אחוז בקולמוס כותב
פטיש
אני זוכר את הפטיש שבו היה אבי טופח קלות על אגוז הקוקוס שאמי היתה קונה במיוחד לט”ו בשבט. היא היתה מגישה לו את הקוקוס כדי שיבקעוֹ, והוא היה ניגש למגירה שבה שמר את הנעצים ואת כל מיני הקולמוסים שאותם היה מכין בעצמו, ומוציא מתוכה את הפטיש.
זה היה פטיש דק. כמעט שלא היה לו משקל. הוא שימש את אבי בעיקר להידוק נעצים בארבע פינות של גווילי נייר שהיה פורש על גבי קרטון. על גווילי הנייר המהודקים כתב את אותיות הסת”ם, ואני הייתי מתבונן כיצד היה מנסה גדלים אחדים וצורות שונות של האלף-בית (נראה כי הקדים בכך את מה שאנו מכירים היום כריבוי פונטים), ומשנוצרו האותיות היה מביט ביצירי כפיו כמנסה ללמוד מהם מה יכולים הם ללמדוֹ.
אבי היה איש רזה ולבושו פשוט. מהלכיו היו אטיים ומדודים, וכל ימיו עסק במלאכות שלא נדרש להן כוח פיזי. כשהיה ניגש למלאכת ביקוע האגוז היתה עולה בלבי תמיהה: הקוקוס נוקשה כל כך, הפטיש קטן וקל כל כך – כיצד יעלה בידיו בידיו של אבי לבקע את הקליפה?
שנה אחר שנה הייתי מתבונן בו. כמה עוצמה היתה טמונה בכוונתו – את כל יכולת ריכוזו היה משקיע במכות הפטיש.
והוא היה מצליח. המכות הקלות היו מתחשקות כמו בכוח מחשבתו בלבד, וכפי שאותיות האלף-בית היו נפרשות לפניו ובוקעות מקולמוסו, כך לבסוף היה האגוז נבקע לשני חלקים כמעט זהים – ולא מתוך כניעה, אלא כאילו רצה לכבד את אבי ולהיפתח בפניו.
אני זוכר את צבעו הלבן של פנים האגוז. כה לבן, שרק זקנו של אלוהים יכול להיות לבן כמותו, כך חשבתי (רק בשנים מאוחרות יותר עזב אותי הדימוי של אלוהים כאיש בא בימים בעל זקן לבן וצחור השוכן במרומים). ואבי היה אוחז את שני הפלחים בשתי ידיו ומניח לנוזל שניגר מהם להישפך לכוס שאמי היתה מכינה בעבורו מבעוד מועד.
אף שאמי הייתה מדברת בשבחם של מי הקוקוס ומעודדת אותנו לשתותם, לא אהבנו את טעמם. הם נראו לנו עכורים. בשתיקה היינו מביטים כיצד היתה מגישה את הכוס לאבי, וכיצד הוא, ידו האחת עודה אוחזת בפטיש, היה שותה אותם לאט ובלגימות רבות. וכשהיה מסיים היה מגיש את הכוס לאמי שהמתינה כל העת בסבלנות עד שיסיים, ואז מלטף את הפטיש באצבעותיו ומחזירו למגירה.
לאחר שאבי נאסף אל אבותיו החלטנו לשמור את חפציו האישיים. פתחתי את המגירה. היו בה אותם נעצים וקולמוסים וגווילי הנייר ועליהם כתב ידו של אבי, ובצדה היה ספון הפטיש.
המגירה פתוחה ובזיכרוני עולה אבי הטופח בפטיש קלות על הקוקוס עד שהצבע הלבן מתגלה מבין שני פלחיו, ואני חושב כי אלוהים נמצא עמנו כאן, והוא כל מי שאנו באים עמו בדיאלוג, יהיה זה חי, צומח או דומם.
אני נוטל בידי את הפטיש – קל כל כך – וכשאני מלטפו כמעשה אבי בילדותי, פורצות לפני מתוך גווילי הנייר אותיות האלף-בית בצורותיהן השונות, ואני יודע כי היו אלה הקולמוס ומבול האותיות שהבקיעו את האגוז.
מתוך "האילם ומפוחית הפה", בעריכת גל קוסטוריצה, "עמדה", 2015