אחוז בקולמוס כותב
תשמעו סיפור על המורה להתעמלות ועל מירוץ מגנס (או: המורה להתעמלות ומה שראו עיניי על מסלולי הריצה באולימפיאדת לונדון)
עד היום אינני מבין מדוע המורה להתעמלות שלנו בבית ספר התיכון החליט כי אני ראוי להשתתף במירוץ מגנס. מירוץ מגנס סביב האוניברסיטה העברית מתקיים בשני אופנים: לצעירים – המירוץ הקצר, שהוא סיבוב אחד (2500 מטרים); ולבוגרים – המירוץ הארוך, שני סיבובים (5000 מטרים).
בשנה הראשונה שלי בתיכון (בחמישית) השתתפתי במירוץ הקצר (סיבוב אחד). הגעתי למקום 174 (מתוך 176 משתתפים).
סברתי לתומי כי בכך ייתם סיפור השתתפותי. אלא שהמורה להתעמלות לא סבר כך.
כך אירע שגם בשישית נשלחתי לתחרות. שוב, המירוץ הקצר. אני דשדשתי מאחור ורק הסדרן, שרכב על טוסטוס ליווה אותי מאחור (ואף מצא לנכון לרדת מן הטוסטוס וללכת עימו, שכן מהירות ריצתי לא הצדיקה מעקב בנסיעה).
הפעם הגעתי במקום 162. שמחתי על השיפור, אלא ששמחתי פגה מהר מאוד שכן התחוור כי מספר המשתתפים במירוץ עמד על 163…
גם בשנה הבאה – בשביעית – התעקש המורה להתעמלות לשתפני במירוץ. הפעם כבר נחשבתי בוגר והשתתפתי במירוץ הארוך – 5000 מטרים, שני סיבובים סביב האוניברסיטה.
כמובן שכל הרצים עקפו אותי ולא פעם אלא פעמיים.
סופו של דבר הגעתי למאה מטרים האחרונים בסיבוב הראשון, כאשר הרצים המהירים שוב מאחורי והם עומדים בפני סיום הסיבוב השני וסיום המירוץ כולו. פתאום חשתי שכל הצופים מריעים לי. חשתי כוח רב והתחלתי להאיץ את מהירותי. התחוור כי כולם סברו שאני הראשון שמסיים את שני הסיבובים ושאני בדרך לניצחון.
כולם מריעים לי ואני מנופף בידיי לכל עבר, והנה אני מגיע ראשון לקו הסיום, ואיזה סדרן מוריד בדרמטיות דגל, עוצר בטקסיות רבה את הסטופר שבידו ומכריז בקולי קולות כי ניצחתי במירוץ ומפרט את זמן ריצתי (שנחשב לשיא באותם הימים) וכדומה. כל זאת מתרחש כשמאחוריי מתנשפים טובי הרצים ופניהם זועמות.
המורה להתעמלות מנפנף בידיו ושואג בקולו הרועם, לא, הוא רץ רק סיבוב אחד, הוא אינו הזוכה. יש כאן בלבול גדול, ואני על אף שצעקתי שהוא צודק, המשכתי להודות לכולם על העידוד הרב.
שנים רבות ליווה אותי סיפור זה. וכשראיתי באוליפיאדה הנוכחית כי גם לרצים מקצועיים קורה שהם יכולים להגיע ראשונים לקו הסיום אך כשלפניהם סיבוב נוסף, נזכרתי שוב במורה להתעמלות – מה היו מניעיו בעקשנותו לשתפני במירוץ?
יכול להיות כי המורה להתעמלות שיתפני בתחרות זו כדי שאוכל לימים לזכור אותו לטובה?
..איזה סיפור יפה לפני השינה, צחקתי כל הדרך למיטה.. תודה ולילה טוב!
היי צדוק,
איזה סיפור נחמד לקרוא על הבוקר… הזכיר לי את המשל על הארנבת והצב. המסקנה, כמו בחיים, עוקף את כולם מי שחכם או מי שמזלו משחק לו בסכלותם של האחרים… 🙂
נורית
סיפור משעשע בבוקר,
רות
כרגיל, השארת לי חיוך על הפנים.
תודה.
מוסר השכל
לא לזלזל בצבים הם עוד יפתיעו
ספור משעשע
רוחה, נורית, רות, רקפת וחנה הי,
תודה על החיוך. ואספר לכן שקיבלתי למייל האישי מחבר ילדות תגובה מרוממת נפש; הוא כתב כי גם הוא זוכר את המורה להתעמלות וכי גם הוא השתתף לצידי במירוץ…
תמשיכו לזכותנו ביצירותכן המיוחדות כל אחת בדרכה — צדוק
צדוק הצחקתני ! מאד !
איזה מורה להתעמלות מתוק :
סומך נופלים ומאיץ איטיים 🙂
אייל איצקוביץ מחפש שירים שמחים
לא יודעת אם יש ,אבל סיפורים שמחים יש
מבחינתי הסיפור מקבל מדלית זהב 🙂
ואני כבר שומעת את התקווה מתנגנת באיצטדיון 🙂
ריקי הי,
תודה. איזה תקווה נטעת בליבי…
ולגבי השמחה והעצב: אני חושב שיש שירים שמחים אלא שהם נכתבו ע"י משוררים שיודעים עצב מהו. כך שאני מבין היטב את אייל איצקוביץ.
ועוד מילה: כנראה שזה ממהותנו כבני אנוש שהשמחה על עצם קיומנו עליה להיות מהולה בעצב על חד פעמיות ההוויה.
מקווה שלא "העמסתי" (כמו שאומרות בנותיי)…
ומכל מקום אני שמח שהדברים כאן הזכירו לי עוד סיפור מצחיק, והפעם על המורה לדקדוק שלא זיהתה כי היה זה קולו של המורה להתעמלות…
ד"ש ומקווה שנתראה בקרוב — צדוק
היי צדוק
אני חוזר מערב בחוף הרצליה של חברי פייסבוק מלבד אביחי וגם את מיכל פירני פגשתי השבוע
ובכן לעניין עצמו
אתה לא מתאר לעצמך מה קרה
כוכבה נהגה
לאחרונה יש לי תירוץ טוב
אני לא יכול לנהוג אני אומר לה שתיתי בירה
ואני מתחיל לקרוא את סיפורך בקול שתשמע הנהגת
צריך לפחות לבדר אותה
ואני מתחיל לצחוק ולצחוק …..
לא מצליח לקרוא
ועוד מילה ועוד שורה וצחוק מתגלגל
וכך קורא וצוחק
צא וחשב את מרחק הנסיעה
סיימתי לקרוא כשהגעתי הביתה והנה אני כותב לך
איזה יופי של סיפור!
כאילו המשכו של סיפור הריקוד
אך במקרה הזה נראה לי שעדיין לא התאהבת בריצה
אתה גדול צדוק
מזמן לא צחקתי כך
מחר אני אקרא את הסיפור לרן
לילה טוב
דוד הי,
תודה — זה משמח מה שכתבת.
ואני מגלה לך שכשאני נוסע עם רונית, אני משמיע לה את… דוד ברבי (ולא רק ב"לכבוד שבת")…
תמשיך לזכותנו — צדוק
תודה צדיק
איך מצאת את שירו המולחן של פרץ דרור בנאי בפוסט האחרון
אני מקווה שאהבת
אוי צדוק, איזה צחוקים איתך. אני רק קוראת את ה'תשמעו סיפור' שלך וכבר אני מתחילה לצחוק. וכל הכבוד למורה להתעמלות שלך, שזיהה בך פוטנציאל – אולי כרץ הטוב שבין הפילוסופים? :))
תלמה הי,
וכשאת מעלה זאת (בשנינות רבה) אני נזכר כי פעם המורה להתעמלות צעק עלי, כשאתה רץ – תרוץ עם הרגליים לא עם הראש…
אפשר שאם היית מכירה הצעה זו (לגבי הליכה) – לא היית מועדת?
ומה שלום רגלך?
ותודה על ההארה — צדוק
רצת רחוק מאוד עם הראש, צדוק 🙂
ולגבי שאלתך: זו היד (בגבס), לא הרגל. הרגליים ועוד ועוד – פצע וחבורה ומכה טרייה. אבל למדתי להתרחץ, לחפוף ראש, לשטוף מעט כלים, ועוד ועוד – ביד אחת פלוס שתי אצבעות. ואני כל הזמן חושבת על טרומפלדור. והנה, אתה רואה, אני מצליחה אפילו להקליד, וגם להחליף איתך חוויות וצחוקים, אז אפשר להיאנח ולומר: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. שבת שלום, צדוק. ותמשיך לרוץ. רק בזהירות. לי זה קרה דווקא בהליכה. שלא נדע. שבת שלום.
זה מכבר תהיתי האם לא כדאי ומתאים היה שתפתח קריירה שלישית של סטנדפיסט. יש לך את זה בענק. אולי היית יכול להצטרף אל צוות הכותבים של אחת הסדרןת הקומיות. שמעתי לאחרונה שהם מרווויחים הון, ואז היית עובד בצד הנכון של הממון… אבל האמת שזהו מבחן האמת של איש הרוח – עבודת חינם. צחוק באמצע.
ענת הי,
תודה ואני חושב שכבר אמרתי פעם שהצחוק האמיתי נוצק מרצינות המהולה בקורטוב הומור…
ד"ש — צדוק
מעולה, מצחיק ומעולה. דוד ברבי קרא לי זאת בפגישה. התפוצצנו מצחוק, ואחר כך בבית קראתי לדנה שלי את זה וגם היא צחקה מאוד. היא אוהבת לצפות באולימפיאדה.
רן הי,
תודה — אמי אומרת, חיוך שווה עולם.
מקווה שנתראה בקרוב — צדוק