דודי שמחה, ילד שלי מוצלח

החודש מציינים תשעים שנה להולדתו של ע. הלל.
בזהירות אומר כי אינני יודע איך הייתי יכול להתמודד עם טקסטים פילוסופיים בבגרותי אלמלא בורכתי בצעירותי בחווית קריאה מזהירה בשיריו של ע. הלל.
הנה אמחיש בכמה שורות מקולמוסו של ע. הלל:
הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים שֶׁמִּישֶהוּ מְחַיֵּךְ אֵלַי. / אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה וְאֶפְשָׁר זֶה הָעוֹלָם, / וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.

מי יכול לעמוד בפני זה?

בספרי ”עמוד-שניים ליום“ (אותו ערכה כה יפה היוצרת גל קוסטוריצה) אני מזכיר אותו באהבה גדולה.
הנה (בניסוח מקוצר…), ומקווה שתיהנו.
צדוק
=

יעקב נתקף בתחושות של הכרחיות ומקריות, ואני מספר על דודי שמחה

יעקב היה נרתע מכל פעולה שממנה ישתמע כאילו הוא מוותר על איזה זיכרון מזיכרונותיו, ולכן היה נמנע מלהשליך דברים, כאילו בהשלכת הדברים מושלך חלק ממנו, ואפילו היה נרתע מלהגיע לרגע שבו יעשה סדר בדבריו, שמא המחשבה שחייב הוא להתגבר ולהשליך דברים תציק לו. אבל אחת לכמה שנים, כשהיה עובר את שלב המצוקה וחש כי יכול הוא להשליך דברים, היה נערך ועושה סדר בדברים. האמין אז כי נימת האמנות שבזיכרון, שאותו הדברים המושלכים מייצגים, אינה נפגעת. (בינו לבינו האמין כי גם זיכרון הוא מעשה אמנות.)

יעקב, בעומדו כעת ושקיותיו בידיו, ושלוש מאות שישים מעלות של שמים וקרקע אופפים אותו, נתקף שוב בערבוביית תחושות של הכרחיות ומקריות, וחש את השאלה בגופו: איך ניתן להבין את המציאות כמקרית אם מציאות המקריות היא הכרחית? אם מציאות המקריות היא הכרחית אז אולי אין מקריות כלל, והכול הכרחי. והוא, למוד מן העבר, העמיק כעת בזיכרונותיו.

יעקב ניצל את ההזדמנות ועצם את עיניו, שקוע בזיכרונות. עלה חוֹם האדמה והגיע עד פניו, ונדמה היה לו כי האדמה שינקה את חום השמש מעניקה לו את החום הזה, ושהיקום כולו מצטמצם עתה אך לחום האדמה שהגיע עד פניו. הוא פקח את עיניו והביט בעצים שבדרכו. כל כך ברורה מציאותם וכל כך ברורה התאמתם למקום. אינסטינקטיבית הניח את השקיות ומשך את מכנסיו כלפי מעלה כמי שנדהם מעוצמת ההתאמה, ומחשבות וזיכרונות עברו במוחו –
…
יעקב משך את מכנסיו פעם נוספת כלפי מעלה, וחשב על ההתאמה שיש בין האנשים לבין הצרופות שלהם, שלעתים נלוות לאדם עוד מרחם אמו, ולעתים מצטרפות אליו עם אורחות חייו. התאמה זו, הדומה לדרך שבה מתאימים האוהבים זה לזה ומעשה היצירה ליוצר, התאמה זו, חשב יעקב, משהיא נגלית, דומה שמשהו מימי בראשית נגלה עמה. האהבה המינית ומעשה היצירה, חשב, דומים זה לזה כי שניהם יכולים לנטוע בך הרגשה שיש טעם ותכלית. רוב הזמן אנחנו בהמתנה, ממתינים לבאות, וחסרים אנו את הרוגע שמשרה עלינו האהבה המינית ואת הרוגע שמשרה עלינו מעשה היצירה. רוגע שהוא כולו השתהות על רגע מסוים והשתאות…, שהוא שווה נפש הן כלפי קודמו והן כלפי עוקבו, ואין בו מן ההמתנה.

המתנה למה?

(אריה מתפאר בפנַי ואומר כי הצליח להגיע לגיל מופלג בזכות העובדה שכל חייו היה במצב של המתנה, של תכנון ושל ציפייה שיתממש משהו. אתה מבין למה אני מתכוון? היה שואל.)

פעם המתנו שאנשי מכירות הספרים יבואו לבנק למכור לנו ספרים במבצע. ראיתי את ספריו של ע' הלל ונזכרתי בדודי שמחה: פעם הייתה לי חופשה מן הצבא והייתי צריך להתגלגל בטרמפים עד לירושלים. בצומת רמלה (הישן) עמדנו עשרות חיילים מיואשים ממתינים לטרמפ. אט אט החלה השמש מגלה סימני עייפות מן היום, והנה אני חש שהמקום הולך ומתמעט, ואנוכי טרם התפרצתי לתוך איזה טרמפ שיביאני לירושלים. לפתע אורו עיני – זיהיתי מרחוק את מכוניתו של דודי שמחה.

הו, הנה דודי שמחה ייקחני עד לביתי, שמחתי לעצמי, ופתאום כל ההמתנה המעצבנת לטרמפ נראתה לי ראויה, שכן מה טוב יותר מלנסוע עם דודי שמחה? שמחתי אף גברה משהבחנתי בוודאות כי אין עם דודי שמחה נוסעים נוספים, ואני החילותי מתרפק על התרפקותי העתידה במכוניתו, שכן זיהיתי כי הוא מזהה אותי. ואכן, הנה מתקרב דודי שמחה. הוא מזהה אותי. הוא מנופף לי בידיו, ופניו קורנות משמחה וטוב לב. אלא שהפלא ופלא ושומו שמים – הוא ממשיך בנסיעה ולא עוצר לקחתני!

בלילה, לאחר שהיטלטלתי והגעתי לביתי, אמרה לי אמי, ידענו שתגיע לחופש. שמחה התקשר ובישר שראה אותך בדרך.

הו, דודי שמחה, לולא הכרתיך מימי ילדותי לא הייתי יכול לדעת שרק מרוב שמחה על שראית אותי בדרך לא שמת לב שאתה יכול לשמוח על שאתה יכול לקחתני עמך. הו, דודי שמחה, לולא הייתי גדל על ברכי הסיפורים על אודותיך לא הייתי יכול לדעת שכך אתה, ששמחה הפורצת מן הלב יכולה לבלבל עליך את דעתך. הו, דודי שמחה, לולא הייתי מכירך שכזה אתה – היה יכול סיפורי זה עליך לילך לאיבוד.