תשמעו סיפור על ווספה (ואופנוע)

לא מזמן נאלצתי לשבת על המושב האחורי של איזה ווספה (מיושנת עד כדי כך שהיה נדמה לי שראיתי כדוגמתה באחד מסרטיו הישנים של פליני). התפתיתי להצעת בעל הווספה, שהבטיחני שזה יותר יעיל מאשר לקחת מונית – בתל אביב, כך אמר, הווספה היא חברה טובה.

איך עולים על ווספה? ואחרי שעולים, מה עושים עם הרגליים? ועם הידיים?

בשנייה שאני אוחז בגבו (בבטנו?) של חברי, מחשש שמא אפול, הוא מתחיל לזגזג ואומר לי, אתה מדגדג אותי…

אדווח כי לאחר שהתאזנו היה לי די נעים. רוח קלה נישבה על פנַי וחשתי כי ניתן בידי סיפק להתבונן בעוברים ובשבים ובהמולת הרחובות של תל אביב הארוגים שתי וערב. זכרונות נעימים על התנסויות חדשות וגילויים דומים בנעורַי פקדוני, ושוב עלה בי ההרהור האופטימי שגם אם ברגע מסויים אינך מרוצה – עליך להיות מרוצה מעצם האפשרות שבאופן עקרוני אתה יכול להיות מרוצה.

חוויית רכיבה (חד-פעמית) זו מאחורי גבו (הרחב-משהו…) של חברנו מדרבנת אותי להביא כאן עמוד מתוך הנובלה "עמוד-שניים ליום".

פרקים ראשונים מתוך הספר תוכלו למצוא כאן:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=1171

עמוד מתוך: "עמוד-שניים ליום"
 
אני זוכר שפעם פגשתי את אחי רוכב על אופנועו במרכז ירושלים. הוא הציע לי טרמפ, ואני חשבתי לעצמי, קיץ, חם – קצת רוח לא תזיק לי. אחי שלף מאיזה מקום (לא ברור לי מהיכן) קסדה, אך ברגע שבו החזקתי בידי את הקסדה כדי לחובשה, הבנתי שאני בצרה. לא ידעתי אם אני צריך להסיר תחילה את משקפַי ואחר כך לחבוש את הקסדה, או שמא עלי לחבוש את הקסדה על המשקפיים. לאחר שהתגברתי על העניין ועליתי על המושב האחורי של האופנוע אחי החל לנסוע, אבל אז לא יכולתי להחליט איך להחזיק את עצמי, שהרי לאחור אינני יכול להישען כי אין מושב, ולצדדים כנ"ל. אחי, שהבחין בדבר, הסב את ראשו ואמר לי, תחבק אותי ואל תדאג. עשיתי כדבריו. לאחר נסיעה קצרה ביותר הגענו לרמזור, ובעודנו מצפים לאור הירוק חשתי לפתע כי גשם נופל עלי. הבטתי למעלה ולצדדים – רק שמש. אולי איזה שובב יורה עלי ברובה מים? אזרתי מעט עוז ושאלתי את אחי, תגיד, מאיפה הגשם הזה? אחי הסב את פניו ואמר, אתה לא רואה? הנהג שלפנינו משפריץ ומנקה את החלונות שלו עם הווישרים. צחקתי, כי לא חשבתי אף פעם על כך שכאשר אני מנקה את חלונות מכוניתי עם הווישרים אני מרטיב רוכבי אופנוע למיניהם. הרמזור התחלף, ואנו המשכנו בנסיעה כשאני אוחז בפחד בגבו של אחי. לפתע הוא עצר בפינת הרחוב, ביקש שארד, ירד גם הוא, ואמר לי, תשמע, כשאני מסתובב ימינה, אתה אל תטה את הגוף שמאלה. אל תחשוב שאתה עוזר לי להתייצב. אתה רק מפריע. אז תשב בשקט, ישר וזקוף, ואל תטה את עצמך בשום מקרה. אחרי ששמעתי את הסבריו הנחרצים המשכנו בדרכנו, אלא שמיד ביקשתיו שיעצור, וירדתי מן האופנוע. אמרתי לו, זה לא מסתדר לי, בשביל שאני לא אפול אתה רוצה שאני אתן לעצמי ליפול, וזה מאוד קשה לי. אני לא יכול להניח לעצמי לנטות כמעט עד נפילה בשביל למנוע נפילה. והוא אמר לי, תגיד, בשביל לדעת לשחות היית מספיק אמיץ לתת לעצמך ליפול, ופה אתה לא מספיק אמיץ? סופו של עניין, שיחררתי את עצמי מן הקסדה בעמל רב (לא בלי להפיל את משקפַי), ונפרדנו כל אחד לדרכו. אלא שבכך לא תם העניין. בלילה חלמתי שאני זוכה בפרס בתחרות כלשהי, והפרס הוא נסיעה מירושלים לאילת על גבי אופנוע שנוהג אחד חזי, שהוא רוכב אופנוע מוכר לכל הירושלמים בני גילי. בעתה אחזה אותי. רק לא זה, לא רוצה את הפרס. אני מוותר עליו! זעקתי משינה, ולא נרגעתי עד שלא התעוררתי ווידאתי שזה רק חלום. ויותר מכך; לאחר שנרדמתי בשנית מיאנתי להתעורר שמא בכל זאת זכיתי בפרס הזה וכשאתעורר יהיה עלי לאחוז בגבו של אותו רוכב אופנוע מפורסם חזי מירושלים ועד אילת.

אדם צריך לתת לעצמו קצת ליפול דווקא כדי שלא ייפול, חשבתי. הנפילה הזאת לצורך ההתיישרות היא כנראה חיונית בחיפושינו אחר איזו תשובה לשאלות שאנו שואלים את עצמנו בהיותנו לבד. היא חיונית בחיפושינו אחר איזה תחושה שאנו יודעים שהיא קיימת, אבל היא אינה פוקדת אותנו אלא לעתים רחוקות בלבד. ובלעדיה אנה נגיע? מי מאיתנו שהוא עייף ואין בכוחו להניח לעצמו קצת ליפול על מנת לא ליפול אולי מחמיץ הוא את האפשרות שמא תפקוד אותו שעת החסד המופלאה.