בננות - בלוגים / לידיה גורדון-קנכט / כמה מחשבות על ד"דון קיחוטה"
לידיה גורדון
  • לידיה גורדון-קנכט

    נולדתי במונטבידאו, אורוגואי. הגרתי לארץ והגעתי לקבוץ געתון. אני גרה בו עד היום. כתבתי כמה ספרים, ילדתי שלושה ילדים. סיימתי תאר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, אלה הספרים שכתבתי: עוברת אורח-(2014) הוצאה פרדס La mujer que crió un unicornio en su cocina-Amazon El texto Lúdico-(2008)-Edit. Hispamerica- University of Maryland להיות ככל העולם- השינוי בקיבוץ (2008) הוצ. מערכת. קיבוץ דליה הסיפור של מרתה (2002) הוצ. גוונים טנגו למאחרים (1999) –סיפורים -ספרית פועלים תסריט דרומ אמריקנית (1988) ספרית פועלים לאטלנטיס ובחזרה (1978) ספרית פועלים. לעוד פרטים: http//www.freewebs.com/lidiagordon/hebreo.htm http//library.osu.edu/sites/users/galron.1/00617.php

כמה מחשבות על ד"דון קיחוטה"

-don-quixote-book

 כמה מחשבות על "דון קיחוטה"

אני אתייחס בעיקר לשני פרקים: 1-8 מתוך  אותו הספר שמתחיל במשפט שכמעט כל נער מ-300 מיליון דוברי הספרדית יודע לחזור עליו:En un lugar de la Mancha de cuyo nombre no me quiero acordar  חי לפני זמן לא רב הידאלגו מהללו המחזיקים חנית בנדנה, מגן עתיק יומין, סוס כחוש וכלב קל רגליים."

אמר חוקר ספרדי שסרוונטס וקולומבוס הם תאומים רוחניים. שניהם מתו בלי לדעת את חשיבות גילוייהם. קולומבוס חשב שהגיעה להודו, סרוונטס חשב שכתב סאטירה על ספרי אבירים.
 אבל הראייה של סרוונטס כסופר תמים אינה הולמת כלל את המציאות.

סרוונטס כתב את יצירת המופת שלו כאדם בשל שהכיר היטב את תקופתו, והיה מודע לנושא האמיתי של סיפרו: הביקורת על היצירה, על הכתיבה- בתוך היצירה הכתובה עצמה.

הוא היה אירוני ובעל מודעות, והיה ער לעובדת היותו נטוע עמוק לתוך הקונטרה-רפורמציה שהשליט בספרד פיליפ ה-  II ולקונטקסט התרבותי וההיסטורי של אירופה של סוף המאה XVI, וגם לסכנות הטמונות בביקורת בתוך חברה שמגינה על הערכים הקתולים של ימי הביניים ועל האחידות המחשבתית הקיצונית, כנגד תסיסת הרנסאנס. ב-1600, בחייו של סרוונטס, האינקוויזיציה מעלה בלהבות את ג'ורדנו ברונו בכיכר ברומא. ב-1618, שנתיים אחרי מותו, הכנסייה מגנה רשמית את התיאוריות של קופרניקוס.

כמו האמת של הכנסייה, הכתיבה האפית של ימי הביניים היא נורמטיבית, קריאת טקסט היא אחת ויחידה, לטקסט יש פירוש אחד. אצל סרוונטס ישנה מזיגה בין העבר וההווה: דון קיחוטה חי בעבר קדום, זה של האבירים, אבל סנצ'ו פאנסה חיי בהווה המיידי: מה נאכל? היכן נישן?

דון קיחוטה הוא הגיבור האפי, סנצ'ו הוא הגיבור הפיקרסקי הריאליסטי. המזיגה הדו- משמעית הזאת יוצרת טקסט ביקורתי: העבר ההרואי מאיר את ההווה המעשי של נהגי פרידות ומשרתות- חייהם הקשים של גברים ונשים בעולם חסר צדק, אכזרי ומכוער- וההווה מאיר את העבר שדון קיחוטה מתגעגע אליו: האידיאליים הקיחוטיים של צדק וחופש "ועידן הזהב" של שפע ושוויון.

סרוונטס הוא חסר אשליות: הוא יודע שמפגש העולמות הזה נמצא רק במילה הכתובה.

הרומן של סרוונטס שובר את הסדר האפי והוא מסתמך על מה שהוא שולל. הוא גובר על הניגודים כי הוא הסופר הראשון שמבקר את יצירתו בתוך העמודים של היצירה עצמה, שהיא גם ביקורת על המעשה עצמו של הקריאה.

פרק 1, עמ' 32

"בקצרה, כה שקעה בספריו עד כי עברו לילותיו בקריאה משקיעת השמש עד הנץ החמה וימיו- מזריחה עד דמדומי הערב, ובגין השינה ומועטה והקריאה המרובה, נשתבש שיכלו ונטרפה דעתו." דון קיחוטה מאמין באמת של הספרים. כמו מאדם בובארי, הוא מצפה מהחיים להתנהג על פי הספרות הקלוקלת שהוא ממלא בה את מוחו.  דון קיחוטה בא מן הקריאה והולך אליה: הוא שגריר הקריאה. ובשבילו זו אינה המציאות שמפריעה לו בהרפתקאותיו: אלא המכשפים שהוא מכיר מספריו:

פרק 8, עמ' 65:

"אני סבור, שאותו חכם פרֶסטון, שגנב ממני את חדרי ואת ספרי, הוא שהפך את הענקים לתחנות רוח, כדי ליטול ממני את תהילת ניצחוני עליהם: עד כדי כך מגעת שנאתו אלי. אלא שבסופו של דבר לא יעמדו לו  סגולות כישופיו נגד סגולות חרבי".

אנחנו יודעים שזה אינו כך, שרק המציאות מתנגשת עם הקריאה המטורפת של דון קיחוטה. אבל הוא אינו יודע, וזה יוצר מימד נוסף בקריאה.

פרק 8, עמ' 64 אומר סנצ'ו:

"יראה-נא כבודו" אומר סנצ'ו, "אלה שנראים שם הם לא ענקיים אלה טחנות-רוח." אבל דון קיחוטה אינו רואה, ואינו מסתכל: דון קיחוטה קורא, והקריאה שלו אומר לו שאלה ענקיים. דון קיחוטה רוצה להכניס את כל עולם לתוך הקריאה, כל עוד הקריאה הזאת שייכת לקוד אחיד ומקובל: אותו הקוד שמזהה את מעשה המופת של ההיסטוריה עם מעשי המופת של הספרים.

 לעומתו, סרוונטס, הסופר, בראייתו האירונית והמפוכחת, כותב בכמה רבדים, ספר שיש בו כמה קריאות אפשריות וכך הוא עונה למונוליתיות של ספרד הנכה שלאחר גירוש היהודים, המוסלמים, דיכוי כל חופש והחלטות הדוגמאטיות של הכנסייה והמלך.

אחד הספרים שהשפיעו על סרוונטס הוא "לה סלסטינה" של היהודי המומר רוחס (הוא משבח אותו באקדמה לדון קיחוטה). בספר נועז זה שהדמות המרכזית שלו היא סרסורית, רוחס מציג במערומיו את המוסר הכפול, אבל הוא עושה יותר מזה: הוא עושה רפלקסיה על הדברים שהוא כותב. האנטי גיבור שפועל להרס עצמי, הוא המצאתו של רוחס. " לה סלסטינה" הוא שירת הברבור של המסורת היהודית העשירה של ספרד, וסרוונטס הוא יורשו הישיר.

דון קיחוטה, האנטי גיבור האולטימטיבי, נציג ספרד הימי- הביניית, נהרס במו ידיו המחזיקות את החנית אל מול טחנות הרוח של הרנסאנס. הוא דוהר על כנפי השיגעון, אותו שיגעון שזוכה לתשבחות של ארסמוס איש רוטרדם, הומניסט שסרוונטס למד את תורתו והושפע ממנה.

הנושאים העיקריים של ארסמוס מופיעים כולם בדון קיחוטה: דו משמעות האמת, האשליה שבנראה לעין, והשבח לשיגעון.

האמונה יכולה להיות שונה מן ההכרה אומר ארסמוס, וכך גם סרוונטס.

דון קיחוטה יודע שהכובע שהוא הכין אינו עומד במהלומות הסעיף:

פרק 1,ע' 33:

"ומאחר שלא שבע נחת מן הקלות שבה נשבר לרסיסים, שב והתקינו מחדש, כדי להתגונן מפני הסכנות, והניח בו מבפנים ריקועי ברזל, שהפעם הניחו את דעתו, ובלי לבקש לנסותו שוב גמר בדעתו כי כובע הברזל שלו משובח שבמשובחים."

אם דון קיחוטה הוא בעל אשליות, הוא אינו מפסיק לקחת חלק בעולם המעשי של סנצ'ו. אל תשכחו את המשפטים שהוא קרא בספרי האבירים:

פרק 1, עמ' 31:

"התבונה שבחוסר התבונה המתראה כתבונה מתישה את בינתי עד כדי כך, שקובל אני בבינתי ליופייך."  כתב פאסקל:" בני אדם הם כל כך בהכרח משוגעים, שיהיה זה שי

געון, לא להיות משוגע."

השיגעון של דון קיחוטה הוא ביקורת על האמיתות המוחלטות של ימי הביניים, אבל הוא גם מטיל צל כבד של ספק על הרָציו המודרני. אל נא נשכח שב-1605, שנת לידתו של דון קיחוטה, נולד מעבר לתעלה זקן משוגע נוסף: "המלך ליר" ו-4 שנים קודם התהלך באלסינור משוגע צעיר שאמר שהכול: "מילים, מילים, מילים". העולם כולו במה, והמילים שממלאים אותו צומחות מתוך ההמולה והזעם. "הכול אפשרי" אומר מארסיליו פיצינו איש הרנסנס, "הכול בספק" אומר המשורר האנגלי ג'ון דון.

בשביל דון קיחוטה דבר אינו בספק והכול אפשרי.

אבל לגבי סרוונטס, האפשרי והבלתי אפשרי, הסביר VEROSIMIL)) והבלתי סביר הם לא דבר אובייקטיבי  אלא תלויים ביחס אובייקט סובייקט. באחד הפרקים האחרונים של הספר הראשון, דון קיחוטה מתייחס בבהירות וביקורתיות לספרי האבירים ולבעיית הסבירות:

"יש לקרב את סיפורי הבדותות לשכלם הישר של הקוראים  ולכתבם כך שיסתבר הבלתי אפשרי". זוהי מהות הספרות, שהבדיה האומנותית, הכתובה היטב, מסתברת בעיני הקוראים.

לכן לא נתפלא שברובד נוסף של הקריאה, דון קיחוטה הופך לקורא של עצמו. הוא עכשיו אדון המילים ששייכות לו. אך כל קורא הוא בעל אותם מילים עצמם, אחרי המצאת הדפוס, כל מי שיכול לשלם את המחיר של הספר יכול גם לדעת הכול על דון קיחוטה, וכל מי שקרא את הספר הראשון יכול לפרש את ההרפתקאות שלו כראות עיניו.

דון קיחוטה קורא את הסיפור של אחד אוולנדה (Avellaneda), שבעקבות ההצלחה של הספר הראשון, כותב גרסה  שהיא פלגיאט.  דון קיחוטה שם את צעדיו לכיוון ברסלונה כדי להוכיח ש"אני לא הדון קיחוטה שהוא אומר"

זוהי ללא ספק פעם ראשונה בתולדות הספרות שהדמות של היצירה יודעת שכותבים עליה, בזמן שהוא חי את ההרפתקאות שלו הבדויות. הוא יודע שגורלו הוא בלתי נפרד מן הספר "דון קיחוטה", דבר שלעולם לא ידע לפניו שום גיבור. והקריאות המרובות שקוראים אותו, הופך אותו לגיבור המודרני הראשון, שמסתכלים עליו מנקודות תצפית שונות, שקוראים אותו והוא קורא את עצמו.

קורבן כפול של הקריאה, דון קיחוטה מאבד פעמיים את השפיות: פעם אחת כאשר הוא קורא ופעם נוספת כשקוראים אותו. אך גם העולם מתחיל להדמות לדון קיחוטה: גם העולם לא יודע היכן מונחת המציאות.

האם מצליחים המלגלגים בפונדק או אצל הדוכסים להונות אותו, כאשר הם משחקים את ההרפתקאות לפניו? או בעצם זהו דון קיחוטה שלועג להם כאשר הוא מכריח אותם להתחפש ולהיכנס לעולמו הכתוב, הבדוי, של דון קיחוטה?

כאשר הוא קרא הוא חיקה את הגיבור האפי. כאשר הוא נקרא, העולם מחקה אותו. וכאן מגיעה האכזבה של דון קיחוטה: היש טעם בקריאה שמקבילה למציאות? אז למה טובים הספרים?

דון קיחוטה בברצלונה הולך לבקר בבית דפוס. הוא חוזר לשפיותו, וכך, למעשה, הוא מתאבד. מן הקריאה הוא יצא- אל מקור הקריאה הוא מגיע.

ומה הם הערכים שמנחיל סרוונטס ביצירתו?

"הנני דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה האמיץ, עוקר העוולות והעוונות" מכריז גיבור דמות היגון.

דון קיחוטה מאמין בכל לבו שהצדק הוא אפשרי. אנחנו יודעים איך מודים לו אלה שהוא מציל. ראה שחרור האסירים.

סרוונטס המפוכח יודע כמה החברה היא מושחתת ואינה מאפשרת צדק. אך דון קיחוטה לעולם לא מוותר. מבחינה זאת, הוא הגיבור הספרדי הטיפוסי. האוטופיה של מיתוס "עידן הזהב" הוא האידיאל שלו: אוטופיה של אחווה, שוויון והנאה.

סרוונטס עומד מאחורי ראיה מוסרית זאת, מעבר לכל הקריאות האפשריות של היצירה.

ואנחנו מגיעים לשאלה האחרונה: מיהו היוצר של דון קיחוטה?

אחד סרוונטס שכתב את ה"גאלתיה" שאותה קורא הכומר בתוך הדון קיחוטה? אחד ערבי, סיידי המטה בננגלי, שמבקש לעצמו את הבעלות על היצירה? או שמא פיאר מנארד של בורחס, שכותב במאה ה-XX, שוב את דון קיחוטה, בדיוק אותו הספר שנמצא בידינו.

סרוונטס כותב יצירה פתוחה, ברוח  הדברים של החוקר האיטלקי אומברטו אקו, בספרו "היצירה הפתוחה": יצירה שכל טעימה בה לעולם אינה דומה לעצמה".

דון קיחוטה היא היצירה שבה הקורא יודע שקוראים אותו והכותב יודע שכותבים אותו וכל קורא יכול לפרש אותה בדרכו שלו.

כל קורא והדון קיחוטה שלו.

סרוונטס מת באותו תאריך שמת  בצד השני של תעלת לה מאנש עוד יוצר שחייו מוטלים בספק- שקפיר: זכרו את התאריך: 23 באפריל 1616. ישהו כבר אמר שאולי הם היו אותו האדם… כי אין סוף לתעתועי הבדיון, וכמו שאמר בורחס- אולי כל הספרים הם אותו הספר, ואנחנו המשוגעים לקריאה, כולנו הרי סוג של דון קיחוטה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ללידיה גורדון-קנכט