בננות - בלוגים / / והגדת לבנך (או: תשמעו סיפור על הטפת מוסר)
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

והגדת לבנך (או: תשמעו סיפור על הטפת מוסר)

והגדת לבנך (או: תשמעו סיפור על הטפת מוסר)

פעם ביקרנו באיזה אתר היסטורי של האמריקאים בגטיסברג. משהו על מלחמת האזרחים שלהם.
הסיור היה ברוח פטריוטית להפליא; המדריכה, גברת אמריקאית גדולת ממדים, הרביצה בנו תורה ופטריוטיות אין קץ. לא העזנו לשאול שום שאלה, וזאת לאחר שהיא גילתה זעם על שאלה של תייר יפני תמים והציגה אותו כאילו הוא קורא תיגר על הפטריוטיות שלה (והמסכן התכווץ עוד יותר במידותיו).
ייחלנו שהסיור הזה כבר ייגמר. היא עמדה על כל מיני דקויות של הנאום של הנשיא (הנערץ ביותר עד היום, כך אמרה ושָׁנתה) אברהם לינקולן (וכך דייקה את שמו: אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן), והיא, בנאום מייגע, עייפה אותנו בכל מיני גרסאות של הנאום שלו.
והנה בהודיעה שהסיור מסתיים (ונשמנו לרווחה) היא מכנסת את כולנו באולם גדול מלא בסמלים פטריוטיים כדי לסכם. היא נעמדה על הפודיום בגאווה גדולה ובילבלה את המוח דקות ספורות על ההרואיות האמריקאית ועל הנשיא הדגול והנערץ אברהם לינקולן (אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן, כך הטעימה), ואז אמרה משהו בערך כזה: "ותזכרו שההיסטוריה האמריקאית מלאה באהבת השלום והשוויון והחופש והליברליות ומתן הזדמנויות שוות והערכת החופש כי 'כל האנשים נולדו שווים', ותזכרו את הנשיא (וכאן היא השתהתה מעט והדגישה) אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן, ותדעו שההיסטוריה האמריקאית מלאה באהבת שלום צודק ונצחי ו'בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד' ואנו מעריכים את השוויון ואת מתן ההזדמנויות השוות, והנאום של (וכאן היא נושמת נשימה עמוקה) אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן הוא נאום חשוב, ותזכרו כי 'כל האנשים נולדו שווים' ותזכרו כי אנו האמריקאים מעריכים את החופש ואת אהבת השלום הצודק והנצחי ו'בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד' ויש להעריך את השוויון ואת החירות ואת הליברליות ואת אהבת השלום הצודק והנצחי ואת הנשיא החשוב (וכאן שוב היא נושמת עמוק ומדגישה) אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן, והחופש והחירות הם ערכים אמריקאים נעלים, ותזכרו שהשלום הנצחי והצודק הוא ערך עליון ו'בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד' וכדאי שתדעו שהשלום הצודק והנצחי …".
בקיצור, כך היא חזרה מאה פעם על אותם הדברים, וזה היה סיוט כי אי אפשר היה לעצור אותה. התעייפנו והזענו בחום והתנשפנו; הצעירים שבין המשתתפים גילו אי נוחות (אך לנוכח גברתנותה חששו לחרוג ממסגרת הישיבה הקפואה והמכווצת בכיסאות), והמבוגרים המנומסים לבשו ארשת פנים מיוסרת ומאופקת.
בסוף, היא הודיעה שהסיור עומד להסתיים. כולנו נשמנו לרווחה, ואף התחלנו להרשות לעצמנו להרפות את המתח.
ואז היא אמרה בקול שהלך והתבגר: "וכדאי שאת כל מה ששמעתם כאן תנחילו לילדים שלכם, כי ההיסטוריה האמריקאית דוגלת במיגור רגשות שנאה כלפי כל איש, תוך רחמים כלפי הכול ואמונה בצדקת השלום הצודק והנצחי והחופש, ושהילדים שלכם ינחילו זאת לילדים שלהם, ותדאגו שהילדים של הילדים שלכם ינחילו זאת לילדים שלהם, ותדאגו שהילדים של הילדים של הילדים שלכם הם מטעמם ינחילו כל זאת לילדים שלהם, כי צריך למגר רגשות שנאה וצריך רחמים, ושהילדים של הילדים של הילדים של הילדים שלכם… ינחילו את ערכי השיוויון והחופש והשלום והצדק לדור הבא של הצאצאים שלכם, ושהילדים של הילדים… של הילדים…של הילדים…".
בקיצור אי אפשר היה לעצור את שטף הדורות הזה, ולפי דעתי היא הייתה מסוגלת להגיע עד סוף הדורות עם הרגרסייה הזאת.
חשבתי לסייע בהפסקת הסיוט ואולי למחוא כפיים, אבל שכניי היפנים והקוריאנים וההודים המנומסים מימין ומשמאל לא נראו לי כאלה שיבינו את הרמז וחששתי כי לא יבינו מה עליהם לעשות.
ואז כשהיא הגיעה עם קול שרק הלך והתגבר לדור העשירי (שהילדים של הילדים… של הילדים של הילדים…) החלטתי שזהו, מחובתי לעשות מעשה (אפשר שהיא נלכדה ברשת האובססיבית הזו ואין באפשרותה שלא להמשיך ברגרסיה האינסופית הזו?).
הצבעתי.
היא נזדקפה, הביטה בי בזעם גלוי, ובפנים מאדימות אמרה, "אדוני מפריע לי ולכל האנשים הנכבדים כאן כי אם עוד לא שמת לב הסיור עומד להסתיים, ואף הודעתי על כך. תשובתי לך תאריך את המועד הנקוב של סיום הסיור, ואין לי שום כוונה לעכב אנשים ישרים והגונים שבאו לחוות כאן חוויה אמריקאית היסטורית ותרבותית, ועל כן אני מתכוונת לסיים לא בשאלתך אדוני אלא בנאום המעולה של הנשיא הדגול (וכאן שוב באה נשימה עמוקה והדגשה) אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן… ".
וכאן עוד בטרם הבנתי מה קורה, ולתדהמתי, קמו היפנים והקוריאנים וההודים המנומסים ומחאו כפיים בהתלהבות ובשמחה מאופקת (אולי מתכוונים הם להסיח דעתה מאֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן שלה וליצור תחושה אצלה כי הם מריעים לה על שבלמה אותי?); והצעירים – הצעירים החלו מיד לדבר ביניהם בקולי קולות במטרה לבלום כל כוונה שלה להמשיך עם "הילדים של הילדים של הילדים…" (והיה נדמה לי אפילו כי הם מחקים את ה"אֵיְבְּרֵהֶם לִינְקֵן" שלה).

ברחנו משם עם כאב ראש כזה שאפילו לא העזנו לקחת איזה אקמול כי הבנו שגם זה לא יעזור…

נזכרתי בכך כי אצלנו בהגדה נאמר "והגדת לבנך".
"לבנך" ותו לא. כמה הגיוני.

נגיד לילדינו כי "בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד" וכי "כל האנשים נולדו שווים" וכי "צריך למגר את השנאה תוך רחמים לכול" וכי חשובים הם החרות והחופש והשלום הנצחי והצודק; והלוואי שילדינו ילמדו זאת מאיתנו ויגידו זאת לילדיהם, וילדי ילדינו יגידו זאת לילדיהם, וילדי ילדי ילדי ילדינו יגידו זאת לילדיהם, וילדי ילדי ילדי…

מועדים לשמחה,
צדוק

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון