שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים

  נכון שעוד מעט חנוכה? ונכון שנהוג להאמין שחנוכה הוא מועד הנסים? אז כמו שאצלי יכול להיות שבת וחג בכל יום, כך גם נסי חנוכה עשויים "לתקוף" את חיי בכל יום חול –  ובלי שהדלקתי ולו נר אחד בחנוכיית הקבע שלי. פשוט תפילה עמוקה ל… נכון! אז ככה, תודו שבמדינתנו סיפור הבוקר שלי הוא בהחלט בחזקת נס! ומהו נס? לא ...

        "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". הרקליטוס   מַה שֶּׁהָיָה לֹא יִהְיֶה, כִּי אֲנִי הַנָּהָר שֶׁנִּדְרַךְ לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא אֶחְזוֹר, שֶׁאֵדַע שֶׁהָיָה לְאַחֵר, שֶׁצְּבָעַי הִתְבַּהֲרוּ, שֶׁעַל גְּדוֹתַי אֵין מִי שֶׁיַּעֲלֶה אוֹתִי מֵהָרַחֲצָה יָפָה וּמְפַתָּה לְהַאֲמִין בָּאַגָּדָה שֶׁטָּוִיתִי לַנָּהָר בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹצֵף וְלֹא בִּיצָה מֻנְצַחַת כִּגְּלוּיָה בָּאַלְבּוֹם שֶׁלֹא יִפָּתַח.                

כולם היו בני. כך אני מרגישה כלפי כל כתבי היד שלמענם אני עושה ימים (ולפעמים לילות) כדי שיצאו לאוויר העולם מכורכים בהיותם הכי יפים שהם יכולים להיות.      אינני עושה אפליות מבחינת השקעתי כעורכת המסייעת בגידול פרי בטנם של יוצרים לכדי בשלות בוגרת.      יחד עם זאת עלי להודות כי יש בנים שאני –  נו, איך לומר זאת בלי חלילה ...

  דַּם שָּׁמַיִם אֵינוֹ כְּדַם אָדָם שׁוֹקֵעַ בִּמְצוּלוֹת יָמָיו לְלֹא יוֹפִי רַב, לִפְעָמִים לְלֹא כּׁל יוֹפִי  לְעֵת עַרְבִית יִצְחַק אֱלוֹהִים בּוֹדֵד בַּיּוֹפִי הַנִּשְׂגָּב שֶׁל שְׁקִיעוֹתָיו.    

לדורית שרפשטיין חברתי ולי יש אהבת חיים גדולה משותפת: חתולים! האהבה, כידוע, פנים רבות לה ותמורותיה לא יסולאו בפז גם אם הן מוגשות על מגשים מוזרים ובלתי צפויים כדרכי האל בכבודו. כשחתולי האהובים ערכו לעצמם טקס חניכה וקפצו-נשמטו כל אחד בתורו מגג הכביסה הצמוד למרפסתי – מגובה ארבע קומות – אל החצר, אצתי רצתי איתם לווטרינר שיקבע את רגלם השבורה. ...

          כשהייתי ילדה לקיתי במחלה נפשית – "מחלת הגעגועים" –  והיא מפריעה עד היום לזרימה החופשית הבריאה של חיי.  אינני ומעודי לא הייתי רומנטיקנית בהתייחסותי אל המילה הזו – געגועים. געגועים לגבי דידי הם כאב מצמית, המונע יכולת תנועה חופשית בשצף נהר החיים. בהיותי ילדה, כשנסעתי בחופשות לבית סבא וסבתא לשהות בת כמה ימים שאמורים היו ...

נַחֲמִי , נַחֲמִי אוֹתִי כִּי לֹא הָיָה בִּי עָווֹן בְּזָדוֹן אֶלָּא כְּנְזִיד מְשׁוּבוֹת הָיִיתִי נַעֲרָה שְׁמוּטָה  טֶרֶם בְּשֵׁלוּתָהּ אֶל אֲרוּחוֹת לֹא לִטְעֲמָהּ בְּדַּרְכִּי אֶל הַמְּלוּכָה נִמְצֵאָה אֲתוֹן זֵדָה בְּקִינָתִּי  עַל בְּשָׂרִי הַבָּסְרִי.  

    השבוע שוב התכנסו בני המחזור שלי מ"תיכון חדש" ושוב הייתי בדילמה. ללכת או שוב להימנע. הקשבתי לבטן, כהרגלי בעתות כאלה, והיא אמרה חד משמעית: לא! רק שהבטן לא תמיד ממציאה הסבר לתשובותיה הנחרצות תמיד (כך אצלי לפחות). ברבות ימי למדתי להסתפק בקולה מבלי להידרש לנימוק – בכל אופן לא בהכרח מיידי. יגיע – טוב. לא יגיע – לא ...

גּוּפִי נָחַת רְווּי נַחַת וְתַפְנוּקִים. יָדַיִם רַבּוֹת מְחַתְּלוֹת, מְלַטְּפוֹת אֵיבָרָיו, מְבַקְּשׁוֹת לוֹ צָרִי בְּרוּחִי הַנּוֹחָה לִנְגּוֹהַּ, נְגוּעַת שִׂמְחָה נוּגָה עַל אָבְדַן שָׁמָיו.   *    גּוּפִי נִהְיָה נָכֶה. כָּךְ הוּא נָח, רַךְ. מֵנִיחַ. לֹא מֻכְרָח לְהִשָּׁמַע לַכּוֹרַח לִהְיוֹת נָע, לְהַגִּיעַ מִכָּאן לְשָׁם וּלְכָאן וּלְשָׁם וּלְכָאן וּלְשֵׁם מֶה עָלָיו לִהְיוֹת הוּא אֵינוֹ זוֹכֵר מֶה הָיָה אִלּוּ לֹא, וְטוֹב כָּךְ, שֶׁכָּךְ הוּא ...

  חֶרֶף בֶּטֶן צְפוּדָה לֹא אַחַת וּבְקוֹשִׁי רַב, יֵשׁ לוֹמַר, לָמַדְתִּי לֶאֱכוֹל כָּרָאוּי בְּמִסְעֶדֶת הַיְּקוּם. בְּלִי רְעַבְתָּנוּת וּלְלֹא תַּאַוְתָנוּת כִּי אִם בְּאִטִּיּוּת וּבְהִשְׁתַּהוּת בְּכָל וּמִכָּל מָנָה, חַמָּה אוֹ קָרָה, ללֹא תְּלוּנָה עַל מֶלְצַר שֶׁהִתְמַהְמֵהַּ, אוֹ עַל חֶשְׁבּוֹן יָקָר לְכִיס נֶפֶשׁ דַּלָּה בַּעֲבוּר סְעוּדַת מָנָה שֶׁאֵינָהּ מַשְׂבִּיעָה. לָמַדְתִּי לְהוֹדוֹת עַל הַמֻּגָּשׁ מִבְּלִי לְקַוּוֹת לְעוֹד, וּלְהִתְעוֹדֵד מֵעֶצֶם הַיְּכוֹלֶת לִפְתּוֹחַ אֶת דֶּלֶת הַמִּסְעָדָה ...