בננות - בלוגים / / "אנתולוגיה קטנה" של משוררים גדולים
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

"אנתולוגיה קטנה" של משוררים גדולים

 

 

לפני "עליית" הבננות והבננים החדשים למטע, בערך לפני חצי שנה העלינו אמיר אור ואנוכי –  כל אחד מאיתנו בחלקתו –  משהו מקולה הפיוטי של אמא רוסיה. אמיר בחר להביא שירים שתרגם משל מיכאיל קוזמין, ואני הבאתי את השירים שיובאו מטה. בעקבות "הגל הרוסי" התפתח אז דיון מרתק בענייני תרגום שירה, טעמי בחירה במשוררים מתורגמים ובשיריהם המייצגים –  וגם הוצעו מקצי שיפורים והועלו תרגומים מקבילים.

 פוסטים, שלא כמו כל בימת פרסום אחרת, מאפשרים מחיקה מטעמים שונים. אז זה מה שהרשיתי לעצמי לעשות. מצאתי לנכון לאחד כאן לכבוד עמיתינו החדשים את כל ארבעת השירים שפרסמתי אז "בבודדת". הם תורגמו מרוסית על ידֵי מה שכונה בדיון הבנני "עד מהימן" – קרי, אדם שהשפה הרוסית ותרבותה ידועות לו על בוריין – ועל ידִי. במרוצת החודשים שנקפו מאז העליתי את השירים לראשונה גם שיפצתי מעט, בין השאר ברוח התגובות שהיו.

 ארבעת המשוררים שאת דבר שירתם אני מביאה כאן הם מאושיות השירה הרוסית במאה העשרים. השירים נבחרו לצורך הבלטת הגיוון והשוני בין המשוררים.   

 

 

 

 

 

למדתי לחיות פשוט ובחוכמה / אנה אחמטובה

 

 

למדתי לחיות פשוט ובחוֹכמת ימים

להביט אל השמים, לשאת תפילה לאֵל

לשוטט ארוכות בעת דמדומים

למען תִלאֵה דאגתי וַאשימהּ לְאֵל.

 

כשבוואדי מרשרשת עלווה רכה

ואשכול מַשְחיחַ פירות יער מצהיבים

אני אורגת שירה שְמחה

על ימַי בני חלוף, חולפים כנפלאים.

 

אני חוזרת. לוקק כפי

חתול מצטנף בְּגִרגוּר של חדווה 

אי שם נדלק פנס ביתי                   

על גג בודד אל מול אדווה.

 

רק לפעמים נחרצת הדממה

מזעקת חסידה במעופה אלַי

ואם בבואך על דלת תידפק               

אפילו לא תגיע אל אוזנַי.                

 

 

 

 

בכי  על שתי פואמות שלא נולדו / אנדרי וזנסנסקי

 

 

 

אָמֵן.

 

הרגתי פואמות. הרגתי לפני שהוֹלדתי. לְאֵל השְאוׁל!

קוברים.

קוברים פואמות. הכניסה מותרת לכל זָר.

קוברים.

 

על יְקום שחור, כנאהבים מוּרעלים,

מוֹטלות שתי פואמות,

                             מִשְקפת תיאטרון לבנה.

שתי נשמות נצמדות בְּגורלות חצויים  

שתי הפואמות שלי

                    שירת זמירים!

               

אתם, בריות,

                   אתם, חיות,

                                 כאגמים, היכן שְנהרוּ הפואמות,

                                                            באסטנקינו,

 

קומו!

אתם, כאורנים  ליליים,

                              כטפָּרים בענפים חונקים –

קומו,

דרכים אבלות,

                                      די להזדהם באספלט

כשערות מזדקרות הינשאו מעל ערים,

קומו.

ארונות קבורה, היפתחו כסכינים קופצות של ענקים.

קומו –  סרוונטיס. בוריס ליאונידוביץ. ברומנטה.

התאהבתם בהן, עכשיו הן רק פגרים.

קומו!

ואתה, חבר הוועד העליון של המפלגה, אדון גמזטוב.

קום!

הומתה האמנות. אי אפשר עוד להקימה לתחייה. חשוב הדבר לא פחות מנאום  של חג.

קום!

מותן – משפט. אנחנו הנאשמים.

קומו!

הו, כמה רצית שבנך יהיה זך וחף.

קומי, אמא!

קומו בסיביר, במוסקבה, ביערות העד.

המתתם כה הרבה בכם לפני שהולדתם.

קומו!

לנדאו שמת בלבורנט שולי.

קומו!

קופרניקוס שמת בלנדאו השרמנטי.

קום!

ואת, זמרת הרוק. הזוכרת את סרטי שערך מבית הספר?

קומי!

הבחורים המצ'ואיסטים היו לגיבורים, אבל הם אנטי.

קומו!

לא על המסורסים אני מדבר כי אם על המתאבדים –  אלה אשר בזבזו זרעים מקודשים.

קומו!

הומתו הפואמות. חברַי בחרדה שְמחה. זיכרון נצח!

שֹר, הרי חלמת להיות מלח באוקיינוס. זיכרון נצח!

לבנוב האדיר. היכן המלט שלא גילמת?

זיכרון נצח.

היכן נסיכך, סבתא. ובתולייך שאפשר להניחם במסגרת.

זיכרון נצח.

רעיונות רעננים, קומו כלהבות.

זיכרון נצח.

חלום ותקווה. איכה זניתם.

זיכרון נצח!

אמן.

דקת דומייה. דקה כְּשָנים.

הדממתם עצמכם, המתנתם לאקלים המתאים.

היום שתקתם, מחר לא תוכלו עוד לתקן.

זיכרון נצח.

למען זיכרוננו שנכחד כממותה,

זיכרון נצח,

אמן.

ולאלה שהעבירו לפיד חרף הרדיפה

תהילת עולם תהילת עולם.     

 

  

 

 

 

 

להיות משורר / סרגיי יסנין

 

 

להיות משורר –  זה אוֹמר גם

שאין מֵפֵרים אֲמִיתוֹת חיים

להצליף בנימֵי עוֹרְךָ העָדִינִים

ובְדָם הרֶגֶש לְענֶג נשְמות זָרים.

 

להיות משורר – זה אוֹמר כוּלךָ שיר

על עמקי נשמתךָ תּעֲתִּיר

אין דַּאֲבָה בְּזִמְרת זמיר

שירוֹ תָּמִיד אוֹתוֹ השיר.

 

כַּנָּרִית, קוֹלָה נוכרי בְּזַמרתה

כִּמְצִלָּה נִלְעגת, עלוּבה  

העולם מתעקש להיות פייטני

בְּשוּרוֹת אמת גם של קרפדה.

 

מוחמד התחכם עם הקוראן

באיסור על משקאות משַכְּרים

אבל  המשורר לא יוותר לעולם

על לגימה בדרך אל העינויים.

                             

וכאשר אל אהוּבתו יבוא

והיא ביצועיהּ עם אחֵר

משקה אציל אותו ישמור

מסכין בְּלבָּה לא לחפוֹר.

 

קנאה תבעיר בו גבורה

ושריקתו בדרך לביתו רמה:

"אז מה אם כנווד אגווע,

גם עם זאת להתמודד אדע." 

 

 

  

 

על אהבה בזמן רנסנס / ולדימיר ויסוצקי

 

אחרי שתיית בקבוק

צייר אחד במצוקה

מצא פָּלֵטת צבעים

וכַּן מוכן ליצירה.

 

העניין פעוט עתה,

צריך גם גוף נאה.

הבט – רגליים חטובות

חוֹבְרוֹת לראש גאה.

 

הוא רץ לוונוס:

"שמעי נא. מרכלים

שדנטה, למען אהובתו,

מוכן לזנק לגיהינום.

 

על זה כדאי שנוותר.

קר בממלכת השדים…

שמי ליאונרדו

אז אנא תתפשטי, ומהר!

 

גם אם תהיי עירומה

לא אבזה אותך במגע,

רק ארשי לי לציירך

או להנציחך בחמר!"

 

אבל, ענתה הנימפה:

"איך אתה לא… אויה

אני קתולית הדוקה

ובכלל לא מסכימה.

 

איזה גברים ישנם היום

תכף ומיד מביאים למיטה.

אפשר לחשוב, ליאונרדו דה וינצ'י,

שמי ומה אתה!

 

אני בלי רגש לא רגילה.

לא מסכימה –  בחיים!

ולא משנה שאתה אמן.

קודם כול – מתחתנים!

 

רק אז נתפשט בחדר המיטות

כמו בני אדם…

אפילו אם אתה גאון!

גם לנו יש איזה מִשְכַּל!"

 

"אבל עכשיו יש לי מוזה.

אפשר לומר, אכסטזה!"

צווח הצייר הנרגש…

ואלתר חתונה בפלזה.

 

…אישה ממעמד נמוך

פגשתי אי אז בעלטה

היתה זו המונה ליזה,

בדיוק כמו זאת שבתמונה.

 

באוזני חברותיה בסורנטו

התפארה הנחשית:

"אני בתחכום את האינטליגנטו

הפכתי לבעלי!.."

 

עבד בפרך כשנה,

וכל אותה תקופה

חייכה ז'קונדה:

איזה טיפשון אתה!

 

… בשיר נפתרת החידה.

חיוך סוד מצפין

צחוק שבט נשים 

על תמימות גברים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

11 תגובות

  1. יפה, ענת, והכי מעניין אני מוצא את שירו של יסנין, שיש בו מינון גבוה מן הרוח הרוסית ומאפייניה. לא סגולות המשקה אלא מה שהוא מונע, שהרי שם המנטליות, בתשוקה האסורה 🙂

    • אמיר, שבוע טוב. בשתי מילותיך החותמות את תגובתך נדמה לי שנגעת בשורש הגזע הרוסי (חצי סמיילי).

  2. אבנר אריה שטראוס

    שבת שלום ענת, כיף לקרוא
    את השני לא הכרתי ואת השלישי
    הערצתי תמיד :-)ואחמטובה מצאה אצלי פינה משלה, משוררת נפלאה.

    • אני מרימה כוסית בכל פעם שאתה מגיב לפוסטים שלי. והפעם אני מוכנה עם וודקה+טיפה קולה כגשר משחרר בין התרבויות.

  3. הי ענת, תודה שהבאת את המשוררים והשירים לכאן, כיף לקרוא.

    • את מוזמנת להצטרף אל אבנר ואלי. היה לך מקום של כבוד אי אז כשהרוח הרוסית השתלטה על אמיר ועלי ועל "ידידנו" שפרש. אבל רוח השמחה לעולם לא תפרוש מאיתנו בזכות הטוב והפיוט שבלבנו, גם כאשר הם מבוטאים בפרוזה יומיומית. לחיינו.

  4. ענת היקרה! אם כל הכבוד ללהט שלך, התרגומים שצוטטו בפוסט אינם עונים על הגדרה של תרגום ספרותי. מדובר, לכל היותר, בניסיון כושל לפשט את דבריהם של משוררים רוסיים תוך חריזה מקרטעת.

    דוגמה אחת מיני רבות – שירו של יסנין "להיות משורר". כפי שעולה מהמקור, http://feb-web.ru/feb/esenin/texts/es1/es1-267-.htm, לשיר יש מקצב אחיד וחריזה מתוכחמת, שלא כן בתרגום. או, נכון יותר, בשכתוב די ילדותי.

    עמך הסליחה.

    • ענתי היקרה,

      לא שמתי לב שהעלית את השירים האלה.

      היה פשוט מלהיב לקרוא אותם.
      יסנין, כפי שאני שמעתי התאבד.

      איני יודעת לשפוט מכיוון שברוב עוונותי מנעו ממני הורי את לימוד השפה הרוסית, למרות שהם ביניהם דברו שוטף.

      רציתי להגיד לך שנהניתי לקרוא את שירו של ויסוצקי, של יסנין והשיר על הפואמות – הידע הרוסי, תחושת התכחום ועוד, עוברים בשירים היטב.

      ברי הוא שהרוסים קבלו חינוך הרבה יותר רחב ומעמיק מאשר במדינתנו – יחד עם זאת גם משטר דיקטטורי, בו אפשר להעלים אנשים. ויסוצקי היה זמר מחאה. ואולם אף פעם לא הבנתי על מה הוא שר ועכשיו אני מקבלת מושג בזכותך.

      רציתי להגיד לך עוד משהו, והוא מאוד חשוב בעיני. אצלך בבלוג אני יכולה להגיב מה שאני מרגישה, אם אני יודעת – אז זה בסדר, אבל יותר חשוב שאכתוב מה אני חשה, ואיך אני מזדהה או לא, ומה ערכם של שירייך הנפלאים בעיני עד כה.

      החשוב הוא – אני לא צריכה להיות חכמה. לא מתקילים אותי בזוטות של תאריכים ומאורעות, אני לא צריכה להוכיח כלום.
      אני יכולה קצת לשמוע אותך ובאמצעותך לדבר גם על עצמי קצת.

      יש אצלך קבלה, שיוצרת במקביל מעגל של פרגון שעושה טוב וחם בלב. וזה חשוב. כי גם את כותבת מן הלב, כותבת טוב וחושפת ומסתירה – וזה מיד מאפשר היזון חוזר.

      טוב אצלך בבלוג להיות רק אני, כמו שאני.
      ועל כך תודה
      וגם על השירים – הם פשוט נפלאים.

      חוה

      • בוקר טוב חוה ושבוע טוב. אכן כפי שציינת הנחלת ידע בקרב העם הרוסי אולי אין שני לה, ויחד עם זאת כפי שציינת לא עלינו משטרה. נוכל לשאול את עצמנו אם ככה זה בעולמנו שאי אפשר לזכות בכל הטוב האנושי יחדיו, אזי מה עדיף? תחושתי היא שידע הוא לא חזות הכול אם אינו מיטיב את נפש ולנפש האדם פנימה. יסנין אכן התאבד בדצמבר 1925 והוא בן שלושים. את השיר שהבאתי כאן הוא כתב זמן קצר לפני כן, ואולי יש בכך כדי להעיד עד כמה גם שיר אינו חזות הכול כאשר מדובר באדם ובמתחולל בנשמתו. אין בשורות פיוט שלכאורה מקורן בגרעין נשמת אדם כדי לנבא את המתחולל בו באמת… מה שציינת באשר אלי ובאופן "חזותי" באשר לטיב הבלוג שבחזקתי, ציינת את העיקר. הקבלה היא המפתח לגן עדן עלי אדמות, בעיני ובשבילי. לא השכל אלא הלב הפתוח. לא הביקורת אלא הדיאלוג. ואת מבורכת תמיד בצל קורתי. והנה בזמנו העליתי גם את הסרטון הבא, שאעלה אותו שוב לכבודך. ככה יעשה ברוסיה לאיש אשר העם חפץ ביקרו, וזאת לאחר שנות סבל שעבר גם הוא, הפופולרי שבין המשוררים המזמרים הרוסים, ולדימיר ויסוצקי לפני היטמנו בעפר.
        http://www.youtube.com/watch?v=nRhtIFLPG-g

    • שאול היקר בוקר טוב. אכן אישה של להט אני, אך קודם כול תלמידה. אני מודה לך על הערתך/הארתך, ויחד עם זאת השארת את חצי "עלבוני" בידי. הייתי שמחה ואסירת תודה לו הבאת לצורך ההשוואה ההשראה והלימוד בית אחד לפחות משל אחד השירים שכאן מתורגם אחרת – בידיך או בידי מישהו אחר פחות "ילדותי" ויותר נאמן ואמון עליך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט