עפרה קליגר: "מילים מתוך שטח הפקר של געגוע" הראיון המלא עם העורכת לאה שניר

מילים מתוך שטח הפקר של געגוע

ספר שירים חדש של עופרה קליגר, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

עורכת הספר  משוחחת עם המשוררת

 

לאה שניר: כל המדור הראשון בספרך מילים מתוך שטח הפקר של געגוע, עשוי שירי בית. כאשר משורר בונה את ספרו הוא יודע מדוע רצונו שמדור תמטי כזה או אחר יוצב ראשון בספרו. והנה, מיקום המדור מעיד עליו כי הבית תופס מקום מרכזי ממנו את יוצאת לשוטט ולתהות  על עולם ומלואו.  וכך את כותבת:

"צל נבעה בצלעות הבית מקהה סימני שבירה" (עמ' 16), ובשיר אחר: "על מפתן ביתי צפרים נושאות תשוקה במקורן…" (עמ' 9).

מהו בית בשבילך?

עפרה קליגר: הבית, או נכון יותר לומר, חדרי, או גופי, הם הסביבה האינטימית שלי, הם ביתי.  הכתלים מציבים אותי אנכית לעצמי, הקיר הלבן מחזיר אליי מבט, התמונות שנישאות מעליו מפרות את מאזן החלל.  גם הגוף הוא בית. אני מתווה מחשבות לאור תנועת הגוף ואינני חשה זרה לעצמי.  אולי אפשר לומר זאת  שאני "כמו גלעין בתוך ציפת הפרי" (עמ' 29).

לאה: במחזור "מעגלים על ציר הזמן" את כותבת:

"אני אבן מושלכת לאגם / מציירת מעגלים על ציר הזמן / ואצות אשמה רוחפות מעלי" (עמ' 30).

מתוך שורות אלה, וגם אחרות על פני הספר עולה תחושה קשה של החמצה, של רגשי אשם, על בחירה לא נכונה, על משבר ומועקה.  הרשי לי לשאול מהו מקורם של רגשות קשים אלה ובמיוחד רגשות האשמה?

עפרה: שאלה זו חודרת לפרטיותי, אבל אכן השירים מבטאים זאת. אני כנראה לא ידעתי  לבנות את ישותי  ואת עולמי באופן נכון.  לא ידעתי להיות נאמנה לרצונותיי, להיות אחד עם עצמי.  התמסרתי לגעגוע, לזיכרון,  והנחתי לבקרים רבים לחכות לי על הסף כמו שאני אומרת באחד השירים:  "כמו עיתון המפציר לעלעל בדפיו." (עמ' 56). שוב ושוב הלכתי מסביב לנקודה כמי שמבקשת לנקות ארובות הפחם ולא מצאתי כוח להמשיך קדימה לקראת חיבור עם עצמי.

לאה: את כותבת: "מוזר איך הדרך המחברת אותי אלי מחסרת." (עמ' 38).

אני מזהה כאן פרדוקס, כי איך הדרך המחברת אלייך  דווקא מחסרת?

עפרה:  לא השכלתי ליצור מערכות יחסים תקינות. לא פעם הצטייר בעיניי העולם כיריד הבלים בו עמדתי והצעתי את עצמי ושקלו לי במטבעות פסולים.  אולי תמימות הייתה זו שלא ידעתי את טיב הפלס, שעל פיו שוקלים ומודדים יחסים.

לאה: בשירי האהבה את מתארת את עצמך כטנטלוס המיתולוגי,  שאינו מצליח לגעת,  או לאחוז בדברים שאליהם הוא משתוקק. וכך את כותבת: "כמו טנטלוס ישבתי על גדותיך …/ אוחזת בהזיה ככן לכיבוש החלל." (עמ' 42), ואני שואלת מדוע האלטר-אגו שלך הוא טנטלוס?

עפרה:  אשיב לך כמעט בלשון שיר – שלשון העין, לשון הדמיון והחלום היא שהכתיבה לי את דרכי. בזבזתי את כוחותיי בהשחלת מחרוזת של תקוות שווא. הדלקתי משאלה במשאלה,  ולא הבנתי מאין נצבר הפיח בקנה הנשימה. השירים שנולדו מתוך כך מבהירים לי מצב זה, ובהקשיבי להם אני לומדת את חיי. 

לאה: את כותבת: "אני צמח מפורר פקעות מתוך הצעקה, / אימה פושה בחצר הפנימית מנביטה זרעי עלטה " (עמ' 31) . ובשיר אחר:  "שני אנשים יושבים בחדר. אישה לבדה. איש לבדו" (עמ' 48). 

מה הן  דרכי המילוט שלך מן הבדידות?

עפרה: הכתיבה, המילים, דף הנייר. מפני שהמילים בוראות מנעד עשיר של אפשרויות להיות בעולם, ויש בכוחן להרחיב את מרחב הקולות והצלילים. למילים יש כוח לפלס דרך מול דלת סגורה ולהעלות באוב מראות שדהו.

באחד השירים אני מביאה ציטוט מתוך שיר של ישראל אלירז: "למילים יש ברכיים" (עמ' 75). ואכן זו אמת לאמיתה, אלמלא כן, הייתי נשמטת. המילים עבורי הן ניסיון לקרוא אל העולם הממשי, החמקמק, ולהציבו בפניי. תמיד רחשה בתוכי המחשבה אודות העולם וטבעו, והיא שהיסתה את השקט הסורר שבבדידות.

לאה: את כותבת: "איך אלכוד את פני האמת המסתתרת בין תשוקה לזיכרון / ומהפכת בהם בתוך צפיפות הקיום וריקותו" (עמ' 54).  סיפרך מציב במרכזו את המבט שמנסה ללכוד את הנעלם המסרב להילכד.  מהו אותו נעלם?

עפרה:  אני מרגישה כי סיבת הדברים בעולם היא עלומה וחמקמקה.  העולם מתאפיין בתנועה תמידית  של גילוי וכיסוי, ובדיוק באותה צורה זה קורה גם לי עצמי. גם ממני הוא חומק  בעצם התגלותו. לפני שאני מצליחה לפענח את המתרחש על פי רוב הוא נעלם, והעולם הפנימי נשאר תוהה וחסר ובלתי מפוענח. ואולי, אני חושבת פתאום, התעתוע החמקמק הזה, הוא המנוע שכופה עלי מתוכי לכתוב, בניסיון להבין מה שאינו ניתן להבנה.

לאה: נושא הזמן אוחז אחיזה עזה בשירייך.  הנה למשל אני מדפדפת וקוראת:

"הזמן זוחל על גופי" (עמ' 40), או בשיר אחר "על כתפי יושב הזמן" (עמ' 85).

 נראה שאת נענית לצורך הדוחק בך לעקוב אחר הזמן בדבקות כמעט דתית. נסי להגדיר מהו בעיניך הזמן , ואיך הוא פועל עליך?

עפרה: יש בי תאווה לראות את שמעבר לפרגוד, כמעט לגמוע ולו פעם אחת מן התימהון הנורא המצוי מעבר לנגלה. הזמן האוזל מאיץ בי  לברוא עולמות אפשריים לחיות בהם, הזמן הוא מעין מצע עבורי שעליו אני יכולה להטיל אפשרויות כמו שמטילים קוביות, כדי לבדוק דרכים חלופיות להצדיק את קיומי.

לאה: מה יכול להצדיק  בעיניך את הקיום, אם התחושה העולה משירים רבים היא שלא אחת קיומך מוחמץ?

עפרה : כשאתה יודע את עצמך במובן הסוקרטי והניטשאני, העצמי הוא המפתח לקרוא את העולם ולגרש ממנו את הזרות. האדם הוא "היות" בתוך העולם. האדם מפרש את העולם והעולם מאפשר לו לפרש את עצמו.  ניטשה אמר: "רק בהגיע אדם לידיעת כל הדברים כולם יידע את עצמו, כי הדברים אינם אלא גבולותיו של האדם" (מתוך הספר "דמדומי שחר").  מכאן הייתי אומרת כי האדם הוא האותיות הקטנות והעולם הוא האותיות הגדולות.

לאה:  בספרך המצטיין בדיוק ובצירופים שיריים מקוריים ורבי כוח יש מחזורים לא מעטים. כל בית מעצים ומרבד את תפיסת העולם שלך, הנשענת לא מעט על הגות פילוסופית.  ניכר שאת מתכתבת עם הוגי דעות גדולים כגון, הרקליטוס "בשם התנועה ההרקליטית" (עמ' 27) או לייבניץ "אני מונאדה, יחידה נפשית סגורה בתוך עצמה" (עמ' 32), וכן בשיר "זה אפשרי", החכם המופיע בשיר הוא ניטשה.  מה מושך אותך להישענות הזו? באיזה אופן הוגי הדעות הללו נוגעים בך ובעולמך?

עפרה: הגותם של פילוסופים אלה ואחרים מהווה עבורי אמצעי להרחיב את אישוניי ולהביט בעולם בעין שלישית, בעיקר בגלל שהגבולות הפיזיים שלי הם חדרי. דרכם אני לומדת לחרוג מעצמי, לברוא את עצמי ולמצוא נחמה בעולם.

לאה: אחד המחזורים הכי מרגשים בספר שלך, שהוא גם מן היותר יפים וחכמים שקראתי בשירה העברית, הוא מחזור שירי הציפורים, שכולו שילוב בין חכמת טבע הציפור למהות האדם.

מתוך שמונה שירי ציפורים (עמ' 18 – 19):

א

בקיץ אתה שומע שריקת ציפורים

הן מצווחות

געגוע רחוק ניגר מגרונן.

 

ג

ציפורים שורקות ברוח

שולחות גלי רדאר לאתר להקה

לברוא שיר.

 

ו

אויר כבד נח על כתפי.

קול ציפורים ככלי שבור פוצע את ישותי

 

ח

אדם אל אדם הוא לפעמים אדם.

ציפור אל ציפור היא תמיד כנף

 

ניכר שהציפור משקפת את נפשך. האומנם? 

עפרה: לא לחינם מופיע הביטוי "ציפור הנפש" או מתגלם ביצירה כגון "הציפור הכחולה" או בשירו של נתן זך: "ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי" ואלפי יצירות ספרות בכל תחומי האמנות.  הציפור מגלמת געגוע,  כמיהה להיות  בתוך להקה, יופי נדיר ומשאלה שאינה ברת השגה. כל אלה כך אני חשה משרטטים את גבולות רוחי.

לאה: תודה לך עפרה על ספר השירים היפה כל כך והמרשים בתוכנו ובאיכותו הפואטית, ועל ששיתפת אותנו במסע אל המרחב העמוק והעשיר של נפשך.

 ====
גרסה זו היא הראיון המלא עם עפרה. תיהנו מן הגרסה מלאה.