בננות - בלוגים / / מחבואים-זה שמאחורי וזה שמצדדי
לידיה גורדון
  • לידיה גורדון-קנכט

    נולדתי במונטבידאו, אורוגואי. הגרתי לארץ והגעתי לקבוץ געתון. אני גרה בו עד היום. כתבתי כמה ספרים, ילדתי שלושה ילדים. סיימתי תאר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, אלה הספרים שכתבתי: עוברת אורח-(2014) הוצאה פרדס La mujer que crió un unicornio en su cocina-Amazon El texto Lúdico-(2008)-Edit. Hispamerica- University of Maryland להיות ככל העולם- השינוי בקיבוץ (2008) הוצ. מערכת. קיבוץ דליה הסיפור של מרתה (2002) הוצ. גוונים טנגו למאחרים (1999) –סיפורים -ספרית פועלים תסריט דרומ אמריקנית (1988) ספרית פועלים לאטלנטיס ובחזרה (1978) ספרית פועלים. לעוד פרטים: http//www.freewebs.com/lidiagordon/hebreo.htm http//library.osu.edu/sites/users/galron.1/00617.php

מחבואים-זה שמאחורי וזה שמצדדי

 זה שמאחורי וזה שמצדדי-                                לידיה גורדון קנכט

 

מין הארכיון של "בצלם":

אנאא אחמד  אבו מעתק

בת שנתיים. תושבת בית חאנון, מחוז צפון עזה, נהרגה ב- -2008-28-04 בבית חאנון מירי טיל ממסוק. לא השתתפה בלחימה בעת שנהרגה.

דיווח "בצלם"

 

בוקר של שמש ואבק. חליל התעורר מקרן השמש המכה בעיניו. המיטה רטובה. מוניר שוב הרטיב הלילה. חליל קם, הולך החוצה אל הביתן. הבור מסריח מאוד אבל הוא לא ישתין אלא שם. הוא כבר גדול, ולא משתין במיטה וגם לא בשדה הקוצים שליד הבית. מוניר עדיין קטן. בן שש. וגם אימן. אבל היא ילדה. בגלל זה היא ישנה עם אימא וגם נקיה כמו חתול. חליל לא בטוח שחתולים כל כך נקיים כמו שעושים אותם, מזה שהם מתלקקים כל היום. אבל אימן תמיד נראית נסיכה. נסיכות לא מסתובבות בשכונת ברזיל, הוא יודע את זה . בין שדה הקוצים והמשגרים אין מקום לנסיכות.  ובכל זאת, אם היו נסיכות, הן ודאי היו נראות כמו אימן. חליל נכנס הביתה. היום אימא שמה פיתות, ויש גם תה. חליל רוחץ ידיים ופנים בקערה שעל שידה קטנה, אימא כבר העירה את אימן ואת מוניר. היא נתנה למוניר בגדים יבשים מן הארגז. מלפני שנה חליל גר בבית הזה. בתוך קירות לבנים חשופים הוא גר עם אימא והאחים, הסבתא, הדודה ובני הדודים. יש בבית, בשני חדרים, ארבע עשר איש. חליל  יודע שהמקום הזה לא דומה לברזיל. בברזיל חם כל השנה, ולא נופלות פצצות. אולי אנשים גרים בבקתות אבל לא נופלות פצצות עליהם. הם כבר שקמו את ביתם כמה פעמים. בסוף היו צריכים גם לארח בבית הארעי הזה את הדודה. כי הבית שלה הלך. גם הבן שלה הלך, עלה לשמיים, שם בוודאי יותר טוב לו מאשר בשכונת ברזיל. בפעם האחרונה שהיה מונדיאל, הילדים השיגו דגל ברזיל ועודדו את הנבחרת כשראו אותם בטלוויזיה. הטלוויזיה עכשיו ברצפה כי אין מקום אחר לשים אותה. אז, כשעוד היו בבית שלהם,  חליל הזמין את כל החברים לצפות במשחק. ברזיל הפסידה, אבל הם אהבו אותה בכל זאת. ככה זה, לפעמים גם החזקים מפסידים. אחר כך הבית נהרס ובאו לגור כאן.  כאן יש טלוויזיה ישנה, חליל לא יודע מאיפה היא באה, אבל חשמל לפעמים יש ולפעמים אין.

היום אין בית ספר. בגלל ההפצצות, חופשת הקיץ התחילה יותר מוקדם. החליטו שמסוכן ללכת לשם. ומה בבית? יותר בטוח? הוא היה רוצה שיהיה בית ספר, לפחות שם הוא יכול לחשוב על דברים אחרים ולא כל הזמן על הצרות שלהם. אפילו חשבון זה יותר טוב מלהיות בבית הזה, עם כל האנשים שמסתובבים מפוחדים, ואין להם מה לעשות. אבא שלו עבד פעם בבית חרושת של היהודים והיה טוב. הוא יצא כל יום לעבודה וכשחזר היה יותר רגוע כזה. היה כסף לקנות אוכל וכל מה שצריך. הוא גם קנה  צעצועים. לחליל הוא עשה רובה צעצוע מעץ וקנה לו ג'יפ ירוק. ולמוניר אוטו קטן. לאימן הוא קנה פעם בובה ואמא אפילו תפרה לה בגדים. היו גם בגדים חדשים שאמא קנתה בשוק בתחילת הלימודים. עכשיו התחיל החופש  ואין כסף לבגדים אז לובשים את הבגדים שיש. חליל הולך יחף, ממילא חם. בן דוד שלו  בשיר אמר שיתן לו את הסנדלים שלו , כי הם קטנות עליו. הם קצת קרועים אבל עדיין אפשר ללכת בהם. ישבו על הרצפה, על השטיח שאמא הצליחה לסחוב מהבית הקודם, זה שנהרס לפני שנה, מהדחפורים של החיילים. אחרי שהוא קרס הלכו לחפש בין ההריסות לראות אם נשאר משהו. חליל מצא כמה סירים וגם את הרובה צעצוע מעץ שאבא עשה לו. מוניר בכה נורא כי לא מצא את האוטו צעצוע, זה היה מפלסטיק ובטח הלך לגמרי מהבולדוזר. זה היה בית שאהב. היה בו מקום ולבנים היה אפילו חדר משלהם, קטן אבל יפה. אבא והדוד בנו את הבית וכמה חברים שפעם עבדו בבניה אצל היהודים עזרו. בית יפה. אימא מצאה הכי הרבה דברים. גם את הכיריים וגם את השטיח. הכול היה מלא אבק וחתיכות מהקירות. היא ניקתה הכול ובאו לכאן. את אבא לקחו החיילים כי הוא עמד לפני הבולדוזר והתחנן שלא יהרסו את הבית. מאז לא ראו אותו. באו לגור כאן, בקצה השכונה, בבית שפעם היה של סבתא ונשאר ממנו חצי. אימא אמרה שיש  מזל שנשארו בחיים כי לשכנים מת הבן, עלי, כי הבית נפל עליו. אז לפחות הם נשארו בחיים. אחר כך באו גם הדודים כי גם להם לא היה איפה לגור. בחורף הצטופפנו כולם בבית. עכשיו שקיץ הם עשו להם אוהל והמבוגרים שם. בן הדוד נשאר איתם וישן לידם, אבל יש לו מזרון משלו. הוא כועס על מוניר שמשתין במיטה, חליל אומר לו שמוניר לא אשם, הוא מפחד, הוא כל הזמן חולם על הפצצות והדחפורים, וגם צועק בלילה. עכשיו ישבו על השטיח ואכלו את הפיתות שסבתא הכינה מהקמח של אונר"ה, והיה גם תה וגם קצת שמן זית שנשמר בנס, ככה אמרה אימא, כי מצאו את הבקבוק מתחת לקיר שנפל והשאיר מערה קטנה מתחת. במקום הזה היו כמה דברים ממש שלמים. כשהחיילים אמרו הם יצאו, למרות שפחדו שיירו עליהם, רצו לשדה ומשם ראו את הבית נופל. כולם בכו, ואימן כל הזמן אמרה שהיא רוצה ללכת להציל את הבובה שלה כי היא תמות מתחת לקירות. חליל ניסה להסביר לה שהבובה לא יכולה למות כי היא ממילא לא חיה אבל זה לא עזר. הוא החזיק אותה שלא תרוץ להציל את הבובה. בלילה ישנו בחוץ, היה קר, אבל הצטופפו כולם שיהיה יותר חם. למחרת הלכו לחפש בין ההריסות. כל המחברות הלכו. אבל בכל זאת הלך לבית הספר. זה אולי המקום היחידי שחליל הרגיש בטוח. עד עכשיו הם לא הרסו אותו, בינתיים. חליל אוהב ללמוד. הוא חשב שאולי כשיגדל יוכל ללמוד ולהיות רופא. רופאים תמיד יש להם עבודה, וגם עוזרים לאנשים פצועים. אבל עכשיו הוא לא חושב שיוכל ללמוד. וכך הוא סיפר לאישה אחת שרשמה הכול ולא ידע למה היא רוצה לדעת, אבל הוא בכל זאת סיפר כי היא הקשיבה והיו לה עיניים טובות:

באותו בוקר, אכלנו ארוחת בוקר כשהפיתות של סבתא היו עדיין חמות. זה היה בוקר חם, והחלטנו ללכת לשחק,  כי קיבלנו חופש מוקדם מן החיילים. הלכנו מוניר בשיר ואני לשדה שמאחורי הבית. אני לקחתי את הרובה מעץ, ובשיר את הרובה מפלסטיק שנשאר לו מהבית הקודם. מוניר הביא סתם מקל והתחלנו לשחק במלחמה. היינו נלהבים מן המשחק, ולא שמנו לב למשגר שהיה בצד, ולא היה שם אף אחד. אחר כך מוניר אמר שנשחק מחבואים, כי הוא לא אהב לשחק מלחמה עם הסתם מקל  כשלנו היו הרובים שלנו. אז התחלנו לשחק מחבואים, אני הייתי העומד הראשון וכשגמרתי לספור אמרתי מי שעומד מאחורי ומי שעומד מצדדי, אמרתי את זה חזק כי מוניר תמיד מרמה ועומד מאחורי ואז דופק את העץ לפני שאני בכלל יכול לראות אותו. הפעם הוא לא עשה את זה ואני התחלתי לחפש אותם. מיד מצאתי את מוניר שסתם התחבא מאחורי גל אבנים ליד הגדר. רצתי בכל הכוח אל העמדה ודפקתי "מוניר!". הוא הגיע אחרי ואפילו לא התווכח כמו שעושה תמיד. אחר כך התחלתי לחפש את בשיר. חיפשתי הרבה זמן ולא מצאתי. לא הבנתי איפה הוא כי לא היו הרבה מקומות מסתור ואז ראיתי את הכניסה של המנהרה וחשבתי שהמשוגע הזה בטח מסתתר שם. אימא תמיד אמרה לא להתקרב לזה כי זה מסוכן, אז התחלתי להתקרב לאט. פתאום בשיר יצא בהפתעה והתחיל לרוץ. אני גם התחלתי לרוץ כי הוא מאוד מהיר. ואז פתאום שמעתי שריקה וראיתי שהוא נופל. חשבתי שאולי נתקל במשהו והתחלתי ללכת אליו, אבל לאט, כי אולי הוא עושה את עצמו בשביל לסדר אותי. ראיתי שהוא לא זז וקראתי לו, בשיר בשיר אל תהיה טיפש, אל תעשה לי תרגילים, אבל הוא לא זז. התקרבתי ואז ראיתי שהוא שוכב ומסביב לראש שלו שלולית של דם. אותו רגע שמעתי עוד שריקה ומשהו עבר ליד הראש שלי. נפלתי ולא ראיתי כלום, ומשהו חם זרם לי בפרצוף. אז הבנתי. יורים עלינו. צעקתי למוניר לך הביתה, מהר! מוניר שהיה ליד העץ רץ הביתה. אני לא ראיתי אותו אבל אחד כך הוא סיפר. אני התחלתי לזחול לכיוון האבנים בשביל להסתתר מהחיילים. הם בטח הסתכלו עלינו במשקפת, אבל אני הייתי על הרצפה ואולי הם כבר לא ראו אותי. איך שהגעתי מאחורי האבנים בא דוד שלי ותפס אותי והרים אותי בידיים שלו ורץ איתי הביתה. שם כולם התחילו לצעוק וראו שבשיר איננו. הם רצו לקחת אותו . הוא מת, הוא היה מת. החיילים המשיכו לירות קצת ואחר כך הפסיקו. אותי לקחו לבית חולים ואמרו שהיה לי מזל, וכדור פגע לי בצד של הראש וגם עכשיו אני לא רואה טוב, אבל נשארה לי עין אחת טובה. עכשיו אני בבית חולים של היהודים, והיהודים מטפלים בי. בהתחלה כל פעם שאיזה יהודי רצה לטפל בי צעקתי כי פחדתי שהוא יהרוג אותי. אבל אחר כך באה אחות והיא דברה ערבית והסבירה שאלה רופאים והם רוצים לרפא אותי. היא אפילו לא שאלה ממה הפציעה שלי, כנראה ידעה. אימא באה לבקר והביאה את אימן, שלבשה את הבגדים הטובים שלה, ואני בכיתי שראיתי אותה, לא יודע למה. אימא אמרה שנתנו לה אישור, כי החיילים טעו. הם חשבו שאנחנו באים מהמנהרה, והבאנו נשק. אבל אני חושב שהם לא חשבו כלום. כי אם הם ראו אותנו מהמשקפת שלהם, יכלו לראות שאנחנו ילדים ורק הטיפש הזה בשיר, התקרב לכניסה, כי ידע שאני לא אלך לשם, כי אמרו לנו תמיד לא להתקרב. זה נראה לו מקום טוב להסתתר במשחק המחבואים. בשיר עכשיו שאהיד, ואני לא יודע אם אוכל ללמוד עם עין אחת טובה. מילא העין אבל יש לי כל הזמן חלומות איומים, ואני גם שוכח הכול. אבל זה בכל זאת מזל, אומרת אימא שלי, ואני אומר כי נס כמו הבקבוק שמן שנשאר שלם מתחת להריסות זה לא. כי אני לא נשארתי שלם. ולמרות שבשיר שאהיד אני חושב שהיה מעדיף להישאר ולהמשיך לשחק איתי, כי הוא אהב לנצח אותי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ללידיה גורדון-קנכט