בננות - בלוגים / / על "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות" של פיני רבנו (הקיבוץ המאוחד, 2014)
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

על "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות" של פיני רבנו (הקיבוץ המאוחד, 2014)

אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בְּפָנַי, / וּלְדַבֵּר אִתִּי שִׂיחַת חֻלִּין / עַל מַרְכִּיבַי הַשְּׁמֵימִיִּים וְהָאַרְצִיִּים
על "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות" של פיני רבנו, הקיבוץ המאוחד, 2014

כאשר קראתי את ספרו השלישי של רבנו התחושה הראשונית שפקדה אותי הייתה שמרבית השירים הִנם סוג של קינה. הקינה, על פי רוב, מטבעה היא ביטוי לצער על אבדן. במהלך הקריאה ניסיתי לבאר לעצמי על מה הצער ומהו האובדן. ככל שקראתי התחוור לי כי הצער שרבנו מבטא כאן הוא מיוחד במינו. זהו צער על כך שעל אף שזכינו בדברים נשגבים, עדיין יוותר הכאב בעינו, ומשהו ימשיך לצרוב בלִבנו.

רבנו הוא יוצר המודע לזכות הגדולה שנפלה בחלקנו – הזכות להיות מודע לכך שאנו קיימים, תוך הבנת האפשרות שאולי לא היינו קיימים כלל ועיקר. חוויית קיום זו היא עצומה, היא נשגבת. השיר "אוהב דרך שאריות עצים" (עמ' 44) מאפשר לנו להבין צד אחד של חוויה זו המעניקה לנו אפשרות לאהוב את הקיום על פניו המגוונים: "אֹהַב דֶּרֶךְ שְׁאֵרִיּוֹת עֵצִים… אֹהַב דֶּרֶךְ דְּרָכַי הָאֲרֻכּוֹת / וְדֶרֶךְ דְּרָכַי הַקְּצָרוֹת. /… / ." התובנה הנפשית של הכותב כאן היא הבנת הזכות שנפלה בחלקו – לחוות חוויית אהבה כולית שבשורשה היא חוויית עצם הקיום.

גם בשיר "ותר על עצמך" כאשר הטבע קורא לדובר "וַתֵּר, וַתֵּר / וְתָקֵל עָלֵינוּ. / וְתָקֵל עַל עַצְמְךָ". (עמ' 80) מובעת מעין פנייה של הדובר אל עצמו כמעט בתחינה – אל תוותר על עצמך, הדובר נעשה נחוש "וּבְלַהַט הָעַצְמִי הַגּוֹבֵר כִּמְעַט אָמַרְתִּי: / לְעוֹלָם לֹא." שהרי בכך יוותר על המהותי מכול – על הזכות להיות "אני" החווה את עצמו חווה את הקיום.

בשיר העדין "יש קשר עמוק" נחשף פן נוסף של חוויית קיום זו: "יֵשׁ קֶשֶׁר עָמֹק / בֵּינִי לְבֵין הַכְּבִישׁ / … / כְּאִלּוּ / אֲנִי וְהוּא חַד הֵם… דְּאָגָה עוֹלָה בְּלִבִּי / מַה יְּהֵא עֲלֵיהֶם לְאַחַר מוֹתִי." (עמוד 79). כה יפה מובעת דאגת הכותב לטבע אחר מותו, מה שמלמדנו על זיקת אמת לקיום, על אהבה עמוקה לפניה המגוונות של המציאות.
בהקשר הזה מעניין גם לציין את הדברים שמביע רבנו לאשתו: "תודה לתמר אשתי על עצם היותה…". גם כאן עצם ההיות הוא הגורם המכריע בחוויית הקיום.

בנוסף להבנה זו, נפלה בחלקו של רבנו זכות נוספת – הזכות לכתוב שירה. זו זכות שאולי אין גדולה ממנה, שהרי השיר הוא ביטוי לדבר נשגב, והוא בוקע מתוכנו בשעת חסד. יחסו של רבנו לשירה מתבטא במספר (קטן יחסית) של שירים ארספואטיים, אך הרעיון הוא ברור: לשורר הוא זכות המתחברת ישירות לזכות ההכרה בעצם המציאות. בשיר "עפעפי הלילה" כותב רבנו: "… / כִּי אֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת / עִם כְּאֵב שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא, / עִם בֶּכִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹתֵב." (עמוד 57). רבנו מבין את העצמה בשירה – "אני רוצה לשיר בצבעי שמן" (עמוד 58), וכהרבה משוררים, כאשר שעת חסד אינה פוקדת אותם הוא מצר על כך – "הַיּוֹם שְׂפָתִי עוֹמֶדֶת, / אֵינָהּ מְשׁוֹרֶרֶת יָמִינָה, /אֵינָהּ מְשׁוֹרֶרֶת שְׂמֹאלָה, / … /" (עמוד 55). מעמדו של המשורר מקבל ביטוי גם בשיר הקורא "לִרְצֹחַ אֶת הַפַּחַד, אֶת הַמּוּסָר, אֶת הַתְּפִלָּה…" כאשר ההיתר לכך ניתן מהמשורר (עמוד 74), וכן כך מביע רבנו את זכותו הגדולה של כותב השירה – "קָשֶׁה לַהֲרֹג אוֹיֵב / אוּלַי הוּא מְשׁוֹרֵר וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ /…/" (עמוד 92). "ואולי" אומר רבנו "וְאוּלַי אֲנִי שָׁר בְּסַךְ הַכֹּל שִׁיר אֶחָד /… /" (עמוד 54); אולי כל הפילוסופיה שלו, כל תובנותיו הנפשיות הן, אפוא, בסך הכול שיר אחד.

והנה, על אף המודעות לשתי הזכויות הללו, הזכות לחוות את עצם הקיום והזכות לשורר חוויה זו – בכל זאת אין בהן משום נחמה, אין בהן, אם נרצה לומר כך, כדי להביא לגאולת נפש. דומה שהקינה הבוקעת ממרבית שירי הספר מובעת במסגרת מה שכבר זכינו בו, והוא מציב אותנו בעמדה שבה אנו מבינים כי אנו יכולים לשאוף לטוב, ואולי לרצות שהכול יהיה אחרת. השיר "רציתי להיות צדק" מזכיר מאוד את השאלה הסוקרטית הנצחית "מהו צדק" ואת הכמיהה האפלטונית ל"יש המושלם", לאותה ממלכת אידיאות נצחית, שעל מציאותה אנו לומדים רק מן העובדה שזכינו בגוף מוגבל ובנפש "זוכרת" השואפת אל הטוב ואל הצדק המוחלטים. "רָצִיתִי לִהְיוֹת צֶדֶק / אֲבָל הַצֶּדֶק לֹא רָצָה / לִהְיוֹת אֲנִי. / … / (עמ' 27)

מה יש בו – במה שזכינו בו – לגרום לנו צער? אין ספק שתרומה לכך היא העובדה שהזכות לחוות את המציאות כוללת בתוכה גם את התודעה בדבר המוות – באחת אנו חשים שזכינו, ושזכות זו – סופה ללכת לאבדון. מי שזוכה לראות את הנשגב בעצם מציאותו מצטער צער רב על כי באחת עליו להכיר גם באבדן, בהתכלות ובמותה של הזכות הזו. העובדה שאנו מודעים לכך שכל מה שזכינו בו יילך לאבדון, ושבעצם מנקודת מבטו של הנצח אין משמעות לעצם חוויית הקיום ולשירה המשוררת את המציאות – עובדה זו משבשת את השמחה, והיא הגורמת ליסוד העצב להיות חלק מהותי מחיינו. במילים שונות, תודעת המוות והסופיות פוגעת בחוויית הקיום, בהבנת היתרון שהוענק לנו, ובעצם מאפילה על כל שמחה ואף יכולה להאיר אותה כאשליה, כתרמית עצמית. מנקודת מבט של הנצח הכול נראה כטפל וכחסר משמעות. ורבנו, ללא הקדמות, נותן לכך ביטוי כבר בשם הספר "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות". שורות רבות בשירי הספר מבטאים תחושות ברוח האמור לעיל, למשל בשיר "באתי לאין אישה" כותב רבנו: "… / אֲנִי בָּא / אֲנִי הוֹלֵךְ / וּסְכוּמִי אֶפֶס. / …/ בְּאֵין הַגָּדוֹל הַזֶּה / יֵשׁ אֶפֶס אֱלֹהִים. / … / (עמוד 49), בשיר "ועכשיו אני מפרק" – "וְאַחַר כָּךְ תִּנְשֹׁם עַצְמָהּ הָרוּחַ / תִּשְׁאַף וְתִנְשֹׁף מַהֵר יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַהֵר / עַד שֶׁשְּׁאִיפָה תִּתְלַכֵּד עִם נְשִׁיפָה. / וְאָז לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר." (עמוד 50), ובשיר "זֶה הַמָּקוֹם בּוֹ הָיִיתִי רָחוֹק" – "הַשֶּׁמֶשׁ חַנְפָנִית מִדַּי לְלִבִּי, / וְאֵינִי מַאֲמִין עוֹד לְאוֹרָהּ ולא לְחֻמָּהּ." (עמוד 33).

כאמור, לצער על האבדן העתידי (או אם תרצו על האבדן כשלעצמו), יש משקל רב בהבנת הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו. והנה ניתן היה לחשוב שלו הובטחו לנו חיי נצח, בעיותינו כולן היו נפתרות, ושאולי בכך הייתה מובטחת לנו גאולת נפש; אם המוות וחוסר חיי נצח הם המשרים עלינו תחושת ייאוש, תחושה שלשום דבר אין ערך בשל החלופיות, כי אז היינו מוצאים בחיי נצח משום מענה למצוקת הנפשית הנובעת מתודעת המוות.
אלא שאצל רבנו הדברים אינם כה פשוטים. הנה בשיר "אפשר להרוג מים" רבנו מעמיק את רובדו של האבסורד: "אֶפְשָׁר לַהֲרֹג גַּם אֶת הַמָּוֶת / אָז נִחְיֶה וְנִחְיֶה וְנִחְיֶה וְנִחְיֶה / בְּלִי שֶׁלְּעוֹלָם / נוּכַל לָצֵאת מִכָּל זֶה." (עמוד 75). מה שאומר לנו רבנו כאן הוא שהחרדה הקיומית, חוסר המשמעות, השיממון, הריקות והבדידות, האבסורד שבמצבו של האדם בטבע – כל אלה יוותרו אף אם נצליח "להרוג" את המוות; גאולת הנפש, אם תרצו, אינה בהבטחת חיי נצח.
כאן המקום להתעכב מעט בסוגיית חיי הנצח. יש אינטואיציות בראשיתיות, המנוגדות זו לזו, הפוקדות אנשים שונים עד כי קשה לאלה להבין את אלה ולהיפך.

יש אנשים שהאינטואיציה הבסיסית שלהם היא שחיי נצח רצויים; הם רואים במוות ובאימה מן המוות את הגורמים לראיית המציאות כטפלה וכחסרת משמעות. הם היו שמחים אילו אלוהים חננו בחיי נצח – בכך הם רואים את הגאולה הנכספת. מנגד יש אנשים המעדיפים חיים קצובים. קצתם מתוך תחושה כי החיים הם עלובים, חסרי משמעות ומלאי סבל, מה שהופך את המוות (הטבעי) לסוג של גאולה מהם. אחרים סבורים שמה שמעניק לחיים את משמעותם הוא דווקא תודעת המוות, ושבלעדיה החיים היו טפלים. לדידם, תודעת המוות והפחד מן המוות הם יסודות מכוננים בהבנת משמעות החיים. לא רק שללא מוות יהיה משעמם מנשוא, וכל הערכים שיש לנו יהיו ריקים מתוכן, לא רק שללא מוות הרציות שלנו לא תהיינה עמוקות וניעשה אדישים ומשועממים עד לזרא, אלא אף ללא המוות לא נוכל להבין את משמעותם של החיים, כשם למשל שאיננו מבינים מהו אור ללא החושך, וכשם שאין משמעות לבריאות ללא המחלה ולשובע – ללא הרעב. סאראמאגו פותח ומסיים את ספרו "מוות לסירוגין" במשפט האלמותי: "למחרת אף אחד לא מת". ומה קורה אז? מתחוור מהר מאוד לא רק כי כל המערכות החברתיות, הפוליטיות והציבוריות קורסות, אלא אף כי החיים האישיים והפסיכולוגיים שלנו הופכים לגיהנום.

רבנו מציג כאן, אפוא, עמדה אמביוולנטית: הצער איננו מסתכם בכך שלא זכינו בחיי נצח, ושמבחינת הנצח הכול טפל. לו כך היה כי אז אולי המוות שהוא הכרחי, היה בו מן הגאולה. העמדה שלו כאן היא שגם המוות לא יאפשר לנו לצאת מן המצב הפרדוקסלי שאנו מצויים בו. אם חשבנו כי המוות הוא זה שמובילנו למחשבה שהכול הבל והכול טפל, הנה לומדים אנו שאין זה כך. למעשה מדובר כאן במצב בלתי נסבל: אי אפשר לראות במוות מושיע, ואי אפשר לראות בהבסתו הושעה; אי אפשר לראותו כטוב, ואי אפשר לראותו כרע. מתחוור אולי כי הבעיה היא בחיים עצמם, בין אם יש מוות ובין אם אין מוות. ואולי אף את החיים עצמם – אי אפשר לראותם כטובים, ואי אפשר לראותם כרעים, ומכאן הקינה.
נמצא, אפוא, שלעולמנו שדומה שהוא רווי שרירותיות ונטול משמעות, עולם של מחסור, שיעמום, פחד, בדידות, סבל וכאב, מוסיף רבנו נדבך פרדוקסלי נוסף – המוות המהווה מצד אחד מקור לפחד ולייאוש, אך מן הצד השני ובד בבד אין בביטולו משום ישועה לנפש.

אתוודה שיכולתי להתפתות ולסיים כאן – בהצעה לקרוא את שירי הספר על רקע ההוויה הפרדוקסלית הזו, אפשר לקרוא את שירי הספר תחת תובנה זו שחיינו – עם המוות ובלעדיו – הם מיסודם נעדרי גאולה. אפשר לומר כי הספר מבטא סוג של ניהליזם: על אף שזכינו ביקר בכול הן בעצם חיותנו והן ביכולת לשורר אותם, הרי שעדיין אין לכך שום משמעות מבחינת הנצח, כך שהשיממון והריקות ימשיכו להיות מנת חלקנו; דומה כי באופן עקרוני, אף אם נגשים את כל שאיפותינו לא נזכה בגאולת נפש או במשהו דומה לכך – אף שזכינו בכל מה שהיינו יכולים לזכות עדיין יש בנו צער. ומדוע? כי כך הוא מבנה המציאות, וכך הוא מבנה הטבע, וכך הוא מבנה ה"אני".

רבנו מחדד עד דוק את המבנה המציאותי שאנו חיים בו, ובעיקר מנתח ללא רחם את מצבו של ה"אני" במציאות זו. בשיר "אני עומד בסתירה" מראה רבנו את מצבו העגום של ה"אני": אֲנִי עוֹמֵד בִּסְתִירָה / מוּל הַמַּרְאָה. / אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אֲנִי / … / אוּלָם אֲנִי זוֹכֵר בִּמְפֹרָשׁ / … שֶׁזֶּה לֹא אֲנִי. / … / (עמוד 90). ה"אני" חווה חוויית פרימה והתנתקות, ודומה שאם יש יסודות המאגדים אותו, הרי הם דווקא "הצעקה והפחד". כבר בשיר הפתיחה "קודם שנמשיך" (עמוד 5) מצהיר רבנו כי "יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לוֹמַר" . הדבר החשוב הוא על המציאות של חיינו בזמן, "עַל פַּעַם מִזְּמַן לִפְנֵי הַמִּדְבָּר / כְּשֶׁהָיָה פֹּה פֶּה / וְהָיוּ עֵינַיִם וְהָיוּ גַּבּוֹת" ואילו עתה "פִּינוּ מִתְרַחֵק מִלִּבֵּנוּ… וְשָׁר שִׁירִים הוֹלְכִים וּקְטֵנִים". זהו שיר געגוע לֶעָבָר, לתקופה של " לִפְנֵי הַמִּדְבָּר" שבה גוף היה גוף בלא שהיווה מעמסה על הנפש, בה החיץ הזה שנוצר עם הזמן בין גוף לנפש לא הפך את לִבנו ל"מדבר", בה למעשה גוף ונפש חד היו ללא מחיצה ואף ללא תודעת הפרימה של ה"אני". גם בשיר "ריח בגדים רטובים" מובע כעס על כך ש"האני" לקוי הוא – "אֲנִי אָדָם חַד שְׁנָתִי… מְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁקָּרָה בִּי / וּמַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / וּמְסַיֵּם מֵחָדָשׁ. / שָׁנָה אַחַת." (עמוד 15). התודעה כי ה"אני" שלנו אינו אחדותי מביאה אותנו לרפיון רוח, לרתיעה מחולשותינו ולבסוף למסקנה ניהיליסטית במהותה.

אלא שלדעתי רבנו אינו רוצה להשאיר את הזירה כשהיא רוויה בסוג כזה של ניהליזם. מבין השיטין הוא מבצע מהלך נוסף; אל לנו להתפתות ולומר כי התחושה הבסיסית כלפי מציאותנו היא ניהליסטית ביסודה, שהרי בכל זאת זכינו בשתי מעלות נשגבות – חוויית הקיום וחוויית היכולת להביע חוויה זו בשירה. רבנו בנקודה זו לדעתי מבצע מהלך אקזיסטנציאליסטי מובהק ממש דוגמת קאמי וסארטר: הוא הופך את התודעה הזו, את הפרדוקסליות הגלומה בחיים למצע שיהווה נקודת פתיחה שתסייע לנו בכל זאת למצוא משמעות. את השיר "אני לא שבע מאהבה" ניתן להבין כמבטא תשוקה עזה לחיים ולהתמדה ביישות: "אֲנִי לֹא שָׂבֵעַ מֵאַהֲבָה / לֹא מִשִּׂנְאָה / לֹא מֵהַנּוֹף / לֹא מֵהָעֵצִים הַגְּבוֹהִים, / … / לֹא שָׂבֵעַ מִמִּלְחָמָה. / לֹא שָׂבֵעַ מִשָּׁלוֹם." (עמוד 36). חוויית הקיום כאן היא כה עצומה עד כי אין להשביעה – וכפראפראזה על מאמר חז"ל ניתן לומר כי "לולא היה לו לאדם הרעב – לא היה בונה בית ולא נושא אישה ולא מוליד ילדים ואף לא כותב שירים". נימת אופטימיות זהירה אנו שומעים גם בשיר "לפחות שיהיה יפה" – "לְפָחוֹת שֶׁיִּהְיֶה יָפֶה / שֶׁנֵּדַע שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִמְלַט מִיַּד הַמִּקְרֶה/ …/ (עמוד 65). ובשיר "ככה זה עובד" מודה רבנו כי "… / רֶגַע אֶחָד / נִבְנֶה / גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ / כִּמְעַט נוֹגֵעַ בֶּאֱלֹהִים.", אף ש"וְאָז נוֹפֵל / כְּשָׂפָה / אֲקָדֵמִית / שֶׁנָּפְלָה / … / לָאֵלֶם / שֶׁל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ." (עמוד 53).

רבנו, בספרו השלישי הזה, מביא, אפוא, תובנה שמהלכה הוא אקזיסטנציאליסטי: התודעה בדבר מצבנו האבסורדי בטבע – אסור לה לרפות את רוחנו, אלא עליה לשמש נקודת מוצא שנישען עליה על מנת למצוא נחמה מטאפיזית; המחשבה שהיה יכול להיות אחרת וטוב יותר – אל לה לייאשנו. אמנם הנחמה הזו תהיה מפוכחת ותכיל את המודעות לכך שאולי היא איננה המענה הטוטלי להתרת הפרדוקס של חיינו, שבהם הן המוות והן שלילתו, אין בהם הושעה; זו לא תהיה הנחמה הטוטלית להתבדרותו של ה"אני" ולמצוקה ולשיממון הנובעים מכך, אבל בכל זאת יהיה בה כוח לסייע בידינו להמשיך במציאותנו.

את הרצון להפוך את המצב האבסורדי לנקודת מוצא שתיכון עליה ישועה ללא תרמית עצמית ובלא שנעשה שקר בנפשנו ותוך מתן משמעות לשתי הזכויות הנשגבות בהן זכינו – הזכות לחוות את מציאותנו והזכות להביע חוויה זו בשירה – ניתן למצוא בשירים כגון "אני רוצה לשיר בצבעי שמן": "…/ בַּשִּׁיר זֶה אוֹמֵר שֶׁהָעוֹלָם פָּתוּחַ, שֶׁתָּמִיד אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ וְשֶׁבְּכָל סוֹף בָּעוֹלָם יֵשׁ דֶּלֶת דַּקָּה כְּאֹפֶק הַנִּפְתַּחַת לַסּוֹף הַבָּא. / …/" (עמוד 58). העולם פתוח ומאפשר לנו מקלט, הוא נקודת משען, ואף שיש סוף הרי בכל סוף כזה יש דלת דקה הנפתחת לסוף הבא וחוזר חלילה. המצב הפרדוקסלי החדש ישמש לנו עתה מצע ונקודת מוצא ממנה ירצה רבנו להתקדם לעברה של הגאולה, של הנחמה המטאפיזית, אל הדלת הבאה, והכול מתוך פיכחון וידיעה. רבנו, במהלך ניטשיאני מהלך על חבל דק שבו מצד אחד הוא מודע שאין לקדש שום ערך, שהרי כל קידוש ערך הוא סוג של הונאה עצמית, ומצד שני הוא מודע שללא הצבת ערך לא ניתן להמשיך ולחיות, באשר התשוקה למוחלטות נוכחת בנפשנו, ואין להימלט ממנה. התשוקה להתמיד ביישות ולמצוא נחמה נמצאת בשירים רבים נוספים, אף אם תמיד נמצאת בהם ההכרה שאולי הכול טפל וחסר משמעות ושממילא "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות".

בסוגריים אעיר כאן כי פסיחה זו על שתי הסעיפים – מציאת נחמה מטאפיזית ובה בעת להכיר בספק שמא אין היא המענה הטוטלי למצבנו הקיומי – היא ממכרת ויש להיזהר פן תיהפך הפסיחה הזו לעיקר.

לסיכום, רבנו מודע למרכיבים הארציים ולמרכיבים השמימיים שבו; הוא מודע לכך שבזכות מרכיביו הארציים הוא זכה בחוויית קיומם של המרכיבים השמימיים, המעניקים לו לא רק יכולת לחוות את המציאות אלא אף לשורר אותה. התובנה ההכרחית שהחיים הם בני חלוף ומבחינת הנצח הכול – כולל מעשה היצירה – יכול להיות טפל וחסר משמעות יכולה לשתקנו עד כדי ראיית המוות כסוג של גאולה. אלא שדומה שרבנו מסרב לראות את המוות כגואל; הוא מעמיק את האבסורד – לא המוות ולא חיי נצח יושיעונו. מתובנה זו הוא מבקש לייסד במהלך אקזיסטנציאליסטי מצע שיהווה נקודת מוצא לעבר נחמה מטאפיזית, נחמה שמצד אחד תהיה מפוכחת דיה ללמדנו שאולי אין היא בגדר המענה הטוטלי למצבנו העגום בטבע שבו ה"אני" מתבדר, ומן הצד השני יהיה בה בנחמה זו כוח לסייע בידינו להמשיך במציאותנו ולשאוף למוחלט. לכן על אף מודעתו לזכויות שזכה בהן, בשיריו המשלבים איפוק בהתעצמות והתעצמות באיפוק הוא אומר בסוג של צער ואכזבה על כך שאולי הכול יכול היה להיות אחרת: "אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בְּפָנַי, / וּלְדַבֵּר אִתִּי שִׂיחַת חֻלִּין / עַל מַרְכִּיבַי הַשְּׁמֵימִיִּים וְהָאַרְצִיִּים / כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ שָׁמַיִם / וְלֹא אֶרֶץ בָּעוֹלָם." (עמוד 78).

לסיום, אני מרשה לעצמי לקרוא בשלושה שירים צנועים – האחד הוא על הזולת, והשניים האחרים הם על הוריו של רבנו (בהיותו בן 17 איבד רבנו את אביו שנהרג במלחמת יום כיפור). ברור לי משלושת שירים אלו כי התובנות הנפשיות העמוקות המובעות בהן הן מפתח להכרת עולם השירה של רבנו.
הזולת – לנוכחותו בחיינו ולחמלה שבלִבנו לחולשותיו משמעות רבה בעיצוב ההתבוננות שלנו במציאותנו; וַאֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי חֶשְׁבּוֹן / יוֹדֵעַ אֶת סוֹדוֹת הַמִּסְפָּרִים / וְאֶת סוֹדוֹ הַפְּתַלְתַּל / שֶׁל הַקַּו הַמְסַכֵּם / וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַמִּסְפָּרִים בָּעוֹלָם מִסְתַּכְּמִים בִּשְׁנַיִם. / … / (עמוד 81).
הורינו – למציאותם בעינינו יש מעמד מיוחד: כילדים אנו מכירים תחילה בהכרה אינטואיטיבית שחייהם נצחיים אלא שהמציאות טופחת על פנינו; בדרך הטבע תחילה איננו מבינים כי דרך כל בשר למיתה, ולכן לא עולה בדעתנו המוות של הורינו ועל כן להתוודעות למותם (העקרוני) של אלו שמערש לידתנו חשנו כי הם נצחיים יש משמעות עמוקה על הבנתנו את מציאותנו.
חֲשָׁד מְגַמְגֵּם בְּלִבִּי / שֶׁעַל אַף הַכֹּל / לֹא אֶהְיֶה נֶאֱהָב / יוֹתֵר מִמַּה / שֶּׁאָהֲבָה אוֹתִי אִמִּי / מֵעֵת לְעֵת. (עמוד 63).
אֲבִי הַמֵּת חָזַר / וְלֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לוֹ דָּבָר. / … / וְשָׁתַקְתִּי / שֶׁכָּל חַיַּי בִּלְעָדָיו, / חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים. (עמוד 12).

==
הרשימה פורסמה בכתב העת "גג", גיליון 36.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון