תשמעו סיפור (לפורים…) על כובע יוקרתי

יקירות ויקירים,

אף שזמן מה (לא ארוך) לא הגבתי (ולא פירסמתי) אבטיחכם כי קראתי את הרשימות והשירים היפים שלכם – תבורכו.

הזדמנות גם לברך את כל המצטרפים החדשים – תצליחו ותיהנו.

חג פורים שמח והייתם אך שמחים — צדוק

תשמעו סיפור (לפורים…) על כובע יוקרתי

שהיתי בוושינגטון שלוש שנים לצורכי עבודתי. חשתי איך אני הופך קצת מרובע – בעיות פשוטות שניתן לפתור באילתור פשוט פתאום לא ידעתי כיצד לפתור, ובכלל הושתק אצלי יצר האילתור והתמרון לפתרון בעיות. ולהסיק מסקנות פשוטות ממצבים מסויימים? יכולת זו בכלל נשחקה. (התחלתי לסגל לעצמי תכונות של אמריקאי?)

בינתיים,  בשל הקור העז שם ובשל הצורך להתהלך בחליפות ועניבות, רכשתי לי כובע יוקרתי, שיתאים ללבושי.

כששבתי לארץ, תהיתי אם כדאי לי להמשיך ולחבוש אותו, ומכל מקום התהלכתי עמו יום-יומיים (עד שאקבל החלטה – עד היום אני לא יודע איך היה לי אומץ להמשיך ולחבוש אותו).

יומיים לאחר הגעתי ארצה, נהגתי באיטיות הנדרשת בסמטאות העמוסות של תלפיות בירושלים במכונית של בני משפחה (רק למראה הייתם משתאים). לפתע נשמעה דפיקה על חלוני. האטתי עוד יותר עד כמה שניתן, והבטתי. והנה ברנש אחד דופק על החלון, והוא אוחז בידית דלת המכונית ומתקדם עמי לאט. עצרתי לגמרי את המכונית ופתחתי את החלון. הברנש הביט בי בזעם, הושיט עלי יד מאיימת וסינן מבין שיניו בשקט צרחני, תיסע, תיסע כבר, תלחץ כבר על הגז. ת י ס ע   ת י ס ע , הרגת אותי. (בעודו מדבר כך נזכרתי בכול מיני הצפצופים שצפצפו נהגים, אך מחמת ששם בוושינגטון איש לא צפר לי מעודי, ובשל השיבוש החמור שחל ביכולתי להסיק מסקנות פשוטות, לא שיערתי כלל כי לי הם מצפצפים). הבטתי בו בתמיהה והרגשתי כי יותר מכול הוא כועס על שאינו יכול להעיף לי איזה סטירה. (אולי הוא חש מנוע מלעשות כן כי משהו בחזותי גרם לו להרגיש שאין זה מתאים להעיף לי סטירה? ואולי הרגיש כלפי חמלה?) ואז הוא המשיך לסנן מבין שפתיו הקפוצות ואמר, ת י ס ע  ת י ס ע  כבר, ותגיד לי מאיפה באת עלינו אתה, ואל תסתכל עלי ככה, ותראה איך אתה נראה, מה פורים עכשיו? ותוריד, תוריד כבר את הכובע האידיוטי הזה מעל הראש שלך.

הבנתי כי חזרתי לארץ, ומאז אני חובש אותו כובע רק בפורים.