תשמעו סיפור על זמרת אופרה שכעסה על עצמה

תשמעו סיפור על זמרת אופרה שכעסה על עצמה

הייתי בקונצרט בו הושמעו קטעי מוזיקה מודרנית ואטונאלית.

מילא, הסתדרתי עם המוזיקה; אבל עם זמרת האופרה – זה כבר היה מוגזם. איש אינו יכול לשער לאן המנגינה הולכת וברור שאיש אינו יודע מתי מסתיים הקטע. היה ברור גם כי אם הזמרת טועה – איש לא ידע ולא יבחין בכך (אפשר שגם הקומפוזיטור לא יבחין בטעות? בכאן הכול אפשרי, חשבתי לעצמי).

שאלה אחת שאלתי את עצמי מספר פעמים לאורך הצווחות האטונליות והמודרניות שלה והיא אם אני מטומטם (שאלה זו התרחבה בהמשך לגביה – האם גם היא שאלה את עצמה אם היא מטומטמת?)

משום מה חשתי שהקומפוזיטור כועס על שכבר כנראה אי אפשר לחבר מלודיות פשוטות ונעימות ועל כן הוא מכלה זעמו בתווים המסכנים (ואולי הוא אף שואב קורת רוח מכך שהזמרת תטריף את דעתם של קהל המאזינים…).

מה אומר?

קטונתי.

לפתע (ודווקא בעודי חושב שיכול להיות שהזמרת בעצמה חושבת שהקומפוזיטור מטומטם…), הזמרת המשונה החלה נעזרת בידיה ונִפנפה אותן כה וכה עד ששאלתי את עצמי' "מה קורה כאן", והנה באחת היא עוצרת ושותקת ודממה בעייתית-משהו שוררת באולם. ואז, לאחר דקה של דממה ומבוכה ובלא שום הכנה מוקדמת, הזמרת מתחילה לחרחר בקולה ולהניף זרועותיה (ואף סובבה עצמה כה וכה) ובאחת נמלטת מפיה צווחה – זעקת שבר כזו מבהילה, שאינסטינקטיבית באתי לקום ממקומי בכדי לעזור לה להיחלץ ממצוקותיה, ואלמלי אשתי (אשר ישבה בדממה כל אותו מחזה), שהיסתה אותי ושעצרה אותי בזרועי, כבר הייתי בדרכי אליה.

מכאן, אני מודה, החלטתי פשוט להפסיק את מעורבותי הנפשית באירוע והחילותי מפליג בדמיוני וחושב כל מיני מחשבות, כגון שהמוזיקה הזו נועדה לעשות חורים כמו כל החורים שעושים עונדי העגילים למיניהם באוזניהם. מתי החלו בני אנוש לעשות חורים באוזניהם? ולמה היא עושה לי חור באוזן?

מחשבתי נעשית רכה והיא נפנית לבורא עולם שזימן לעולמו כלי נגינה רבים ומשונים והנה לנו הקול האנושי שיכול לשמש לנו ככלי נגינה, ומה יפה הוא סולם התווים שפעם סולם עולה הוא ופעם סולם יורד הוא, והתווים – שיש מי שמערבבם לכאן ויש מי שמערבבם לשם, ויש שהם בתנועה מתמדת ויש שהם עוגנים במסילותיהם, ואנו שאוזניים שומעות לנו נבחר לנו, כל אחד מאיתנו כלבבו וכאוזנו, כלי נגינה זה ותו זה ועימם נצא למסע חיינו במעלה סולם התווים.

וכך, בעודי אחוז בכאלה השרעפים החלו תמיהות משונות עולות במחשבתי: אולי המלחין כועס שזמרת האופרה מבצעת את הוראותיו?

לא, לא יכול להיות, אני משיב לעצמי.

אולי היא כועסת על עצמה על שהיא לא מצליחה למלא אחר ההוראות ונותנת בצעקותיה ביטוי לכך? ואולי בכל זאת היא כועסת על המלחין שחיבר מוזיקה בלתי אפשרית כזו? הרי היא כועסת והדבר ניכר.

לא, כל זאת לא הגיוני.

ופתאום (ואולי בהקשר לעיוותי הפנים המיוסרים שהצטרפו עתה להשמעת-הקולות המקוטעת מפיה של הזמרת) עולה בי מחשבה שגורמת לי לחשוב שפיצחתי קושייה נצחית: בטח חלק מההוראות של הקומפוזיטור הן שעליה לא להישמע להוראותיו ושעליה לשלב צרחות אישיות משלה; והיא בוודאי כועסת עליו – מדוע לא נתן הוראות מדוייקות? הלא היא זקוקה להוראות מדוייקות. ומכאן נפנה כעסה על עצמה על שאין היא מצליחה לעשות זאת – היא אינה יכולה לקחת אחריות על המוזיקה ולאלתר מעצמה, ועל כן היא נצמדת לתווים הכתובים. וכעסה מתגבר – מה פתאום המלחין הזה מורה שלא להישמע למה שכתב אלא לשלב בתוך כך צרחות אישיות משלה?

וכאן אני מתחיל לגלות הזדהות עם רגשותיה של הזמרת. יש טיפוסים כאלה – ותאמינו לי שאני מכיר כמה מהם – שגם אם אומרים להם לא להיצמד לכתוב ולעשות ככל העולה על רוחם הם עדיין נצמדים באדיקות להוראות הכתובות, אך בד בבד הם כועסים על עצמם על שאינם מסוגלים להפליג מעצמם.

מחיאות כפיים מנומסות (נלהבות?) מלוות את קידותיה של הזמרת, והנה היא מזמינה את הקומפוזיטור, שעולה לבמה בצעדים מהירים ובפנים זועפות משהו (אולי כועס שהזמרת מילאה בדקדקנות אחר הוראותיו ולא השכילה למלא אחר הוראתו שלא להישמע בקפידה להוראותיו? אולי כועס על עצמו על שחיבר מוזיקה כזו?).

מי יודע? לאלוהים פתרונים.

אוסיף, שהדבר הטרידני ובדרכי לביתי חשתי בתשוקת הרוח האנושית לגעת בלב הדברים באחיזת סולם התווים הנצחי. ולא נרגעתי עד ששמתי לי במחשבי את נינה סימון שרה את just like a woman של בוב דילן.