בננות - בלוגים / / מחפשת את משטח השבלולים
לידיה גורדון
  • לידיה גורדון-קנכט

    נולדתי במונטבידאו, אורוגואי. הגרתי לארץ והגעתי לקבוץ געתון. אני גרה בו עד היום. כתבתי כמה ספרים, ילדתי שלושה ילדים. סיימתי תאר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, אלה הספרים שכתבתי: עוברת אורח-(2014) הוצאה פרדס La mujer que crió un unicornio en su cocina-Amazon El texto Lúdico-(2008)-Edit. Hispamerica- University of Maryland להיות ככל העולם- השינוי בקיבוץ (2008) הוצ. מערכת. קיבוץ דליה הסיפור של מרתה (2002) הוצ. גוונים טנגו למאחרים (1999) –סיפורים -ספרית פועלים תסריט דרומ אמריקנית (1988) ספרית פועלים לאטלנטיס ובחזרה (1978) ספרית פועלים. לעוד פרטים: http//www.freewebs.com/lidiagordon/hebreo.htm http//library.osu.edu/sites/users/galron.1/00617.php

מחפשת את משטח השבלולים

מחפשת את משטח השבלולים

 

היא הולכת ומתרחקת מהבית. יורדת בכביש המערכת, יוצאת מהשער הצר המיועד לאנשים- שער הברזל הכבד, המיועד למכוניות, סגור. עוברת את הכביש, נכנסת מתחת לגדר תיל הדוקרנית, גחונה על האדמה. אחר כך לכיוון מטה, אל הוואדי. בחורשה נגמר לפתע השביל. הסבך הירוק מושיט ענפים דקים עם ציפורניים חדות שמחפשות את בשרה. קיסוסית דקיקה, ירוקה בהירה, עם ציפורניים כמו שיני גור חתולים- על העור עקבות אדומות. היא חוזרת. חייב להיות שביל, תמיד לרדת, לכיוון הוואדי. היום לא תחזור לחדר, גם לא לבית ילדים. אולי תבנה לה בית על העץ האיקליפטוס הגבוה, ראשו לא נראה עוד. כמו הבית ההוא, הביתן על העץ, שהם בנו כמפלט, קראו לו "משכן" והיו יושבים שם והיא הרגישה מוגנת וחמה, בתוך המעגל של הקבוצה, כמו ביצה בתוך הקן. הבוץ נדבק לנעלים. הסבך לא רוצה את נוכחותה. היא מוצאת פרצה ויורדת לשביל. בערוץ הנחל אין מים, רק הרטיבות בכל מעידה שהיה כאן גשם. והפרחים. חיים רוחשים סמויים מתחת לסבך, בעורקיה. פרפר גדול, מפתיע, מפרש לבן וציור סבוך בקצות הכנפיים בטוש שחור מדויק. איך היא תנווט? ללכת בשביל, לא לסטות. הגיעה אל משטח סלעים. קווים ישרים מעידים שהחציבה בסלע נעשתה בידי אדם. קברים רומאים, היא נזכרת  שיושקה אמר בטיול, פעם. אבל תעתה בהליכתה. זה לא המשטח ההוא, משטח השבלולים.

היא יושבת בצד השביל ליד עץ אלון, על שטיח עלים ובלוטים, חומת אבנים מאחוריה, אין כאן טבע בתול, כמו שהיה בסיפור על אפריקה. לשמאלה מטע תפוזים, הבוסתן. טועמת פרי שנראה בשל. הוא מר, מר, חוּשחָש. העצים נעשו פראים, חזרו אל פשוטם, לא מורכבים, כמו בראשיתם. פעם אבא אמר לה שכדי שיהיה פרי אכיל צריך להרכיב את העצים, והיא ראתה איך הוא מרכיב את האבוקדו בגינה. כמו ניתוח. מאחורי גבה קשתות של בתים שהיו. היא לא תחזור לחדר היום, הבית ריק. היא הגיעה בבוקר והבית ריק. ציקדות עקשניות חוזרות שוב ושוב על ניגון מונוטוני. לפניה עץ אורן בודד, פולש, נטוע בידי אנשים לא מכאן. עיט חוצה את השמיים ונעלם מאחורי ההר שממול, רוח נעימה מביאה מאי- שם ריח שנף מפריחת הער אציל. על האבנים הפזורות לאורך הדרך אזוב רענן בירוק עסיסי. לבלוטים ריח טחוב, לח. היא מלטפת את האזוב שמשאיר בעורה מגע של קטיפה. יושבת ליד הבורות החצובים בסלע. המים בבורות מסתכלים אליה בעיניים מתות. הבור בצורת קבר ריק. גם המתים אינם כאן. נשארו רק הבורות כמו עקבות ענקיות של דינוזאורים. לא, משטח השבלולים לא כאן. היא הולכת הלאה, בערוץ הנחל. פה ושם שלוליות מים, אבל הנחל אינו זורם. ממוללת עלה של איקליפטוס בין ידיה, נושכת עלה טרי וריח חריף וטעים מתפשט בחלל הפה. נשענת על העץ הענק, צמרתו מעבירה כאב בצווארה המתוח. גבוה מדי, לא מתיידד. היא הולכת בערוץ. הסלע משתטח. הנה, זה כאן. קולות הילדים שהיו, עדיין כאן, צחוק, צעקות, ריצות וחיבוטים. היא מרכינה את ראשה לשמוע. רקפות פורצות מן הסלע, ריחן עדין ולא דומה לדבר. שבלול בודד אחד מתגולל בין הסלעים. כרמליות, כלניות, הצחוק המשוחרר, התנועה המתמדת של הרגליים הקטנות הרצות על המשטח. בשביל העולה מן הערוץ אבן קטנה, לבנה. גבישים זעירים מפזרים רסיסי תקווה לאיזה סדר אפשרי. היא יושבת לצד השביל, חופנת בידה את האבן הקטנה. הילדים נעלמו. היא לבד. בביתה אין עכשיו איש. החורשה מחבקת אותה בין ענפיה, הקוצים והאבנים אומרים דברים מוכרים. היא תישאר כאן. מחר אולי חיה המטפלת תשים לב. אולי עדנה. עדנה לפעמים כאילו אוהבת אותה. אבל ההורים לא היו בבית. היא נכנסה, בריצה, כמו תמיד, אבל אף אחד לא היה. היא קראה לאימא, אולי היא ישנה, אולי היא במקלחת. ריק, ריק. הערב יורד. בדמדומים ההולכים ועוטפת את הכול בנוגה דמי, קמה הרוח פתאומית ביפחה לא מרוסנת, פורצת אל תוך גופה, תולשת דמעות מעיניה. אור מוזר מתפשט, צהוב, מאיים. היא חושבת על הבית הריק, על החדר בבית הילדים. איך תגיע לבד? נוגה תסתכל עליה בעיניים עוקצות, תגיד-מה, איפה הורים שלך? בלילה יבואו החלומות והיא תצעק מתוך האוויר השחור שחונק אותה, שרודף אחריה, שמקבל צורות של  אנשים מעוותים שראתה פעם בציור, כרונוס אוכל את בניו היה כתוב, והיא לא צריכה לפחד כי היא כבר ילדה ממש גדולה ובכל זאת…היא כל פעם חייבת להסתכל על התמונה שמושכת אותה אליה כמו כישוף, ואז היא שוב נבהלת, הלב רוצה לברוח כמו עכבר מפוחד, שזה גם שטות, כי הלב לא בורח, הוא רק דופק חזק, וכשהיא צועקת גלי כועסת כי היא מעירה אותה, היא אפילו לא יכולה לקרוא לשומרת כי היא מתביישת, ילדה בכיתה ו'. במשטח השבלולים הייתה פעם רגליים קטנות רצות וצחוק משוחרר, אבל היא מבינה שההליכה והחיפוש כבר לא יועילו. הרוח הצהובה סוגרת עליה, העצים נעלמו, היא קמה, מחזיקה את האבן הלבנה בכף ידה, ומחפשת את השביל. הכול נעלם, המשטח, העצים, הפרחים, היא בתוך האור הצהוב, צהוב חשוך וסמיך, והיא הולכת לאיבוד בתוכו, עיוורת, העיניים פקוחות וחלל אילם בולע אותה בתוכו. טעם צהוב של חול בפה. היא נעמדת- מאובנת. האבן בתוך ידה, מגע קר וחד שמבטיח הצלה. היא יושבת במקום, אין לאן ללכת. הבית, למה היא יצאה את הבית. שוב היא לבד בתוך המון אנשים, צוהלים, צוחקים. ידה של אימא נשמטה ופתאום היא לבד. לפתע יד חמה אוחזת בידה, היא מרימה את ראשה-אימא! היא מתעוררת באחת, יד אוחזת בידה, חגית, מה קרה? חיפשתי אותך כל היום, לאן הלכת? אתם נעלמתם, הלכתי לטייל. היינו בגיוס, במטע, לא זוכרת שאמרנו לך? ואימא השאירה לך פתק. לא ראיתי, לא היה אף אחד. משהו כל כך חם מתפשט בגופה, מן היד האוחזת בידה אל תוך החושך שבפנים. אדום אדום ובא לה לרקוד, הגוף שלה צוחק והיא צוחקת וקופצת ובא לה לבכות. כל כך חמים, היא בתוך המעגל של הזרועות החזקות בלי די, אבא . בואי , חמודה, בואי אקח אותך קצת על הגב שלי, שלא תחליקי. היא יודעת שאבא ימצא את הדרך, והכול כל כך טוב שהיא כולה חמימה ומשהו תוסס בתוכה, כמו בועות צבעוניות שעולות מכל גופה ומדגדגות את ראשה, עד שבא לה לצחוק, והיא צוחקת.  והם יוצאים מן הצהוב השורט והדוקר, ומגיעים אל הכביש ועוד מעט בבית, מלא אור, וריח חביתה עם פיטריות, ואימא כועסת-שמחה, וכולם עוטפים ועוטפים והיא צוחקת ויושבת בספה ובתוכה השמש ממש מחממת ומאירה למרות שבחוץ חושך צהוב סוגר על הכול.

 

 

8 תגובות

  1. ברוכה הבאה!

  2. אהבתי את ספרך: " טנגו למתחילים" .

    ברוכה הבאה.

  3. ילדות , אופטימיות וחדוה – איזה כיף 🙂

    ברוכה הבאה !

    • לריקי: יש בילדות הזאת גם פחד ובדידות, אל המזל הוא שיש גם אהבה…תודה על התגובה: לידיה

  4. הי לידיה! סיפור נפלא. את בונה אותו ברגישות, מרגישים בו את החיפוש והפחד של ילדה בוואדי היפה שלכם, בין שני הקיבוצים, תחושה של חום וחרדה מעורבבים. השימוש בזמן הווה מעצים את הנוכחות של הילדה.
    וחוץ מזה ברוכה הבאה! מעכשיו גם בספריית הילדים אצלנו וגם במסך!

    • הי נעם! נחמד למצוא חברים במקום הזה… אני שמחה שאהבת את הסיפור: אתה מבקר מאוד אמפטי וכמובן מרגש לשמוע דברים כאלה שנכתבים על היצירה שלך.להתראות! לידיה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ללידיה גורדון-קנכט