בננות - בלוגים / צדוק עלון / תודה למשה גרנות שכיבדני ברשימה על ספרי "האילם ומפוחית הפה"
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

תודה למשה גרנות שכיבדני ברשימה על ספרי "האילם ומפוחית הפה"

ד"ר משה גרנות

גן העדן של ילדות

על ספרו של צדוק עלון "האילם ומפוחית הפה", בעריכת גל קוסטוריצה, 'עמדה' 2015, 135 עמ'

"האילם ומפוחית הפה" הוא קובץ סיפורים צנוע, ולא רק בשל התבנית המינורית, והיקף העמודים, אלא גם משום המסרים שניתן ללקט מתוכו. הסופר מודע, כמובן, לרוע השורר בעולם, לכאב האובדן, לשכול ולמוות בכלל, הוא אף מצביע על "חוסר הצדק" בכך שאנשים נולדים עם מומים – אבל למרות הכול, יש בו אמונה חזקה בטוב שבאדם, ובחתירה שלו לעולם הרמוני, מעניק ומוסרי.

הקורא לא ימצא בסיפורים "עלילות גבורה" כדבר המשוררת, העלילה היא ממש טפלה בסיפורים אלה, ונועדה כאילו להוות מסגרת להגיגיו של הסופר, ולא אחת מרומזות בדבריו אנאלוגיות להגותם של שפינוזה וקאנט (עמ' 19, 54, 61, 66, 74).

מסתבר שהגישה האופטימית הזאת ביחס להווייה, שעל פניה אינה מנתבת את החשיבה לכיוון הזה – ובכן, הגישה האופטימית של הסופר נסמכת על שני אדנים איתנים:  ההורים, וגן העדן של הילדות.

אביו של הדובר הוא סופר סת"ם, מצניע לכת, בעל ידי זהב, ויש בו אוצר בלום של ידע ושל אהבת העם והמולדת (כך משבח אותו מנהל בית הספר בסיפור "שמנאן בחייהן", וראו גם בסיפור "פטיש"). חרדת הקודש שלו בכתיבת ספרים ומזוזות נחזית בעיני הבן כהרמוניה בהתגלמותה (ראו גם השיר "אנסה הקולמוס ואראה" בספר השירים הנושא שם זה, 'עמדה' 2012, עמ' 13).

האֵם מתוארת כמלאת נתינה: ביתה עמוס עציצים ("עציצים"). כל עציץ זקוק לטיפול מיוחד ולהשקייה מיוחדת, והאם מתייחסת אל כל עציץ לפי צרכיו, כפי שהיא מתייחסת אל ילדיה, אל היונים והחתולים האוכלים מכף ידה, ואל האנשים הסובבים אותה. היא מטפטפת חלב משדה לעינו הפגועה של ילד שאינו ילדה ("המקרה"), היא לומדת שפת סימנים כדי לתקשר עם זוג אילמים חירשים, וגם מצליחה להשכין ביניהם שלום ("האילם ומפוחית הפה"). האם סבורה שבלי מוזיקה העולם היה נחרב (עמ' 101).

מנהל בית הספר, שהזכרתי קודם (הסיפור "שמנאן בחייהן"), בעל תואר דוקטור, לימד תנ"ך והטיף לאהבת העם והארץ. הוא שכל את בנו הטייס במלחמת ששת הימים, ושכל את בתו, שנתיים אחר כך, כשעלתה על מוקש ברמת הגולן. למרות השכול הנורא, כיאה לדור ההורים, הנערץ על ידי המחבר, הוא כולו נתינה ואהבה. הוא מדבר בהערצה רבה לאביו של המחבר, וכאשר הבן תלמיד בבית ספרו (הוא מחבר הספר) שר יחד עם חבריו שיר מחאה בחצר בית הספר במקום להשתתף בשיעור – המנהל מקשיב לשירה, ומשבח אותה – כמה אהבה והבנה לליבם של הצעירים מצויים בליבו הקרוע של איש נפלא זה!

כן, גם נושא ההבדלים בין העדות איננו נעדר מספר זה, אבל בניגוד להיגדים הצורמים שאנחנו שומעים חדשות לבקרים מפיותיהם של עסקנים המקופחים בעיני עצמם, ומפיותיהם של פוליטיקאים שמאמינים להשיג תשומת לב מבוחרים פוטנציאליים. בסיפור "אידיאה" הגיבורה היא מורה אשכנזייה הנשואה לרופא, ששני בניה אקדמאים. היא חברת נפש של אסתר הפרסייה ושמחה העיראקית. היא איננה דתייה, אבל כדי לגרום נחת לשתי חברותיה היא קובעת מזוזה על משקוף הדלת.

שמחה, שכלה את בנה יוסף, שהציל ילדה ערבייה בשם עדן מטביעה, והוא בעצמו נקלע למערבולת, וטבע למוות, שמחה בטוחה שיוסף רצה לעשות מעשה נאצל כדי לדמות לאשכנזים. רויטל בתה שוללת רעיון זה, ואילו בנה שחזר בתשובה טוען כי האל הוא לא ספרדי ולא אשכנזי אלא רחום כמו שהיה יוסף במעשה שגרם למותו. הדוברת בסיפור מדמיינת איך דויד, בנה האחר של שמחה, נושא את עדן הערבייה, שאחיו הציל. כלומר, בעיני הסופר לא רק חברות אמיצה בין עדות שונות אפשרית – אלא גם אחוות עמים ודתות, שתמיד עוינות זו את זו.

מדור ההורים ההרמוני (והכוונה לא רק להוריו הפרטיים של הדובר, אלא גם למנהל הנפלא של בית הספר, למורה האשכנזייה ולשתי חברותיה המזרחיות), למד הדובר להביט אל העולם דרך משקפיים ורודים: הוא מכיר שני קבצנים – האחד מנגן כדי להסב אליו תשומת לב של נדבנים פוטנציאליים, ואחד אדיש. הדובר מגיע לתובנה שגם האדיש נותן משהו לנדבנים, והמשהו הזה הוא החובה המוסרית להעניק, כמו שאדם מעניק לכלבו, למרות שהכלב אינו משתדל לזכות בכך. אם נפסיק להעניק – יחדל מעיין היצירה (הסיפור "לקבץ").

הדובר עורך אנאלוגיה בין התנהגותו כנער לבין התנהגות הנער הפלסטיני – שניהם שונאים את "הרע" בסרטים ו"מסייעים" ל"טוב". הדובר גם מאמין שיחס אנושי כלפי האוכלוסייה שתחת כיבוש (הוא נותן חפיסת שוקולד לילד פלסטיני) עשוי  לגרום לעידון מעשיה והכרזותיה של אותה אוכלוסייה ("המלחמה וסרט מלחמה"). הדובר לומד מאדם בעל התנהגות משונה כי על מנת ליהנות מהאוויר הצח – צריך לנשום קודם את עשן הסיגריות ("אש"). בעקבות הוריו גם הדובר חש אמפתיה ואחווה כלפי זוג השכנים החירשים אילמים ("האילם ומפוחית הפה").

ומה עושים כדי לשוב אל אותו עולם קסום והרמוני של ההורים והילדות? מקשיבים ל"צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל, וממלאים קערה בקורנפלקס פשוט של ימי הילדות – בחלב ("צלילי השקט").

הקורא בספר זה אינו יכול שלא לחוש נחת על כך שהנה יש עדיין יוצרים, שלמרות ניסיון החיים עם כל מעקשיו – מאמינים בטוב ובאחווה בין בני האדם.

ועצה טובה: לאחר שתסיימו לקרוא את קובץ הסיפורים הצנוע הזה – ראוי לקרוא את הביקורת החכמה של המשורר ד"ר חן ישראל קלינמן (מעורכי כתב העת "עמדה") בסיפא של  הספר.

 פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 1249

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון