לידיה גורדון
  • לידיה גורדון-קנכט

    נולדתי במונטבידאו, אורוגואי. הגרתי לארץ והגעתי לקבוץ געתון. אני גרה בו עד היום. כתבתי כמה ספרים, ילדתי שלושה ילדים. סיימתי תאר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, אלה הספרים שכתבתי: עוברת אורח-(2014) הוצאה פרדס La mujer que crió un unicornio en su cocina-Amazon El texto Lúdico-(2008)-Edit. Hispamerica- University of Maryland להיות ככל העולם- השינוי בקיבוץ (2008) הוצ. מערכת. קיבוץ דליה הסיפור של מרתה (2002) הוצ. גוונים טנגו למאחרים (1999) –סיפורים -ספרית פועלים תסריט דרומ אמריקנית (1988) ספרית פועלים לאטלנטיס ובחזרה (1978) ספרית פועלים. לעוד פרטים: http//www.freewebs.com/lidiagordon/hebreo.htm http//library.osu.edu/sites/users/galron.1/00617.php

מחפשת את גלית-קטע

מחפשת את גלית

 

אתמול הייתי בהפגנה. נסענו מהגליל המערבי, אזור מגוריי, לבית חנינא רצינו לצעוד ממחסום א-ראם למחסום קאלנדיה, ללוות משאיות שהובילו תרופות ומזון לרמאללה, סיוע לפלסטינים הנצורים.

הגענו והתחלנו לצעוד לכיוון המחסום. רציתי לפגוש את גלית, הבת שלי, שהגיעה מתל-אביב. הרגשתי כמו ברוב ההפגנות: בטוחה בתוך קהל של אנשים שחושבים כמוני. אבל זה לא לגמרי נכון – הפעם היו הרבה ערבים, הם היו יותר מאתנו ועם חלק מהסיסמאות שהם השמיעו, לא הסכמתי. אבל צעדתי בתוך קבוצה של אנשים  שנשאו שלטים שהיו לגמרי לפי הדעות שלי. ירד גשם, היה קר, היינו מחוץ לישראל. פתאום השמיעו קריאות נגד ארצות הברית: זה זרק אותי 40 שנה אחורה אל ה: !Yankees go home.   מה, אני עדיין צועדת בהפגנות!? הרי חשבתי שהשלום כבר כאן, נוכל סוף סוף לנוח.

אני צועדת ברגשות מעורבים. מצטרפת מדי פעם לקריאת הסיסמאות. שלום-כן! טרור-לא! שלום-כן! כיבוש-לא!

שומעת רימונים מתפוצצים. עננים של גז מדמיע מתחילים לאפוף את האנשים.

אני רצה לכיוון התחלת הצעדה. בצד השני אני רואה שוטרים עם מטולים רצים אחרי האנשים שנסים בבהלה.

 אני עומדת באמצע הרחוב, בבוץ ופתאום: גלית! היה רעש, מהומה. אנחנו מזועזעות: איך עוברים משלב לשלב, אני בטוחה שעושים זאת בקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות המוסרית, מאבדים את קנה המידה בקלות. הורגים ילד פלסטיני כי הוא זורק אבן, והוא כל כך שונה מן הילד המטופח שהחייל השאיר בבית (אח או בן),

לבסוף אנחנו נכנסים אל תוך ירושלים. אני מזהה את הצומת לאוניברסיטה שכל כך הרבה פעמים עברתי דרכה. הכול נראה לי שונה. אני חוזרת אל ארצי, ואני כבר לא יכולה לראות אותה בעיניי הקודמות. אני מרגישה קורטוב טעם של כיבוש. מצד שני, הנה, אני חוזרת לביתי, אני חוזרת לחיי הרגילים, אל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. מחר, אני חושבת, הכול יהיה כרגיל. האומנם? 

Lidia Gordon
 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ללידיה גורדון-קנכט