על השיר "שבת" של אסתר ח"ג ויתקון

לגשת אל "הנפלא מגשת" בזרועות פתוחות –
אהבת המימוש, אהבת הבריות ואהבת הבריאה

השיר "שבת" של אסתר ויתקון לקוח מספרה האחרון "הנפלא מגשת" (הוצאת חג"א, 2015). זהו ספר שירה רביעי ליוצרת פורייה שהיא גם ציירת וגם מרצה לספרות.

שבּת / אסתר ויתקון

הָיוּ כַּפּוֹת יְדֵי אִמִּי
מְלַהֲטְטוֹת בַּבָּצֵק בְּחֶמְדָּה
שֶׁל כֹּהֶנֶת גְּדוֹלָה הַמְּטִיבָה
אֶת נֵרוֹת הַתָּמִיד בַּמִּקְדָּשׁ
לְהָאִירָם בְּזִיו עֶלְיוֹן
אֶת עֲלֵה זְהַב הַבָּצֵק הֵנִיפָה, שָׁטְחָה
רִדְּדָה בְּאֶצְבָּעוֹת חוֹלְמוֹת
מְפַזֶּרֶת אִבְקַת קִנָּמוֹן
גַּרְגְּרֵי חֶמְאַת פֶּטֶל זָהֹב
נִיחוֹחַ קָקָאוֹ וּפִרְחֵי צִמּוּקִים
חִיּוּכָהּ כָּמוּס בֵּין שְׂפָתֶיהָ
הַמַּלְאָכִים בְּמִטְבָּחָהּ אָמְרוּ
שֶׁחִיּוּכָהּ דּוֹמֶה לַחִיּוּךְ שֶׁהָיָה לֵאלֹהִים
כְּשֶׁאָפָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי
אֶת הַשַּׁבָּת
בְּאַהֲבָה

אימא; יום שישי; אלוהים; ריח גן עדן – כל אלה מביאים אותי לחוש כי השיר נסוך במימוש: מימוש אפיית החלה, מימוש האור על ידי הנרות, מימוש החיוך של האם, מימוש הבריאה על ידי אלוהים. והמימוש הוא טוב – טוב היות מאי-היות; המימוש הוא גן עדן.

כשאלוהים סיים לברוא את העולם הוא ראה כי טוב. שמחת אין קץ פקדה אותו – שמחת המימוש. "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כמה יפה וטובה היא שמחת המימוש. הוצאתו של דבר-מה מן הכוח אל הפועל גורמת לשמחה. אין ספק שמימוש – בהיותו מימוש של משהו שמבקש להתממש – גורם לשמחה (בייחס לאפשרות ולאכזבה של אי המימוש). וכמה יפה המימוש הנֶחֱזֶה אצל הילדה; וכמה יפה שהאישה הבוגרת, המכילה בתוכה את הילדות, מממשת את ההתגלות הטהורה בה זכתה לכדי שיר.

כשקראתי את השיר נזכרתי בשני סיפורים מילדותי שמתערבבים בנפשי לאחד.
מספרים כי כשאלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן – זה היה בערב שבת, קצת לפני כניסת השבת. אדם וחווה נעצבו אל ליבם, שהרי עתה בעלי דעה הם והם מודעים לעוצמת החטא שחטאו ולגורל הנורא המצפה להם. הם התחננו לאל שיעניק בידיהם מזכרת מגן עדן. האל בטובו הסכים לכך ואדם וחווה נטלו מגן עדן עלי הדס, שריחם טוב לנשמה. ומכאן גם המנהג אצל עדות ישראל לקבל את השבת בעלי הדס. הנשמה בהריחה את עלי ההדס נזכרת בריח גן עדן והיא מתגעגעת – וזה אולי הגעגוע המטאפיזי לרגעי אושר החבויים בנשמה (שכל מי שנשמה באפו חש בו). מכאן גם הביטוי "ריח גן עדן".

מספרים עוד שאמן מפורסם ביקש לשים קץ לחייו – גברה בו שנאת חולשותיו על פני אהבת מעלותיו. הוא עלה כיסא וכבר כרך את החבל סביב צווארו. למרבה המזל הוא גר בסמיכות למאפייה וזו הפעילה את תנורי האפייה. ריחו הצלול של הבצק הנאפה בחום התנורים הגיע לנשמתו. ריח גן עדן זה הביאו להרהור שחיזקו – כמה נואל הוא לשים קץ לחיים ולאבד את ריח גן עדן זה. הריח הניעו לשאוף ולהתמיד ביישותו תוך הבנת מציאותו כייחודית והדבר נתן סיפק בידו לאהוב יותר את מעלותיו. מספרים שהוא הפך אמן מוערך.

בזאת עוסק השיר שלפנינו – בהעדפת המימוש, בהבנת היתרון שבמימוש (על פני האפשרות ההפוכה שהיא הָאַיִן בעצם); הוא מראה את היתרון שבמימוש.

אבל לעניות דעתי יש כאן קו דק נוסף: מימוש של כל שאיפה – באשר הוא מימוש – טוב הוא כמימוש הבריאה. במילים אחרות, בכל מימוש משתקף מימוש הבריאה, וכל מימוש כמו נוטל חלק במימוש הבריאה. המימוש אפוא באשר הוא – אין הוא אלא ביטוי למימוש הנשגב מכול, שהוא כמובן מימוש הבריאה. במובן הזה ריח גן עדן העולה באפנו/נשמתנו הוא ריח המימוש כשלעצמו, ומכאן קורת הרוח הפוקדת אותנו מעצם המימוש. וזהו גם פשר התחושה החזקה האוחזת בנו מעצם ההשוואה של אפיית החלה עם בריאת העולם – האֵם האופה מצטיירת בעיני הילדה כבוראת עולם מכיוון שבמימוש אפיית החלה יש נטילת חלק במימוש הבריאה עצמה.

אסתר ויתקון ניגשת בזרועות פתוחות אל "הנפלא מגשת", וספרה זה מצטרף לקודמיו בשירים המבטאים אנושיות ואהבה – אהבת הבריות, אהבת הבריאה ואהבת המימוש.

הלוואי שתתממש על כולנו שנה טובה ומאושרת המלאה בברכות,
צדוק