שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן

חבריא,
אני שמח על שהגשמתי שאיפה; ספרי על שפינוזה רואה אור היום ("רסלינג").

אני מביא כאן שורות אחדות מפתיחת הספר.

חג אורים שמח — צדוק
==

את כתבי שפינוזה קראתי בגיל צעיר מאוד. לימים הסתייע בידי להשלים כתיבת דוקטורט על משנתו, ועל כך נתונה תודתי למי שבדברו נברא העולם.
—
חלפו כמעט שני עשורים מאז השלמתי את כתיבת הדוקטורט, ובמהלכם עלו בי הרהורים לעבד את העבודה לכדי ספר. עתה, בורא הזמנים והעתים נתן סיפק בידי ואני יכול לברך על המוגמר.
—
בימי לימודיי נתקלתי לא אחת בשאלה – האמנם יש עוד מה לכתוב על שפינוזה? כלום לא נאמר עליו מכול וכול? היש מקום לתרום להבהרת הגותו?

מתחילה הייתי ער לעובדה כי התעניינותי בשפינוזה היא כהתעניינות ביצירות אמנות. את כתביו תפסתי כיצירות אמנות, ולאו דווקא כיצירות שיש ליתן עליהן דין וחשבון במונחים פילוסופיים לקהילייה הפילוסופית.

התחושות הראשונות שעלו בי בקריאה ראשונה של ה'אתיקה' היו כאלו המתעוררות בך למראה יצירות אמנות יפות, קרי תחושות של קסם, של התפלאות, של הנאה על שהוצא דבר מה מן הכוח אל הפועל.

הקריאה בכתביו הותירה בי רושם אסתטי כיוון שחשתי שמוצגת לפניי משנה שהושגו בה הן פשטות והן חיסכון – משנה שמצד צורתה יש בה הכול ולא חסר בה דבר, ממש כבתורה מתמטית או כביצירת אמנות.

על משנת שפינוזה בוודאי ניתן לומר כי היחסים בין חלקיה למכלול יוצרים יחס הרמוני, קרי הבנת המכלול איננה אפשרית ללא הבנת החלקים, והבנת החלקים איננה אפשרית אלא על רקע הבנת המכלול. גם בקריאה נשנית קשה שלא לחוש כי אין בה דבר מיותר וכל תוספת רק תגרע – המינימום ההכרחי והמקסימום האפשרי נדחסו כביכול לכלי אחד והרי הם מוצגים לפנינו כדבר מושלם.