תשמעו סיפור על רני וגילי

תשמעו סיפור על רני וגילי

בתי האמצעית ילדה בשעה טובה תאומים (זהים…) שהם לנו נכדים ראשונים ונינים ראשונים לסבתא ציפי ואחיינים ראשונים לרות ולשירה.

בשל הצורך לסייע ובשל ההנחיות יצא כך שביליתי זמן רב מחוץ לחדרי היולדות בעוד אשתי וחתני היו עם הבת והנכדים בפנים.

החל מחצות, השומר היה עוזב תפקידו ואני לתומי הייתי משפר מצב ועובר להתיישב בכיסאו שבעמדת השומר (במקום במסדרון היותר מרוחק).

דא עקא שלא הבאתי בחשבון כי המגיעים לחדרי היולדות יסברו שאני השומר, והנה כל עובר שואלני למקום זה ולמקום זה.

אני חיש מהר למדתי את כל התשובות והייתי משיב בסבר פנים יפות לכל השאלות מבלי להביא בחשבון שהשואלים מתייחסים אליי כאל שומר.

כל כך הרבה זמן ישבתי עד כי למען האמת התאהבתי קצת בעניין… כמה כיף להיות במעמד של "מושיע"… ועוד במציאות ולא בספרות… כמה פעמים מתאווים אנו לממש משאלות של זולתנו ואין הדבר מסתייע והנה פה העניין הופך לדבר שבשגרה.

לפני יום הסברתי לזוג נחמד – הבעל תומך באישה הרה – היכן חדרי הלידה. בטרם נעלמו בסוף המסדרון שמעתי את הבעל אומר לאשתו בטון מרגיע, "את רואה אפילו שמים כאן שומרים נחמדים…".

כאן נעמדה בפניי דילמה: הלא אין בכוונתי להוליך שולל אף אחד, ואם כך, איך אנהג?
החלטתי להתחיל כל תשובה כך: 'אני לא השומר כאן אבל במקרה אני יודע ותוכלו לפנות לכאן וכולי'.

ואז קרה דבר מוזר; מגיע זוג ובפיהם שאלה (שאני בנקל מנחשה). אני פותח בכך שאומנם איני השומר אלא… ואז עם התרחקותם אני שומע את הבעל אומר לאשתו, "ראית אותו, אני מכיר אותו, הוא מתבייש להגיד שהוא השומר…".

'ריבונו של עולם,' אמרתי לעצמי, 'מה עושים?' ונזכרתי שבתורת המשחקים מתעסקים הרבה בסוגייה עד כמה אתה צריך לקחת בחשבון את הציפיות שמצפים ממך האחרים. כמה קשה לכלכל מעשיך כשעליך להביא בחשבון את הציפיות ממך וכמה קל לפעול מתוך חירות מוחלטת.

'עשה מעשיך כך שבעשותך אותם הם יבטאו את מימוש רצונותיך ולא רק את מימוש רצונותיו וציפיותיו של הזולת', אני משנן לעצמי הרהור פילוסופי, ובכל זאת לא יכול לברוח מהשאלה – ומה אם רצונך הוא לממש את רצון הזולת?

'עזוב', אני אומר לעצמי, ובדיוק אז יוצאת אשתי מחדרי היולדות ואומרת בקול מאיר פנים, "ראית? הם בחרו להם שמות – רני וגילי; רני הוא הבכור וגילי הוא הקטן. כמה יפה".

אני מתמוגג מנחת ומתפעל מהבחירה של בתי ובעלה ואומר לעצמי, 'רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה'.

בתוך כך אשתי נכנסת בחזרה ואני מנמנם ועיניי נעצמות ואני חושב, "יגל יעקב ישמח ישראל", ופתאום אני שומע מישהו אומר בטון נוקשה, "השומר ישן פה… מה זה פה. צריך להעמידו לדין ומייד". אני מזדקף בבהלה, ממלמל שאיני השומר וזוכה למבטי חמלה…

חולפות עוד דקות ואני מהרהר ברני ובגילי, 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן…' וכך אט אט אני שוקע בשינה ערבה שהיא כל כך מתוקה לחיכי עד כי דומה בעיניי שאני ער לחלוטין.

"הוא ישן עוד פעם" אני שומע שוב ובמעורפל את הקול הדקלרטיבי והמאיים, "יבואו השוטרים וישימו אותו באזיקים ויופיע לפני השופט".

'אימא'לה', אני נבהל 'עוד יאשימוני בדבר שלא עשיתי', והנה השופט מרעים בקולו וקובע "אתה אשם ואני דן אותך לחודש בבית האסורים…".
"לא," אני זועק, "אינני השומר, תאמין לי אדוני השופט, ויש לי הוכחות, הרי בתי ילדה כאן תאומים, את רני וגילי," ואני ממשיך ומזדעק, "בוא ותראה אותם, כמה הם חמודים, הם ישמחו לאשר את דבריי."

"תביא אותם שיעידו בפניי," רועם בקולו השופט, ואני נושם לרווחה וכבר חושב כיצד לספר לאשתי שתסייע בידי; 'כמה טוב שהנה הקטנטנים הללו יושיעיני מאימת בית האסורים. ישתבח בורא עולם,' אני חושב לעצמי, 'הנה נכדיי רק נולדו וכבר זכו לבוא להושיעיני, כמה טוב הדבר…'.

'כמה טוב הדבר', אני חושב לעצמי והנה עכשיו מישהו מלטף אותי עתה וכמה טוב הדבר. אני פוקח עיניי בעמדת השומר ליד בית היולדות בשעת לילה מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת והנה אשתי, והיא עייפה מאוד והיא מלטפת אותי ואומרת לי, "התאומים ואימא שלהם הלכו לישון, האבא שלהם שם איתם, בוא נשתה קפה".

אנו שותים קפה והיא אומרת לי בחיוך (רק בדיעבד הבנתי כי היא הייתה עדה למקצת מן המתרחש סביב מעמדי כ'שומר'), "ראיתי שאנשים חשבו שאתה השומר, אולי כדאי שתחזור למסדרון." היא מציעה זאת ואני מספר לה ששני הקטנטנים המתוקים זכו להושיעני ולהצילני מידי חטא שלא חטאתי.

אשתי צוחקת ופניה מאירות; אני חושב על המושיעים הקטנים ואומר לעצמי 'שומר פתאים השם'; והנה הנייד מצלצל; וזו בתי שאומרת לאשתי, 'אמא, תגידי לאבא שעכשיו הוא יכול להיכנס ולהחזיק את רני וגילי'…

שבוע טוב — צדוק