שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים

    כל סופר, בדיוק כמו קוראיו, אוהב במיוחד פרק זה או אחר בספרו. הפרק מטה הוא האהוב עלי ביותר ברומן שלי "יומנה של אישה מודרנית", שראה אור לפני כשנה בכינרת זב"מ. גזרתי אותו לכאן לכבוד סיום חג הפסח משום האינטרפרטציה המיוחדת והעדכנית של נוגה המספרת לאישיותו של יוסף (יוסי) כמו גם לעשר המכות.     מה נשתנה הלילה הזה ...

אני מתגוררת לחוף ימים, אך בדרך כלל ספונה בבית הקונכייה שלי, בעצלנותי כי רבה. היוצא מן הכלל הוא שלפני שנים מועטות הלכתי עדיו כמה פעמים בשבוע ופשוט התבוננתי – בו ובנפש פנימה. ואכן, כפי שביטאה זאת נעמה ארז בשירה היפה, אין יפה וטוב מן הים לשמש מראה ליקר לנו מכול וללמדנו על מה שראוי לדרכה ולדרך התייחסותנו הנכונה אליה למען ...

  אתמול בשעה שש וחצי בערב המתנתי במכוניתי לבתי תמר ליד ביתה בלב תל אביב, כשלפתע נחת על שמשת מכוניתי… פריט ענקי של ארבה! באחת התמלאתי ריגוש שיא כאילו ראיתי סלב שפרץ ויצא ממסך הטלוויזיה. זאת בצד תחושת אימה שכמעט גרמה לי להזעיק את… המשטרה.  בעוד אני מרותקת לשמשה הקדמית – מקום מנוחת הפריט מן ההגדה – לא לפני שמיהרתי ...

    גּוּפִי נָפַל. מִצְטַעֵר, אָמַר, אֲנִי לֹא פּלדַת   אַל חֶלֶד. אֲנִי רָגִישׁ וְשָׁבִיר. הֶעֱמַסְתְּ  עָלַי יוֹתֵר מִדַּי. זִלְזַלְתְּ. הִזְנַחְתְּ. לֹא  שִׁמַּנְתְּ אֶת צִירַי. לֹא  הוֹסַפְתְּ שֶׁמֶן וּמַיִם, וְדָהַרְתְּ בְּנָתִיב  לֹא  רָאוּי לְגַלְגַּלַּי. עַכְשָׁו נָנוּחַ. נֵרָגַע. נִשְׁכַּב דּוּמָם בְּמוּסַךְ הַנְשָׁמָה עַד שֶׁתִּתְנַקֶּה מֵרְעָלִים שֶׁנִּצְבְּרוּ בְּדָפְנוֹתֶיהָ, עַד שֶׁתִּהְיֶה כְּשִׁירָה לְהֶמְשֵׁךְ נְסִיעָה אַחֶרֶת מִשֶּׁאֵי פַּעַם דִּמְיַנְתְּ.      

    כיוון שבננות הוא מטע משפחתי אז על פי דיני משפחה לגיטימי לשתף בשמחה משפחתית פרטית הקשורה באמנות, נכון? כיוון שכך – ולו בעיני – אני גאה ליידע שבתי תמר שם אור הוכרזה אתמול כאחת מארבע המועמדות לכתר "תגלית השנה" בתיאטרון הישראלי. החזיקו אצבעות עד חודש מאי! אובייקטיבית, היא בהחלט ראויה לכתר (הראשון….) אה, ומי שעדיין לא צפה ב"קזבלן" ...

    לא פעם, כשאני מהרהרת בנפלאות, נסתרות והפתעות דרכי הגורל – ולטובה – אני נזכרת ביעל גרמן. בעיני, היא בהחלט "סינדרלה" המודרנית. באישון ליל אחד וכמעט ממש לנגד עיני היא הפכה לנסיכה. אבל לא למען נסיך כלשהו, כי אם לטובת משרה ציבורית רמה.  משום מה יש לי תחושה שאילו יעל גרמן הייתה קוראת את שורותי הבאות היא לא הייתה ...

  אֲנִי חַיֶּבֶת לָלֶכֶת לָלֶכֶת לָלֶכֶת עִם מַטֵּה נְדוּדַי מַקֵּל הַקֶּסֶם מַקֵּל הֲלִיכָה צִבְעוֹנִי לָלֶכֶת לָלֶכֶת לָלֶכֶת וְשׁוּם אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יַעַצְרוּ לֹא יִמְנְעוּ אֶת הֲלִיכָתִי אֶל עַצְמִי הַחֲזָקָה הַבְּרִיאָה הַמֵּיטִיבָה לֶכֶת לְלֹא מַקֵּל הֲלִיכָה לַחֲצוֹת יָמִים כְּלֵילוֹת בִּבְדִידוּת נִפְלָאָה בֵּין הַמּוֹחַ לְבֵין הַנְּשָׁמָה לִמְעֹד בְּלִי בּוּשָׁה וְלָקוּם וְלָלֶכֶת לְאָן שֶׁהָרוּחַ תִּשָּׂא.      

        נהוג להאמין ולטעון כי יצירה שיש בה חומרים אוטוביוגרפיים (ואיזו יצירה אין בה כאלה?) היא בעלת כוחות תרפויטיים לכותבה. מעולם לא חשתי שיצירותי ריפאו אותי – אפילו לא ספר שירי "תיקון אב" שהוא אוטוביוגרפי לעילא ובמוצהר.  אז החלטתי – למען התרפיה ובמוצהר – להעלות על הכתב תיאור כהווייתה של חוויה שחוויתי לפני המון שנים. ומי ייתן ולא ...

          אומרים "צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים". אז בהחלט אינני צדקת (הנחתום יכול להעיד על עיסת הווייתו?), אבל מלאכתי השירית בהחלט זיכתה אותי ממש הבוקר בתחושה שדווקא כשאני מרפה מכל חלומות ההתקבלות – קורים דברים נפלאים ומשאלתי מתגשמת: ששירתי תדבר ותיגע (בלי שאדרש לדחוף אותה – אני בהחלט לא-מי-יודע-מה בדחיפות עצמיות).  וכל הפרולוג הזה למען ...

  שולמית אפפל/ פחות מאמת אין טעם לכתוב/  ספרא/ 104 עמ'/ 2012   חידה: מה "המרחק" בין השיר "אמי יפה מאוד. סתיו רוסי/גדש את פניה./ לפנים היינו/נלחצות אל גופה/ אחותי ואני. גם עכשיו/ היא יפה מאוד/ מעבירה איזה צופן רך/ נאחזת באור/ המתמעט". – לבין השיר "אני חוזרת הביתה/ ואת מתירה את צמותי/ נפט וחומץ ילמדו אותן לקח/ הגרמנים ימותו ...