לידיה גורדון כותבת פרוזה
כחול
היה לנו קיר כחול. נועה, עיניים כחולות, עור שחום וחירשת, אמרה: "אני קוראת לבית הזה הבית הכחול". היה לה חיישן בתוך הראש, וכך היא שמעה. יופייה ניתן לה יחד עם חירשותה כשהיא נולדה. עכשיו היא הייתה בת שמונה והיא ישנה אצלנו בסוף השבוע. לא ידעתי עד כמה היא מבחינה בדקויות הקולות שמסביב, למרות שעם השנים גם אני נעשיתי כבדת שמיעה. לא התייחסתי אליה באופן שונה, אולי קצת, כי היא הייתה כל כך יפה. היופי מעוות את יחסנו לאנשים וגם לדברים. כחול הוא הצבע האהוב עלי ביותר. הקיר הכחול היה אתר תיירות מקומי. כולם רצו לראות איך נראה בית שיש לו קיר כחול. התמדנו בו כשעברנו מביתנו הקודם, זה עם המזרונים הכחולים וכתומים בסלון, היה לנו גם מובייל על השולחן, עם כדורים שחורים ולבנים. "אתה זוכר אותו?" שאלתי את איתי כשהלכנו בפלורנטין לראות את הדירה שהוא עובר אליה עכשיו. כן, הוא זכר. גם זכר את השולחן הלבן, מפלסטיק קשיח, עשוי מקשה אחת שעליו עמד המובייל והאגרטל הכחול מזכוכית חברון. "כל זה כבר איננו, ואנחנו הְתְבְרֽגֽנו" אמרתי לו והצטערתי על כל הדברים שאינם כבר, בעיקר בגלל שבביתנו החדש, אחרי שהתרחב ושופץ, אין כבר קיר כחול. לפעמים אני מתנחמת במה שאני אומרת לבעלי: "לא חשוב, רוב חפצינו יישארו אחרינו ואז הם יאבדו את נשמתם, שידינו ועינינו החיים נתנו להם". נועה בגרה והיא כבר כמעט אישה צעירה ובודאי יש לה עניינים אחרים לעסוק בהם. מזמן היא לא התארחה אצלנו. אבל יש לי שתי כוסות כחולות חדשות שלא משמשות לשום דבר, רק כחולותם משמשת אותי כשאני מתבוננת בהן באור השמש המסוננת שנכנסת מהחלון, ומזכירה לי את כל הדברים הכחולים שאהבתי בחיי.