אורחת בבלוג: מרינה מנשרוב

קפה / מרינה מנשרוב

הַבֹּץ שֶׁלְּתוֹכוֹ שָׁקַעְתִּי הָיָה מַר וְשָׁחֹר
בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר הַזֶּה הִבְחַנְתִּי
בִּנְקֻדַּת חָלָב וַאֲנִי נֶאֱחֶזֶת
הַכֹּל הָיָה בָּהִיר.
גַּם הַטַּעַם הָיָה שׁוֹנֶה
"אֶצְלֵנוּ קוֹרְאִים לְזֶה מַקְיָאטוֹ", אָמַר הַמֶּלְצַר
לַמַּקְיָאטוֹ הַזֶּה קָרָאתִי שִׁיר
וּמֵאָז הוּא שֶׁלִּי.

השיר "קפה" לקוח מספרה השני של מרינה מנשרוב "חורף ביישן" (עורך: יואב איתמר; הוצאת "חבר לעט", 2015).
אני אוהב את השיר הזה. הקפה איננו "רק" קפה. יש לו משמעויות נרחבות; כדאי מפעם לפעם לחזור לספרו של מיכאל דק "קפה הוא גם השקפת עולם".
אתם מכירים שניים ששותים אותו קפה עצמו?
אני אינני מכיר. רמת הרזולוציה היא ב"נָנוֹ"; אולי אף עד כדי מספר הסיבובים של הערבוב (ואולי אף ברמת כיווני סיבוב הכפית…).
לא בכדי כך הדבר; הקפה מעניק את התחושה שאם אתה בוחר איך לשתות אותו בכך אתה ממחיש לעצמך את היותך חופשי.

על רקע זאת יש לקרוא את שירה של מרינה; בחיינו יש תקופות שהן "מרות ושחורות" כקפה. ואולם "בתוך השחור הזה" נבחין בנקודת אור לבנה – החלב. חלב לבן בתוך קפה שחור מסמל לנו נקודת איזון. אל לנו להיות החלטיים וקיצוניים לגבי טיב המציאות שלנו – היא אינה מצוייה באחת משני הקצוות. אנו ״יצורים אמצעיים״: חיינו מעורבבים גוף ונפש; יש בנו צדדים רציונליים וצדדים אי רציונליים; מצד אחד אנחנו קיימים (ולא לא-קיימים) ומצד שני איננו קיימים לנצח; אנו יודעים שאנו יודעים ובאחת אנו יודעים שאיננו יודעים הכול; ובקיצור, בשפתו של היגל, אנו תערובת של יש ואין. אמביוולנטיות נוספת נמצאת בעובדה שהאדם מחפש אחר אושר וגאולת נפש, והוא במצב בעייתי, בין אם ברור לו כי הללו לא יושגו ובין אם לא נהיר לו באילו נסיבות יהיה מאושר. כאב ושמחה, ייאוש ואופטימיות אפוא הם מנת חלקנו.
והנה כשמבינים זאת, כשמבינים שיש במציאותנו מזה ומזה ״הטעם הופך להיות שונה". התובנה שהחיים הם תערובת של קצוות מסייעת לנו, שכן ״לא הכול שחור״. האחיזה של מרינה בלבן, שאותו היא רואה בקפה השחור, מלמדת אותנו על ראיית מפוכחת ומאוזנת של מציאותנו. זו תובנה שמרגע שעומדים על טיבה היא הופכת להיות ״שלנו״. השורה האחרונה בשיר ״ומאז הוא שלי״ מגלמת בתוכה לא רק השלמה אלא גם קורת רוח מההשלמה הזו – העולם בו אנו חיים עתה אינו נתפס רק ככזה שבנסיבותיו הוא יכול להתאכזר אלינו. העולם נתפס לא רק כחיצוניות היכולה להיות מנוכרת לנו. אלא הוא נחווה גם כמשהו שהוא שלנו, שהוא מתאים לנו. העולם כולו כביכול הופך להיות הבית שלנו, שבו כל דבר מתאים לנו ולצרכינו האנושיים. ובמלים אחרות, מוגבלותנו ושבריריותנו נתפסות עתה באורח שונה – לא כמעשה התנגדות מכוון על ידי גורם זר לנו, לא כדרכו של עולם הזר לנו, אלא כדרכו של עולם שהוא קרוב אלינו שהוא מוכר לנו ושהוא בעצם הבית שלנו – הבית היחיד שלנו.
מכאן נקל לשוב למוטיב תחושת החופש; אמירתה היפה של מרינה "ומאז הוא שלי" היא המשך של אותה התובנה בדבר העצמאות והחופש – מותר לנו שיהיו דברים שיהיו שלנו ואין בכך משום פגיעה בזולתנו. תחושתנו שיש דברים שהם שלנו מגדירה את הוויתנו, את עצמאותנו, את האוטונומיות שלנו, ובעצם את העובדה שאנו סובייקטים שהם תכלית לעצמם (ולא רק אמצעי).
שילובו של המלצר מעשיר את השיר וממחיש את תחושת האחדות ואת הרצון הטוב להביע אי ניכור. זו שורה יפה במיוחד, שכן גם דברי המלצר, המשתף את תובנותיו לגבי הקפה, מעידים על קרבה, על אחווה ועל הרצון שזולתנו יהיה חופשי ואוטונומי כמונו.

הספר, כך מספרת לנו מרינה, נכתב במהלך שלושה חודשים של טיפולים אונקולוגיים. השיר, כיתר רעיו בספר, כתוב באיפוק ובעדינות; וביחד עם רעיו מצליחה מרינה להעלות בפנינו את התמונה המורכבת והאנושית שאותה היא מבקשת לשתף עימנו – תמונה של ״חורף ביישן״.

עתה, אוכל להכין לעצמי קפה – שני שליש מים ושליש חלב וללא סוכר; הוא צריך להיות קר ומר – רק כך הוא טעים לי.