אחוז בקולמוס כותב
פרדוקס המורה לדקדוק
המורה לדקדוק בבית ספר התיכון הייתה מאוד חשדנית, ובמיוחד לגביי.
השיעורים היו מתנהלים בשעמום אדיר. אני מוכן להישבע כי אף אחד מאיתנו לא הבין מילה ממוצא פיה, גם לא יורם היורם – שווא מרחף; הברה בלתי מוטעמת; בכל"ם; המשפחה הסגולית; מפיק; בגד כפת; ועוד ועוד. לעיתים הייתי תוהה מה קורה כאן ומי כאן לא בסדר.
חשדנותה של המורה נבעה לא רק בגלל לבושי הפרוע ושערי הארוך והלא סרוק – כמנהג אותם ימים – אלא שנבע הדבר גם ממעשה שהיה. וכך היה.
באחד מהשיעורים הראשונים, בעוד כולנו מעבירים פתקים ומביימים השלכה של קליפת תפוז מן המגרש בחוץ לעבר הלוח, הצבעתי. תימהון נחת על פניה (מן הסתם שאלה את עצמה מניין יש לו לפוחז הזה ידע לשאול משהו…). היא פנתה אליי ואמרה – כן? ואני שואל בעזוז – איך אפשר להגיד את האות כ ף אם אנחנו חייבים להגיד כָּף שהרי תמיד צריך דגש באותיות בגד כפת בראש מילה.
היא התבוננה בהשתאות ואמרה – אינני מבינה מה כוונתך. ואני חוזר על שאלתי, האם אני יכול לבטא את האות כָּף כשהיא רפוייה וללא דגש קל, שהרי יש לנו אות כזאת (למשל במילה "בכלל").
היא נרתעה קמעא לאחור וחשתי שהיא עומדת להציגני כאידיוט. לא שגיתי. תמוהה ולא מובנת שאלתך, אמרה.
עניתי לה שגם את האות פ ה אי אפשר להגות, שהרי תמיד נצטרך להגיד פֶּה, בדיוק בשל אותו כלל של ה"בגד כפת".
מהומה התחילה בכיתה והיא צעקה אולי תואילו לשתוק, פה נועד גם לשתוק!
את רואה, אמרתי. לעולם לא תוכלי לומר את האות פ ה אלא רק פֶּה.
אתה מתחצף, אמרה. אצטרך לדווח למחנכת ולשוחח עם הוריך. לא צריך, עניתי, וגם כבר ביקרתם בְּבֵית הוריי. והיא שאלה מוכנית (כנראה ללא כל מחשבה בדבר התועלת שבדבריה) – מתי פקדנו את בֵּית הוריך?
את רואה, אמרתי, אפילו לא תוכלי להגיד בֵ י ת, אלא תמיד תצטרכי להגות בֵּית.
היא הביטה ביורם ובחבריו, שנהגו לשבת בשקט בשורות הראשונות, כמבקשת מהם סיוע ואמרה, מה יש לו, אני אינני מבינה. ומיד ובהתעלמות מופגנת המשיכה בשיעור (תשלום דגש בבניינים פיעל, פועל והתפעל; הקמץ שאינו יכול להופיע שתי הברות לפני הטעם וכול').
אותו אירוע הפך לשם דבר ומאז התעלמה ממני המורה לדקדוק התעלמות מוחלטת.
השיעורים בדקדוק נמשכו, כשהמורה כהרגלה לא ניסתה כלל להסתיר את ייאושה מבורותנו, ובמיוחד התעלמה מנוכחותי; הייתה לי תחושה כי שאלתי גרמה לה מבוכה ואי נוחות.
פעם אחת צרחה עלינו, גם אם אני רוצה ללמד עליכם כַּף זכות אינני יכולה. את רואה, התפרצתי בקול רם, לעולם לא נוכל להגיד כ ף אפילו שיש לנו אות כזאת בגלל אותו "בגד כפת", תמיד נצטרך להגיד כָּף. זה פרדוקס.
בשיעור שלאחריו, המחנכת והמנהל ליוו את המורה לדקדוק. הם שיבחו את מקצוע הדקדוק והתאמצו לשכנענו שכדאי ללמוד דקדוק במקום להתעסק "בקשירת קשר ובתכנון של השלכת קליפות תפוזים לעברו של הלוח"; לבסוף הם סיימו ואמרו שבמקום להעלות קושיות תמוהות על פרדוקסים דמיוניים כדאי ללמוד ולשנן את הכללים. ואז המורה לדקדוק נטלה את רשות הדיבור ואמרה, אותיות בגד כפת בראש מילה ואחרי שווא נח מנוקדות בדגש קל, וברור שהן יכולות להיות גם רפויות וללא דגש וזאת כשהן אינן בראש מילה ואינן לאחר שווא נח. לכן יש לנו האות בֵּית ויש לנו האות בֵּית כשהיא רפויה (נו אז איך מבטאים זאת, שאלתי בלבי). וכך הכלל גם לגבי יתר אותיות בגד כפת. ובזאת (וכאן היא פונה למנהל ולמחנכת) נפתרות כל הבעיות, והיום – כך היא ממשיכה – נלמד על גזרת הכפולים.
אירועים נוספים רדפו אותי בשיעורי הדקדוק, אבל לבסוף – ובשל גילויי ידע מפתיעים מצדי אודות רזי הניקוד – המורה לדקדוק ואנוכי נעשינו ממש חברים. היום כשאני מהרהר בעניין אני נוטה לחשוב שלמורה לדקדוק באמת הייתה בעייה להגות את האות כָּף כשהיא רפוייה. היא לא הייתה מסוגלת להגיד כ ף (שהרי דגש מחוייב להיות באות כָּף בראש מילה). היא מצאה פיתרון לבעייה ובמקום לומר כ ף הייתה אומרת כָּף רפוייה.
ונדמה לי היום שאפילו אז קצת חמלתי עליה שאינה רואה עצמה חופשייה לדבר שלא לפי כללי השפה.
==
עתה כשאני קורא את הרשימה שוב, אני חושב על תלמה פרויד ועל רשימותיה היפות והמשעשעות בעניין הדקדוק…
פורים שמח,
צדוק
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
צדוק, צדיק שכמוך – (בכף דגושה), כבר בשיעורי לשון התפלספת, אה? 🙂
רחמיי על המורָה, רחמיי על התלמידים. זאת הבעיה עם מורות ללשון דאז (?) – הרצינות התהומית הזאת.
הצחקתני, כדרכך. תודה על הכבוד שבאִזכורי (שוב דגש בכף). ולא לשכוח תשלום דגש. אם לא משלמים בזמן, יש ריבית פיגורים. חג שמח ומבדח, צדוק היקר והמבדח.
תלמה הי,
תודה. לפעמים אני תוהה מה הינו עושים ללא הדקדוק שלנו…
ד"ש שמח — צדוק
חחחחחחחח הצחקתני צדוק
תחבולן לא קטן היית וכבר אז זהית את הכן ולא הגריםבאותה חבילה כיאות לפילוסוף בעתיד
חנה הי,
כך הדבר עם פרדוקסים. הלא כן?
תודה על הכול וד"ש שמח — צדוק
היי צדוק, טוב לראות אותך כאן שוב. סיפור משעשע. מציעה להכניס אותו לתכנית הלמודים… 🙂
פורים שמח
נורית הי,
תודה. אם מורה לדקדוק יקבע כי אז אין סיכוי..
ד"ש וחג שמח — צדוק
צדוק אהוב, מרענן, מצחיק,חכם, כמה טוב שוב לקרוא אותך. חיבוק ענק פורים שמח
חיה אסתר
חיה אסתר הי,
תודה רבה. מה היינו עושים בלי דקדוק, פרדוקסים, מה שאנו כותבים ומה שאנו קוראים?
שמח לשמוע אותך.
חיבוק וד"ש שמח — צדוק
קראתי הסיפור החינני מתוך שתי נקודות מבט. האחת, אני הילדה, השובבה לא פחות, והשניה – אני המורה… אלא שלא כל כך הבנתי מה היא לא הבינה…
חיוך לשבוע טוב 🙂
נעמה הי,
תודה. האמת שגם אני אז לא הבנתי מה היא לא הבינה… לדעתי ברגע שאמרתי ב י ת (ללא דגש ב-ב) היא לא יכלה להמשיך להקשיב לי כי התעסקה בשגיאה (לכאורה…). מבחינתה כמובן מראש יש לומר בית רפוייה.
אגב, המורה היא שושנה בהט, שכידוע הייתה שם דבר.
תודה שוב וד"ש שמח — צדוק