בננות - בלוגים / צדוק עלון / אורחת בבלוג: נעמה שפירא
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

אורחת בבלוג: נעמה שפירא

פרוטוקול סליחה
על ספרה של נעמה שפירא "פתאום שירה", בעריכת מירי ישראל, הוצאת "גמא", 2015

הייתי נער כשקראתי את ספרו של הרמן הסה "זאב הערבה", ועל מנת להיות בטוח שהשפעתו לא הייתה תלוייה בנפש צעירה קראתי אותי שוב לאחר עשר שנים, ואז שוב לאחר עשרים שנה ולא נרגעתי עד שלא קראתי אותו שוב לאחרונה.

בסופו של חשבון "זאב הערבה" חותך את הדואליות על גווניה הרבים המצויים בנו כבני אנוש.

הנה מצד אחד אנו גוף ומן הצד השני גם נפש; יש בנו מן התבוני ויש בנו מן החייתי; יש בנו יסודות שכליים ויש בנו יסודות ייצריים; יש בנו יסוד בנייה בד בבד עם יסוד של הרס; מצד אחד יש בנו מן ה"אדון" ומצד שני – מן ה"עבד"; יש בנו קולות הקוראים לנו לראות בעצמנו אדם בודד אך קולות אחרים קוראים לנו לראות את הצד הזוגי – המשפחתי שבנו.
הדואליות הזו מחדדת בנפשנו את השאלה מהי היחידה הבסיסית הקיימת – היחיד, הזוג, המשפחה, האומה ואולי זו האנושות כולה? האם האינדיבידואל הוא זאב בודד עצמאי המקבל את משמעותו ואת מהותו מן הטבע או שמא עליו לראות את עצמו כחלק ממערכת חברתית-תרבותית שעליו להישמע לתכתיביה?

הרמן הסה בקולמוס חד חותך את הדואליות על פניה ומעמיד בפנינו את הדילמה האיומה – האם אני זאב ערבה המשתוקק לחופש או שמא אני האדם האנושי, הבורגני, המבויית? מצד אחד הבורגנות מפתה אותנו כי הכול נוח; מצד אחר, הזאב השוכן בנפשנו קורא לנו לצאת מן הקן החם ולהיות קרובים ככל האפשר לטבע ולאינסטינקטים הבסיסיים של עצמנו ולקרוא דרור ליצריות המצוייה בנו.

ואנו בתווך.

הדילמה היא קשה כי היא חושפת רבדים באישיותנו שאולי לא היינו רוצים לדעת אותם. הנוחות – הביתית, המשפחתית, החברתית – המקיפה אותנו בחמימות משכנעת אותנו להיצמד אליה. אך אולי הפיתוי למסגרת משפחתית תרבותית הוא בבחינת שקר בנפשנו? אולי הנוחות מסיטה מעינינו את השאלות הקיומיות המטרידות בדבר משמעות קיומנו – ובכך למעשה היא פוגעת בנו? אומנם התִירבות מרחיקה מאיתנו את ההתמודדות עם הפרדוקסליות של מציאותנו בטבע – אך האם בכך אין היא משתקת אותנו והופכת אותנו להיות "מדושני עונג מעיוורון"? האם אין היא הופכת אותנו ליצורים פסיביים הממתינים שהימים יחלפו עד לרגע המוות?

מטריד לחשוב שאנו מחביאים בתוכנו אישיות חלשה ונכנעת המתמסרת לבורגנות המשפחתית תוך הותרת מסיכות תרבותיות מזוייפות על פנינו; מציקה המחשבה שמא הנוחות מסיטה את המבט מן השאלות הקיומיות האמיתיות ובכך היא מכהה את החושים והופכת את האדם המבויית והמתורבת לעבד העושה שקר בנפשו.
אין ספק שהנפש נמצאת מתייסרת – החיים כששתי יישויות שוכנות בקרבך יכולים להיהפך לסיוט.

על רקע זה יש לקרוא לדעתי את השיר הבא של נעמה, שהזכיר לי ולא בכדי את "זאב הערבה"; להערכתי, ההתבוננות בשיר הכן הזה תשפוך אור גם על יצירתה של נעמה בכללותה:
בּוּרְגָּנִית שֶׁכְּמוֹתִי, / מְנַפְנֶפֶת בְּבּוּרְגָּנוּתִי / כְּמוֹ בֵּיתִי בְּוִילוֹנוֹתָיו. / רוּחַ בָּאָה וְהוֹלֶכֶת, / אוֹר נִמְשַׁךְ פְּנִימָה וְנִשְׁכָּח. / חֲתוּלֵי רְחוֹב וּסְנָאִים / מְטַפְּסִים, / מַבָּטָם תּוֹהֶה, / אַתְּ עוֹד כָּאן? // הַוִּילוֹנוֹת, הַנִּפְנוּף / וְהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ / עוֹצְרִים בַּעֲדִי.
בשיר הזה נעמה מביאה ליד ביטוי את הדילמה הקשה הזו: הרוח שבטבע, שממנה אנו נוטים להתגונן, והאור של הטבע, שאנו מטשטשים אותו באורות מלאכותיים – את כל אלה, כלומר את הטבע השורשי, הבראשיתי, היא רואה כשהיא מוגנת בביתה; היא מפסידה את הרוח "הבאה והולכת" ואת האור "הנמשך פנימה ונשכח". הטבע קורא לה – כלומר קול פנימי דוחק בה לשוב אל השורשים, לבטל מחיצות ומסיכות, והיא עוד כאן. והנה החתולים והסנאים, הידועים בכך שהם חיים הכי קרוב לטבע שלהם בלי אזיקים של מוסכמות חברתיות, והם קוראים תיגר – האם את עוד כאן?
משהו עוצר בעדה מלעזוב ולנטוש הכול ולצאת לחופשי ולהסיר מעליה את כל השלשלאות שהתרבות שמה עליה. אבל דוק: מה שעוצר בעדה זו אינה חולשה מטאפיזית. מה עוצר בעדה? הַוִּילוֹנוֹת, הַנִּפְנוּף / וְהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ / עוֹצְרִים בַּעֲדִי. יש כאן אניגמטיות מסויימת – מה שקורא לה הוא מה שעוצר אותה. אנו עוד נשוב לנקודה זו.

נעמה מודעת למצב הדואליות בו היא מצויה. השאלה "איך ראוי לחיות" מצוייה בנשמתה; היא מתחבטת בשאלות – האם בהיכנעות לבורגנות אין אנו מוליכים את עצמנו שולל ומתכחשים כך להווייתנו האמיתית? האם אין המלבושים תרבותיים שאנו עוטים על עצמנו בגדר מסיכות? אלו הן דילמות הנוכחות בחייה ובשיריה. בקצרה, נעמה מודעת לכך שאין להסתיר מעצמנו את הפער בין מה שאנו לבין מי שהיינו רוצים באמת להיות.
מודעות זו היא כאמור מסייטת; היא מובילה למערבולת –
הוּא שָׁאַל מָה זוֹ 'מְעַרְבֹּלֶת', / וְהוּא רַק בֶּן אַרְבַּע. / אֵיךְ אוּכַל לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁאֲנִי עַצְמִי / הַמְּעַרְבֹּלֶת, /
מְעִיפָה הַחוּצָה / שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי / כְּלוּם. / רַק הִזָּהֵר מִשּׁוּלֵי הַמְּעַרְבֹּלֶת / פֶּן תִּסָּחֵף לְמֶרְכָּזָהּ, / וְתִמְצָא שָׁם / אוֹתִי.

מה עושים במצב קיומי שכזה? מסרבים ליפול למלכודת החמימות הבורגנית –
בְּרֶגַע יָחִיד / שֶׁל שְׁפִיּוּת מְלֵאָה, / יַחֲסִית וְאוֹבְּיֶקְטִיבִית, / צָלוּל כְּמוֹ זְגוּגִית בְּחַלּוֹן / שֶׁרַק צִפּוֹר מְטֹרֶפֶת / תִּפְרֹץ דַּרְכּוֹ, / יוֹצֵא מִמֶּנִּי אִישׁ הַמְּעָרוֹת / וּמְצַיֵּר בִּיזוֹנִים / עַל הַקִּיר, / וְאַחַר כָּךְ טָס לְהֹדּוּ / וּמְחַפֵּשׂ שְׁתִיקָה, / וְחוֹזֵר הַבַּיְתָה דֶּרֶךְ / הַחַלּוֹן / כְּמוֹ צִפּוֹר.

הדרך הנכונה היא למצוא שביל ביניים, ונעמה הפוסחת על שתי הסעיפים אכן מוצאת זאת. אנו חשים כי על אף הדואליות האיומה היא מצליחה לאזן בין שני העולמות. היא מספרת לנו בדרך הלירית שלה שהיא חשה בקיומו של עולם אחר, אם נרצה – בקיומו של הנצח באספקט כזה או אחר שלו: הנה כך כותבת היא על ה"עולם האחר" – זה שאנו יודעים בחושינו שהוא מקנה לנו נגיעה בנצח:
הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי / לַאֲנָשִׁים חַיִּים / מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ קְטַנָּה, / נִטְעָמִים מִדֵּי פַּעַם / וּמֻחְזָרִים אֶל הַסִּיר. / הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אֲסַפֵּר / וְשֶׁלֹּא יְסַפְּרוּ לִי / מְחַכִּים לְאֹזֶן קַשֶּׁבֶת / בְּעוֹלָם אַחֵר. / הַדְּבָרִים שֶׁיָּמוּתוּ אִתִּי / מְחַכִּים לִי / שָׁם.
ה"שם" הזה הוא המקום שאליו הנפש נכספת. והנה גם בשיר הבא היא אומרת לנו משהו על המקום אליו עורגת הנשמה; היא משוררת על הזיקה שיש בינה לבין אותו מקום שאליו יִצרנו מבקש להוליך אותנו – לשחרור ואולי לגאולת הנפש:
כְּבִישׁ הַחוֹף עָמוּס / לְכָל הַכִּוּוּנִים. / חוֹף הַיָּם דַּוְקָא רֵיק, / גַּלִּים דַּקִּים שׁוֹטְפִים / אֶת עִקְבוֹת הָעֲדָרִים. / קַרְנַף בּוֹדֵד חוֹצֶה / מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, / נֶעֱמָד מוּל הַמַּיִם, / מְחַפֵּשׂ אֶת עִקְבוֹתָיו / שֶׁנִּשְׁטָפִים / מִכָּל הַכִּוּוּנִים. / מְחַפֵּשׂ גַּם אוֹתִי.
כמה יפה היא התחושה שהכמיהה איננה חד צדדית; אותו מקום, אותו "שם" אשר אליו אנו נכספים (שבא כאן לידי ביטוי בדמותו של קרנף בודד) – גם הוא מחפש אותנו.
הפשרה נדרשת כי באמת איננו יודעים לאשורו את טיב מציאותנו בטבע והדילמה היא אכן קשה.

רמזים לטיבה של הפשרה מקבלים אנו בשיר הבא:
רוֹחֶצֶת אֶת גּוּפִי בְּחָלָב וּדְבַשׁ, / חוֹפֶפֶת בְּמֵי גֶּשֶׁם טְהוֹרִים, / נֶעֱטֶפֶת בְּמֶשִׁי רַךְ. / מְכַסָּה אֶת בְּנוֹתַי בַּעֲדָיֵי זָהָב, / מָלָה אֶת בְּנִי בְּיַהֲלוֹם מְלֻטָּשׁ, / אוֹחֶזֶת אֶת בֶּן זוּגִי בְּשַׁלְשֶׁלֶת / בִּלְתִּי נִגְמֶרֶת / וּבִלְתִּי מֻסְבֶּרֶת / שֶׁל רוּחַ וְאֵשׁ. / אָמְרוּ לִי שֶׁכָּךְ רָאוּי לִחְיוֹת, / אָז אֲנִי מְצַיֶּתֶת / וְנִצְמֶדֶת / וְשׂוֹרֶדֶת. / לִפְעָמִים שׁוֹדֶדֶת / מַחְסָנִים שֶׁל / תַּחְפּוֹשׂוֹת.

ההתוודות כאן היא שהציות ל"מה שאמרו לה" – הוא זה אשר מנחה אותה, הוא זה שמסייע לה במציאת דרך הביניים; כאן אנו חוזרים לשאלה – מה עוצר אותה מלהשיל מעליה את אזיקי החברה: מה שאמרו לה הוא זה שעוצר אותה – ההישמעות וההיצמדות לחוכמת האחר. אך בל נטעה – הדברים אינם כה פשוטים; אין מדובר כאן בעצירה מתוך חולשה מטאפיזית כי דווקא הציות הזה הוא זה שגורם לה להמשיך ולשרוד, גם אם במחיר של "שדידת תחפושות".

המורכבות הזו וחוסר הוודאות – כל אלה מחייבים את הפשרה; אין יודע ואולי בסופו של חשבון הישרדותנו מחייבת עטיית תחפושות.

נעמה אפוא מודעת למעין הפשרה שהיא עושה: מצד אחד היא נשמעת לקולה הפנימי הקורא לה לדרור, ומצד שני היא עוצרת את עצמה; מצד אחד היא לא מוותרת לתכתיבי התרבות החונקת ומצד שני היא מכונסת בפינתה הנוחה. היא – אפשר לומר – "מנפנפת" בבורגנות לטוב ולרע.

ונסיים בביטוי נוסף למעשה הפשרה, אותו מוצאים אנו בשיר היפה הבא, בו היא מספרת לנו כי כאשר יש פער בין "מה שהיא רוצה" לבין "מה שהיא מקבלת" יש לה פרוטוקול המסייע לה להתמודד – הוא פרוטוקול הסליחה:
כְּשֶׁאֲנִי רוֹצָה דָּבָר אֶחָד / וּמְקַבֶּלֶת אַחֵר, / נוֹצָר חָלָל בִּלְתִּי נִסְבָּל / בֵּין שְׁתֵּי יָדָיו / שֶׁל הַגּוֹרָל. / בָּרִחוּף הַזֶּה אֶפְשָׁר לִמְחֹל / וְאֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ, / לִנְקֹם / וְאַחַר כָּךְ לִבְרֹחַ. // אָכִין לִי / פְּרוֹטוֹקוֹל סְלִיחָה, / אֶצְעַד לְאָרְכָּן שֶׁל הַתְּפִלּוֹת / וְאַשְׁאִיר אֶת הָאַשְׁמָה / מֵאָחוֹר.

פרוטוקול הסליחה של נעמה אפוא מסייע לה להשכין שלום בין הזאב הקורא לה לגאולה בערבות הטבע לבין בן האנוש המתורבת העוצר אותה בחדרה המוגן – שניים השוכנים בנפש אחת.

*

4 תגובות

  1. תודה לך צדוק על המאמר הכה יפה ומאיר עיניים

  2. צדוק יקר, סקירה מעולה כאשר מכל משפט מהדהד לי אהוב נעורי, הרמן הסה והזאב שבו שפרעו לילות נעורים רבים ללילות לבנים. תודה לך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון