שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

ניסים

 

 

הָיִיתִי גֹּלֶם בַּמַּעֲגָל. הִמְתַּנְתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרַב אֵלַי

וְיוֹשִׁיט לִי יָד, שֶׁאֵחָלֵץ מִלֵּב הַמַּעֲגָל.

הַנֵּס הָרִאשׁוֹן הִתְרַחֵשׁ כְּשֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֲנִי רְאוּיָה

לֹא לִהְיוֹת עוֹד גֹּלֶם.

כְּשֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי, מִישֶׁהוּ הִמְתִּין לִי.

הַצִּפִּיָּה בְּעֵינָיו שֶׁאֶקְרַב וְאוֹשִׁיט לוֹ יָד

הָיְתָה הַנֵּס הַשֵּׁנִי.

הוֹשַׁטְתִּי יָד וְהוֹבַלְתִּי אֶת שְׁנֵינוּ הַרְחֵק מִלֵּב הַמַּעֲגָל.

זֶה הָיָה הַנֵּס הַשְּׁלִישִׁי.

בְּהַבִּיטִי לְאָחוֹר חָזִיתִי בַּנֵּס הָרְבִיעִי. –

 

הַמַּעֲגָל מֵעוֹלָם לֹא הָיָה

כִּי אִם לֵב לִבּוֹ שֶׁל הַגֹּלֶם שֶׁהָיִיתִי.

 

מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010

16 תגובות

  1. היי ענת יקרה
    הנס הכי גדול באמת זה להבין שהמעגל הוא
    בראש שלנו בלב הגולם
    תפיסת המציאות, כשנפקחות העיניים היא הנס האמיתי
    אהבתי את הכנות והאמת בשיר

    • מה שציינת, חנה, הוא אכן נס הניסים. להכיר בכך שהרבה מאוד בראש, ולא מעט שטויות, וצריך נס או ראש מברזל (או לב פלדת אל-חלד) כדי לנקות להדוף ולנעול – משטויות חדשות שתמיד מבקשות לפלוש. וזו ההזדמנות להתוודות עד כמה קשה היה לי היום לכתוב את החלק השני של הפוסט מאתמול – לתאר בפרוזה מסאית משהו איך אני ניקיתי פה ושם את הראש. כיוון שראשי לא היה נקי היום מהשטויות החלטתי לנסות שוב בעת אחרת. שבוע טוב

  2. היי ענת
    הספר נהדר, קראתי בו כמה פעמים.
    ועוד אכתוב לך בפרטי
    אם כי עד עכשיו לא הבנתי מאין נובע שמו של הספר
    שבוע טוב
    גיורא

    • איזו בשורה בפתח השבוע. השם הוא קודם כול מטאפורי. תרכב בדמיון על גב הסוסה שלך במדבריות מונגוליה, ואז תבין. וההשראה לשם נעוצה במציאות משעשעת – ועל כך בפרטי…

  3. ענת הי,
    כשקראתי, צחקתי צחוק של ילדים וחשבתי אכן שומר פתאים השם…
    ומעבר לצחוק שבא מן הילדות — שיר ש"מקלף" מאיתנו רצינות מעושה ומחזיר אותנו לנאיביות האמיתית המאפיינת את הילדות. ובזה (בעיניי) כוחו.
    תבורכי — צדוק

    • בזכות הנאיביות הזאת, צדוק, משורר חכם ובוגר כתב את השורה הנפלאה: אלוהים מרחם על ילדי הגן. רק עליהם – ובכל גיל קלנדרי, כל עוד הגנון שלהם לא נסגר בשבילם.

  4. היי ענת
    זה מזכיר את הקוסם מארץ עוץ.
    זה מזכיר לי את עצמי
    זה מזכיר לי שאת חכמה, רואה הקשרים של ברכה, על הכח להאמין בעצמך…
    אשיר את השיר לעצמי לפני השינה.
    להתראות טובה

    • מקווה, טובה, שהיתה לך שינה ערבה ויקיצה נעימה על כנפי השיר – אני רוקדת במעגל ומביטה סביבי אני מושיטה את ידי אז בוא לרקוד איתי. ביער ביער ביער נרקוד נרקוד – ואפשר גם בבית, בין רהיטי העץ.

  5. הי ענת, ארבעה ניסים בדרך החוצה ואין כמו נס ההבנה.
    אגב, בקורס הורים של מכון אדלר, בו השתתפתי לפני כמה שנים, הסבירו כמה קשה לילד שגדל בתחושה שהוא במרכז וכולם סביבו. מצד אחד המשפחה מפנקת אותו ועושה בשבילו ובמקומו הכל, ומצד שני הוא בכלל מרגיש בדידות איומה שם באמצע לבד. על כן הציעו להורים להושיט לילדם יד ולהפוך אותו לחלק מהמשפחה על ידי שיהיו לו חובות וזכויות בדיוק כמו לכולם. מעניין אם זה שהושיט לך יד בין אם הוא מישהו אחר חיצוני או שהוא מישהו מתוכך, ידע שהוא מחבר אותך אל והופך אותך לחלק מ, כי תחושת שייכות היא דבר חשוב בחיים.

    • אבנר אריה שטראוס

      אוהב את התגובות שלך 🙂

    • סיגל, תגובתך היא גילוי חשוב בשבילי. קודם כול למשפט האחרון, נדמה לי שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה. אני מבינה זאת היום גם בזכות תשובתך. וכן לא קלה היא דרכנו להשתייך כאנטי בדידות. כמונו כחיות – נחוץ אילוף. ומהיום כשאומר לבנות שלי – לזרוק זבל בבקשה, אסביר להן שזה כדי שירגישו שייכות. אולי הן ישמחו יותר בדרך אל הפחים. (סמיילי)

  6. אבנר אריה שטראוס

    ענת אוהב את השיר ואת הנושא, גם אהבתי את התגובות , לעיתים קורא קודם את התגובות כדי לא למחזר,
    הסיפור בכלל מפעים, קוסם,
    ולקחת את הבסיס לזוית מעניינת .
    יפה. שבוע טוב ופורה 🙂

  7. הַמַּעֲגָל מֵעוֹלָם לֹא הָיָה

    כִּי אִם לֵב לִבּוֹ שֶׁל הַגֹּלֶם שֶׁהָיִיתִי

    אוהבת את המצלול של גלם ו- מעגל
    ו…כן אנחנו בונים לנו סרטים בראש שלא היו ולא נבראו והשיר פוגע בול בלב הרעיון הזה

    • לענתי,

      קראתי את השיר עוד אתמול והאמת לא ידעתי מה להגיב.

      לילי פרי כתבה ספר שנקרא "גולם במעגל" על הדור השני של ניצולי שואה. זה מוטבע אצלי עמוק בתודעה, ולכן לא רציתי לכתוב סתם.

      קל לי יותר לקרוא את שיריך הישר מן הספר. אבל עכשיו קראתי אותו והבנתי.

      אני יכולה לומר לך דבר אחד. אלה אינם ניסים – את ראויה.
      מלכתחילה היית ראוייה שיחכו לך, שיושיטו לך יד, שתצאי ממעגל אחד אל עבר הרבה מעגלים שכולם בתודעה שלך כמובן. אולי זה מה שהשיר רוצה לומר, אבל עדיין זה נראה לי בלשון המעטה.

      חבל שמי שהוא אי פעם מרגיש לכוד במעגל של תובנה, זה לא צריך להיות ככה.

      נכון, לא הרבה זוכים לקבל אהבה, לא הרבה זוכים לתמיכה – יש דברים שהם מאוד בכאילו וזה לא צריך להיות נס להיות שם בשביל מישהו אחר, ככה זה צריך להיות מכלתחילה.

      הייתי קוראת לזה יותר גאולה של הנשמה – וזה כנראה מה שאת חווה וחווית
      וזה נפלא.

      שלך
      חוה

    • ענת לויט

      לא בכדי השתהיתי בתגובתי זו אלייך. קראתי את מילותייך לפני שבועיים בדיוק, ומשהו עצר אותי מתגובה מיידית נלהבת. כל דבר בעתו, כך הרגשתי. יצאתי לפגרה מהמטע בין השאר כדי לבדוק עד כמה באמת הכול בראש. ממליצה לך ולכל עמיתנו על שיטת הטיפול של אילן לב. הקץ לבלבולי המוח. וגם הגוף יוצא נשכר גדול. בקרוב אקדיש לשיטה הנפלאה פוסט.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט