החיים, כך היה דורש; יש לזכור את המתים כל עוד הם מסייעים לנו בחיינו, המתים הם אלה אשר מצווים עלינו לשכוח אותם אם הזיכרון הכואב בדבר אובדנם יוביל למצב של הרס ולא של בנייה והמשכיות.

בשלב מאוחר יותר בחיי נתוודעתי למחלוקת האלמותית בין בית שמאי לבית הלל: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו".
משפטים ספורים וכה חכמים המעוררים הרהורים: אלמלי יכולנו להתמודד עם תופעת המוות אולי כלל לא היינו נולדים, ושמא מציאותנו היא זכות שאנו עצמנו בחרנו בה ושאלמלי בחרנו בה אולי כלל לא היינו נולדים. זכות הגדולה נפלה בחלקנו והיא להיות חלק מספר הטבע – מה נעשה בה בזכות זו?

אני מתאבל על אחותי האהובה, ציפי, שנפטרה מן העולם טרם זמנה ובלא חטא.
תהיה נשמתה של ציפי שכולנו אוהבים צרורה בצרור החיים.