בננות - בלוגים / צדוק עלון / תשמעו סיפור על חתונה, סַפָּר, כלבה ותספורת (או: עב"ל)
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

תשמעו סיפור על חתונה, סַפָּר, כלבה ותספורת (או: עב"ל)

לא הסתפרתי אצל ספר זה למעלה מ-35 שנים; אשתי מספרת אותי כל השנים (וזה לא מסובך עקב העובדה כי כמעט אין לי שיער…).

בעקבות נישואי בתי עב"ל (עם בחיר ליבה, למי ששכח…), אירוע משפחתי משמח, הפצירו בי חברים ומשפחה – "הפעם אתה מוכרח ללכת לַסַּפָּר". הסכמתי.

אשתי קבעה לי תור במספרה השוכנת על הרחוב הראשי, שבו דרך קבע אני משוטט עם כלבתי השכם והערב. אינני מכיר את הסַפר ועל כן חשבתי שכדאי לבוא כמה דקות קודם כדי להתרשם. וכה עשיתי.

עם הגיע השעה היעודה נכנסתי פנימה אל המספרה. הסַפר קיבלני בסבר פנים יפות, שטף ידיו והזמינני לישב בַּ'כיסא למסתפר'. ותוך שהוא עוטפני בכל מיני סדינים לבנים הוא אומר לי, "אני מכיר את הכלבה שלך, אין מאושרת ממנה".

שתי פליאות התגנבו לליבי: האחת, מניין יודע הוא כי מדובר בכלבה ולא בכלב? והשנייה, האם יכול להיות שהוא מכיר את כלבתי ולא מכיר אותי? ואם הוא מכירני (עניין תמוה שכן אני יודע שאיני מכירו) – מדוע הקדים היכרותו עם כלבתי על פני היכרות עימי?

חייכתי בליבי, והוא, כמנחש את תמיהותיי, המשיך, "הכלבה שלך מלכה, אני רואה איך אתה מדבר אליה, איך אתה מניח לה להוביל אותך ואיך היא מתגאה בבעלים כמוך. היא ממש משוויצה בך. פעם כשבאה לקחת איזה מאכל מן הרצפה אתה כביכול צעקת עליה 'קימי, אסור, אל תיקחי מן הרצפה', והיא הסתובבה אליך בצייתנות והינהנה בראשה, ואז היא התקרבה אליך ואתה ליטפת את ראשה – הלוואי שהיו מלטפים אותי כך – ואמרת לה, 'את טובה, קימי'".

הוא נטל מספריים לידיו והחל מטפל במעט השיער שעל ראשי, ואמר, "נו, 35 שנה לא הסתפרת אצל סַפר? אשתך הכינה אותי לכך".
נתפתיתי לספר לו מדוע אינני מבקר אצל סַפרים; הוא היה כל כך נחמד וכאילו נתבקש שאפתח הנושא.

"אספר לך סיפור," אמרתי לו. "כאשר השתחררתי מן הצבא, שיערי גדל פרא ואחותי אמרה לי שהיא קבעה לי תור אצל הַסַּפָּר במועד כזה וכזה. 'אל תשכח ללכת, זה לא פשוט לקבוע תור אצל הַסַּפָּר הזה', אמרה (והדגישה את המילה 'סַפָּר'). אני שמחתי וחשבתי שראוי לבוא דקות קודם על מנת להתרשם מטיבה של אותה מספרה שכה קשה לקבוע לה תור. המספרה שכנה ברחוב יפו ובאחד המקומות הכי סואנים שלו.

והנה בעוברי ליד המספרה שחלונות זכוכית גדולים לה (שכן ראוי להם לעוברים ולשבים לראות את נפלאות מעשי הַסַּפָּר), רואה אני כי המספרה ריקה ואין איש בה. ולא רק זאת אלא שיושבים שם שניים, שנראו לי כבטלני האומה, והם מעשנים סיגריה ומרוקנים לקרבם מכוסות גבוהים ויסקי או קוניאק. 'מה קורה כאן', חשבתי לעצמי. ומכל מקום, אחותי קבעה לי תור אז כדאי שאתייצב בזמן.

עברתי עוד פעם פעמיים מביט בשני הבטלנים הללו ועם הגיע הזמן המיועד דפקתי בדלת הזכוכית ונכנסתי. 'שלום', פתחתי, 'אחותי קבעה לי תור לשעה הזו'. שניהם הביטו בי בזלזול תהומי ואחד מהם אמר, 'מה תור, איזה תור, תשב, אתה לא רואה שאין פה אף אחד?'

מכאן עברה עליי שעה של סיוט שאין דומה לו: שניהם התנפלו על ראשי, הרטיבו בנוזל – לא ברור טיבו, חפפו, גזרו, ייבשו, ומה לא. אני חשבתי שזדים פולשים לדלת אמותיי ואין בכוחי להושיע ומתוך כל המצוקה (ועל זאת אני מוכן להישבע) כל עוברי האורח ברחוב יפו עמדו והביטו בי ובשניים אלה הנטפלים לראשי.

כה נבוך הייתי. משעבר זמן שמשכו נצח שלף אחד מהם מין מסרק משונה והשני הוציא בקבוק והתיז נוזל שמנוני על שיערי, ובעל המסרק החל לסלסל את שיערי. 'מה קורה כאן', שאלתי את עצמי והבטתי בחשש בארבעה עוברים ושבים העומדים בחוץ ומצביעים עליי. בעל המסרק סירק בנחישות את שיערי, לפתע נעצר וצעק עליי, 'עכשיו אל תזוז' (כאילו שזזתי מתישהו במהלך אותו אחר צהריים פרוע). נתקבעתי לכיסא ואז בעל המסרק בתנועת מאצ'ו של אביר המושיע ומחלץ את אהובתו מידי ליסטים תקע את המסרק בבלוריתי ובסלסול תמוה (שהזכיר לי את הטעם המקראי "שלשלת") שלף המסרק במהירות, מה שהותיר לי בבלורית מן סלסול שאפילו שנים מאוחר יותר ג'ון טרבולטה לא היה מתבייש בו.

ואז הם, כהרגלם של סַפרים מיומנים, ניקו את השיער מעורפי, הביאו ראי והעמידו מאחוריי שאוכל לראות את התספורת בעורפי (לא ראיתי דבר כי הסלסול בבלורית הסתיר את עיניי), ואז כשיא של כל הפרסה הזאת הוציא אחד שוב מיכל גדול (שנראה לי כמו K900) והתיזו בהתלהבות ובתיזוז על שיערי תוך שהוא אומר, 'זה ישאיר לך את הסלסול כמה ימים'. 'לא', נזעקתי בליבי.

אין צורך לומר שבצאתי מן המספרה לא היה מישהו ברחוב שלא הסיט מבטו למראה תספורתי הפלאית (ואפילו הבחנתי שהנהגים לא היססו להסיט לרגע מבטם מן הכביש על מנת להתבונן בתספורת המבריקה…).

אני כמובן קבעתי מבעוד מועד עם אחותי כדי שתוכל להתפאר בעצתה ללכת לאותה מספרה, אך כבר מרחוק ראיתי שפניה מתכרכמים. 'מה עשה לך הסַפר?' שאלה בבהלה. 'שניים,' צעקתי וסימנתי באצבעותיי, 'הם היו שניים, לא אחד'.

סופו של הסיפור שעוד באותו יום הלכתי לסַפָּר הילדות שלנו (עליו סיפרתי קצת בפעם אחרת), והתחננתי שיחלץ אותי מן הדבר הזה. הסַפָּר הטוב סלח לי על שזנחתיו והתאמץ נואשות לתקן משהו, אך ללא הועיל. ואני נאלצתי להניח לטבע להסדיר את העניין תוך שאני סופג מבטים ועלבונות אינספור. מאז," המשכתי את סיפורי לסַפָּר, "אינני הולך לסַפָּרים. אשתי מספרת אותי. עכשיו בשל חתונת בתי, שהו אירוע המשמח, אני פה אצלך."

הסַפר צחק כל כך ואמר לי, "עכשיו אתה מבין למה הכלבה שלך משכה את עיניי?"

הוא סיפר אותי בטוב טעם; והנה כששבתי לביתי בערב אשתי קיבלה אותי בסבר פנים יפות ואמרה לי כך, "הסַפָּר אמר שהוא מוכן לספר אותך כל חודש בחינם, העיקר שאתה תספר לו משהו בעודו מספר".

וכשעברתי למחרת היום עם כלבתי ליד המספרה הבחנתי כי הוא מחליף מבטים עם כלבתי כממתיקי סוד, ותוך שאני מלטף את כלבתי גמלה החלטה בליבי לבקרו מפעם לפעם.

אני מקדיש סיפור זה באהבה גדולה לבתי אֵסִי ולבח"ל מיקי שנישאו בשעה טובה.

2 תגובות

  1. שרה רג׳ואן

    סיפור מקסים ומשעשע, שובה לב, יוצא מהלב ונכנס ללב ומזל טוב לבתך ובן זוגה. המספרה ההיא זאת ההיא על יפו בפינה של הדוידקה? כי שם תמיד ישבו הבטלנים ותמיד תהיתי ממה המספרה מתקיימת שכן אף פעם לא ראיתי לקוח. את הפעם שאתה היית שם כמובן פיספסתי:)
    .

    • צדוק עלון

      שרה,
      תודה רבה; את הרי מכירה את כל הדמויות… :) מספרה היא מקום מעניין… והיה שם שלט כזה: "כאן לא מגלחים בתער, פרט לגוי"…
      בואי לבקר — צדוק

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון