שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים

  פעם קיוו סופרים שכתבו בדם נפשם ספרים שזמן לא רב לאחר הופעתם נגנזו לפני שמצאו לעצמם קוראים רבים, כי לאחר מותם מישהו יחיה – אם לא אותם אזי את רוחם הכמוסה בין הדפים. כבר שנים אינני מאמינה בנס תחיית הספרים. אבל מה, יש היום דרכי החייאה חלופיות ועוד בחיינו. אז ברוח השובבה שנחתה עלי בחיי המתחדשים מיום ליום החלטתי ...

      בעת האחרונה אני מרגישה קצת כאמא החוטאת בהשווצה על גב הצלחת בתה הבכורה. גיורא פישר המשורר התיר לי לעשות זאת בטענה המאוד נכונה, לדעתי ומחווייתי רבת השנים כאֵם, שאנחנו – ההורים – "אוכלים גם לא מעט חרא" אז למה לא להתענג ועד הסוף – כולל השווצה – בשיתוף ברגעי הנחת?! אז אעשה כעצתך, גיורא היקר, רק שאקח ...

http://megafon-news.co.il/asys/archives/107944 קשה להתאפק משיתוף משפחת הבננות בעוד טיפת נחת…

גוללו למטה וקראו בהמשכים: דפי תמר שלי… =[ =

שאלת היום:  בעידננו רווי המקלדות והכותבים, מיהו המוסמך – ועל פי אילו קריטריונים – לקבוע מיהו אמן יוצר ומהי יצירת אמנות? זאת ועוד, האם יש "גלגל הצלה" כלשהו שעשוי להציף יצירה כלשהי על פני עונות ושנים –  ואם יש גלגל שכזה, מאילו חומרים הוא עשוי? תודה מראש על כל תשובה מאירת עיני מוּזה מבולבלת.

עוֹד בְּרֶחֶם אִמִּי נִמְצֵאתִי אֲשֵׁמָה עַד שֶׁהֵגַחְתִּי וְנִהְיֵיתִי הֶרְיוֹנִית לְאַשְׁמָתִי שֶׁטָּפְחָה לִגְזֹל נְשִׁימָתִי, לְהָאֵט צְעָדַי, לִינֹק לְשָׁדִי, מְמָאֶנֶת לְהָגִיחַ וּלְשַׁחְרְרֵנִי. בְּכָל אֲשֶׁר פָּנִיתִי הָיְתָה אִתִּי עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי עוֹד לְשֵׂאתָהּ וּבְאִבְחַת חַפּוּת עָרַפְתִּי רֹאשָׁהּ לְהָקִימֵנִי לִתְחִיָּה.       

הַנָּח לִי, אֱלֹהַי, לְהָנִיחַ לַמְּנוּחָה לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ חֲדָרַי, לְהִתְרַוֵּחַ בְּרִהוּטִי הֶחָדָשׁ, הַפָּשׁוּט וְהַזּוֹל, בֵּין קִירוֹתַי הָרֵיקִים מִקִּשּׁוּט, הַמּוּאָרִים בְּנוּרָה לְלֹא חֻפָּה, הַמְּחֻבֶּרֶת לְטַבּוּרִי, הַמְּחֻבָּר אֵלֶיךָ. הַנָּח אוֹתִי שְׁקֵטָה בִּנְעִילָתִי אֶת בֵּיתִי הֶחָדָשׁ מִפְּנֵי כָּל זָר מִלְּבַדְּךָ וּמִלְּבַדִּי. הַנָּח בִּי אוֹתִי כַּחֲדָשָׁה וּמֵחָדָשׁ בְּבוֹאִי וּבְצֵאתִי מִלְּפָנֶיךָ עֵירֻמָּה כִּבְיוֹם הִוָּלְדִי בְּאִחוּר רַב.     מתוך כתב יד של ספר שירים חדש ...

    אָדָם עוֹזֵב חייו בְּיוֹם פְּקֻדָּה, לְלֹא חַיִל וּבְלִי רְעָדָה, עֵירֹם מְמַדָּיו וּמִדְּרָגוֹת מַעֲלוֹתָיו בַּקְּרָב עַל הַגַּעְגּוּעִים אֵלָיו לְלֹא נִצָּחוֹן, תְּבוּסָה, הַכְנָעָה אוֹ כְּנִיעָה לַשָּׁוְא.        

    זהו אינו פוסט פרסומי כי אם פוסט חווייתי. מעולם לא הייתי בעלת גוף אתלטי, כזה שניתן להתגאות בו. מלידתי היו לי בעיות פיזיות קלות, אך נוכח התייחסות מחמירה של סביבתי הקרובה הן זכו ליחס מחמיר גם מצדי. התוצאה: חוסר ביטחון מתמיד בקיומו של גופי להנחילני גאווה.  כיוון שכך זלזלתי בו והזנחתי אותו שנים ארוכות. משיעורי ההתעמלות בבית הספר ...

  מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם חושב, אני זוכרת את עצמי כאדם חוקר. ואת מה חקרתי/חוקרת/אחקור? את נפש האדם. לא פחות. אני חושבת/חוקרת אותה כאילו היתה איבר חי. ולא סתם איבר היא הנפש. כי אם ה-איבר בה' הידיעה. כך במעבדתי הפרטית השוקקת עד בלי די. ואחד מממצאי העיקריים שהובילו אותי ברבות הימים לכתיבת "יומנה של אישה מודרנית" הוא: הנפש ...