תשמעו סיפור על סרט מדע בדיוני שחלקו צולם בערבה הישראלית

חבריא,
בכל פעם שאני נוהג לאילת אני נזכר בפעם הקודמת שנהגתי לאילת. לא יודע איזה מנגנון נפשי ״אחראי״ לכך. כדרך אגב אומר שהדבר קורה לי גם כשאני שוטף סירים; בכל פעם שאני שוטף סירים אני נזכר בפעם הקודמת ששטפתי סירים… כאילו החיים מתרחשים בין שטיפת כלים אחת למשניה.

בדרך לאילת, כשאני רואה את הערבה הצחיחה ואת הנוף המדברי הצהוב והיבש אני נזכר בסרט מתקופת ילדותי. אינני יודע איזה סרט זה, אבל אני זוכר שהדיבורים בדבר הגעתו של הסרט היו לעילא ולעילא; כולם שיבחוהו והיללהו ולא היה מי שלא יצא מגדרו. זו הייתה אמורה להיות פריצת דרך מהותית בתולדות הקולנוע שכן הסרט היה מסוגת המדע הבדיוני. אני זוכר כי בעיתון היה כתוב שהבמאי המוכשר החליט לצלם חלק מן הסרט בערבה הישראלית, שכן לדבריו הנוף הזה הוא נוף של גרם שמיימי מסתורי, ועל כן מתאים לצילומי הסרט. כה רציתי לראות כיצד כוכב נראה.

נבחר קולנוע עדן והמועד נקבע ליום שישי, קצת אחרי השוק ובאופן כזה שכשיסתיים כולם יוכלו להגיע לתפילת שישי.
קולנוע עדן הוא בסמוך לשוק מחנה יהודה וכולם שיבחו את ההחלטה.

התור היה אולי עד קולנוע ציון. כולם סגרו את הבסטות בשוק בטרם מועד והתייצבו. חביליו ועזורא ואורי וששון ונחום ויעקב ומשה ודוד ומי לא. גם שמחה ואלגרה ורחלה ובתיה וציפורה, תלמידות בית הספר ״כרמייה״ הסמוך, באו עם החצאיות הארוכות שלהן.

הסרט מתחיל. דממה. שלוש דקות עוברות והפקח מבקש מחביליו להצטרף אליו על אשר עישן בקולנוע כשהדבר אסור (כן, היה דבר כזה; פקחים עירונים הצדים את המעשנים). חביליו באי נחת מתלווה לפקח שרושם לו דוח וחוזר, נרגן ועצבני. הוא שואל בלחישה את נחום, שקילף אשכולית, מה קרה בסרט, נחום, תספר לי, בחייך, אני לא רוצה להפסיד. נחום ממשיך להתעסק עם האשכולית ואומר לו, בינתיים כלום, החללית הזו כבר עשרים דקות הולכת ובאה ויש שם כוכבים בשמים ואיזה אסטרונאוט בתוך החללית פעם עולה ופעם יורד. חביליו משתתק וצופה.

בתוך חצי שעה ומשכלום לא מתרחש למעט חללית ואסטרונאוט בתוכה עולים ויורדים, כולם מתחילים לזוע בכיסאותיהם באי נחת. מתחילות לחישות וגניחות שיעמום, אבל מי יהיה אמיץ להודות שהכול עורבא פרח?

נחום אוכל/שותה את האשכולית (שקילף בידיו הבשרניות ביעילות), בשקיקה רבה (יש לו עוד אחת) והוא יונק בתאווה, כשפלחיה בפיו, את המתיקות של קוביות הסוכר אותן קנה אצל חביליו. הוא כל כך אהב את השילוב הזה של פלחי אשכוליות עם קוביות סוכר, שלימים ניסיתי זאת, ומה אומר? טעם גן עדן. איזה שילוב (רק שילוב של נפש וגוף מפליא יותר…). כשעובר מספיק זמן והלחישות מתגברות, קם חביליו (שכעסו על הקנס לא שכך), ואמר בקול רם, עזורא, מה זה הסרט הזה? גועל נפש אחד גדול. לא קורה כאן כלום. רימו אותנו.

זה נתן אות פתיחה וכולם ממש התפרקו. שלמה צעק, שיילכו לעזאזל, כלום לא קורה פה, כבר חצי שעה חללית עולה יורדת, מה זה השטויות האלה? אבו מוסא קם ונזעק, כפרה על הקובה שהפסדתי, מזל שלא הכרחתי את אשתי לבוא. מה זה הדבר הזה? וכולם הצטרפו בקריאות גנאי, בהמות גסות, נבלות, רימו אותנו, צריך להוציא להם את העיניים ועוד ועוד.

לגבי שמחה ואלגרה ורחלה ובתיה וציפורה – האמת שבתחילה הן גיחכו למראה ההשתוללות של הגברים וחייכו לעצמן חיוך כזה שכאילו כולם לא מבינים והנה עוד מעט הסרט יתפתח וכולם יעמדו על טעותם. אלא שלאט לאט גם הן נשברו והצטרפו בקולות מהוססים לכעס, ״בהמות גסות״, כך רטנו.

ואז קם עזורא וחטף מידיו של חביליו את האשכולית השנייה שבידיו (כל כך יפה; כל כך עסיסית; כל כך גדולה). הוא היה איש גבוה שעטה מעין צעיף על מצחו, וכשראיתיו כך עומד זקוף ובמלוא עוזו והאשכולית בידו, הייתי בטוח שאת זורו מהסרט של אתמול אני רואה. הוא אחז את האשכולית בכף ידו השמאלית הגדולה (הוא היה שמאלי וימני גם יחד…) וצעק בקול, מה זה הגועל נפש הזה, אנחנו רוצים את כספנו בחזרה, ועוד בטרם סיים צעקתו השליך בכוח רב את האשכולית לעבר חור ההקרנה (היו שניים כאלה; כאשר גלגל היה מסתיים המסריט היה מפעיל את המכונה השנייה מן החור השני).

אי אפשר להאמין אבל האשכולית עפה במדוייק ובכוח ונחתה בדיוק בתוך החור. כולם עמדו נדהמים. כמובן שההקרנה עתה נחתה על האשכולית (רק מהצדדים הבליחו קרניים אחדות). ואז צעק נחום, בואו נלך, הרסו לנו את יום שישי.

היה שמח באותו יום שישי והשמחה נמשכה אף לתוך תפילת יום השישי, ״לכה דודי לקראת כלה״ (הגבאי עמיאל היה צועק ״תשתקו״, אך ללא הועיל).

מובן כי הסרט הורד מייד ומעולם לא הוקרן.

אני, שהצטופפתי בתוכי, חיכיתי כל העת לאותם צילומים שצולמו בערבה, כי הייתי סקרן לראות את תוכנם של כוכבי השמיים. אף פעם לא הטלתי ספק בסדר הכוכבים כשלעצמו, ומאוד רציתי לראות איך נראה כוכב. האמנתי במשהו שעד היום קשה לי לומר מהו. בשל השתלשלות העניינים הזו הדבר לא הסתייע בידי; החללית שעלתה וירדה נעצרה על ידי האשכולית ומעולם לא הגיעה לערבה.

אודה ששנים חיפשתי את הסרט כדי להשלים את הדבר. אלא שנואשתי. אך יש לי מנהג כזה שגם שאני נואש – אינני נואש מזה שאני נואש, ועל כן כשנהגתי לאילת ונזכרתי בפעם הקודמת שנהגתי ובסרט שחלקו צולם כאן גמלה בליבי החלטה שכשאחזור אחפש את הסרט. אולי צילומי הכוכב יחזירו לי קצת את האמונה שסדר הכוכבים משפיע על הסדר שלנו בחיי היום יום.

שבת שלום,
צדוק