"אנתולוגיה קטנה" של משוררים גדולים

 

 

לפני "עליית" הבננות והבננים החדשים למטע, בערך לפני חצי שנה העלינו אמיר אור ואנוכי –  כל אחד מאיתנו בחלקתו –  משהו מקולה הפיוטי של אמא רוסיה. אמיר בחר להביא שירים שתרגם משל מיכאיל קוזמין, ואני הבאתי את השירים שיובאו מטה. בעקבות "הגל הרוסי" התפתח אז דיון מרתק בענייני תרגום שירה, טעמי בחירה במשוררים מתורגמים ובשיריהם המייצגים –  וגם הוצעו מקצי שיפורים והועלו תרגומים מקבילים.

 פוסטים, שלא כמו כל בימת פרסום אחרת, מאפשרים מחיקה מטעמים שונים. אז זה מה שהרשיתי לעצמי לעשות. מצאתי לנכון לאחד כאן לכבוד עמיתינו החדשים את כל ארבעת השירים שפרסמתי אז "בבודדת". הם תורגמו מרוסית על ידֵי מה שכונה בדיון הבנני "עד מהימן" – קרי, אדם שהשפה הרוסית ותרבותה ידועות לו על בוריין – ועל ידִי. במרוצת החודשים שנקפו מאז העליתי את השירים לראשונה גם שיפצתי מעט, בין השאר ברוח התגובות שהיו.

 ארבעת המשוררים שאת דבר שירתם אני מביאה כאן הם מאושיות השירה הרוסית במאה העשרים. השירים נבחרו לצורך הבלטת הגיוון והשוני בין המשוררים.   

 

 

 

 

 

למדתי לחיות פשוט ובחוכמה / אנה אחמטובה

 

 

למדתי לחיות פשוט ובחוֹכמת ימים

להביט אל השמים, לשאת תפילה לאֵל

לשוטט ארוכות בעת דמדומים

למען תִלאֵה דאגתי וַאשימהּ לְאֵל.

 

כשבוואדי מרשרשת עלווה רכה

ואשכול מַשְחיחַ פירות יער מצהיבים

אני אורגת שירה שְמחה

על ימַי בני חלוף, חולפים כנפלאים.

 

אני חוזרת. לוקק כפי

חתול מצטנף בְּגִרגוּר של חדווה 

אי שם נדלק פנס ביתי                   

על גג בודד אל מול אדווה.

 

רק לפעמים נחרצת הדממה

מזעקת חסידה במעופה אלַי

ואם בבואך על דלת תידפק               

אפילו לא תגיע אל אוזנַי.                

 

 

 

 

בכי  על שתי פואמות שלא נולדו / אנדרי וזנסנסקי

 

 

 

אָמֵן.

 

הרגתי פואמות. הרגתי לפני שהוֹלדתי. לְאֵל השְאוׁל!

קוברים.

קוברים פואמות. הכניסה מותרת לכל זָר.

קוברים.

 

על יְקום שחור, כנאהבים מוּרעלים,

מוֹטלות שתי פואמות,

                             מִשְקפת תיאטרון לבנה.

שתי נשמות נצמדות בְּגורלות חצויים  –

שתי הפואמות שלי

                    שירת זמירים!

               

אתם, בריות,

                   אתם, חיות,

                                 כאגמים, היכן שְנהרוּ הפואמות,

                                                            באסטנקינו,

 

קומו!

אתם, כאורנים  ליליים,

                              כטפָּרים בענפים חונקים –

קומו,

דרכים אבלות,

                                      די להזדהם באספלט

כשערות מזדקרות הינשאו מעל ערים,

קומו.

ארונות קבורה, היפתחו כסכינים קופצות של ענקים.

קומו –  סרוונטיס. בוריס ליאונידוביץ. ברומנטה.

התאהבתם בהן, עכשיו הן רק פגרים.

קומו!

ואתה, חבר הוועד העליון של המפלגה, אדון גמזטוב.

קום!

הומתה האמנות. אי אפשר עוד להקימה לתחייה. חשוב הדבר לא פחות מנאום  של חג.

קום!

מותן – משפט. אנחנו הנאשמים.

קומו!

הו, כמה רצית שבנך יהיה זך וחף.

קומי, אמא!

קומו בסיביר, במוסקבה, ביערות העד.

המתתם כה הרבה בכם לפני שהולדתם.

קומו!

לנדאו שמת בלבורנט שולי.

קומו!

קופרניקוס שמת בלנדאו השרמנטי.

קום!

ואת, זמרת הרוק. הזוכרת את סרטי שערך מבית הספר?

קומי!

הבחורים המצ'ואיסטים היו לגיבורים, אבל הם אנטי.

קומו!

לא על המסורסים אני מדבר כי אם על המתאבדים –  אלה אשר בזבזו זרעים מקודשים.

קומו!

הומתו הפואמות. חברַי בחרדה שְמחה. זיכרון נצח!

שֹר, הרי חלמת להיות מלח באוקיינוס. זיכרון נצח!

לבנוב האדיר. היכן המלט שלא גילמת?

זיכרון נצח.

היכן נסיכך, סבתא. ובתולייך שאפשר להניחם במסגרת.

זיכרון נצח.

רעיונות רעננים, קומו כלהבות.

זיכרון נצח.

חלום ותקווה. איכה זניתם.

זיכרון נצח!

אמן.

דקת דומייה. דקה כְּשָנים.

הדממתם עצמכם, המתנתם לאקלים המתאים.

היום שתקתם, מחר לא תוכלו עוד לתקן.

זיכרון נצח.

למען זיכרוננו שנכחד כממותה,

זיכרון נצח,

אמן.

ולאלה שהעבירו לפיד חרף הרדיפה

תהילת עולם תהילת עולם.     

 

  

 

 

 

 

להיות משורר / סרגיי יסנין

 

 

להיות משורר –  זה אוֹמר גם

שאין מֵפֵרים אֲמִיתוֹת חיים

להצליף בנימֵי עוֹרְךָ העָדִינִים

ובְדָם הרֶגֶש לְענֶג נשְמות זָרים.

 

להיות משורר – זה אוֹמר כוּלךָ שיר

על עמקי נשמתךָ תּעֲתִּיר

אין דַּאֲבָה בְּזִמְרת זמיר

שירוֹ תָּמִיד אוֹתוֹ השיר.

 

כַּנָּרִית, קוֹלָה נוכרי בְּזַמרתה

כִּמְצִלָּה נִלְעגת, עלוּבה  

העולם מתעקש להיות פייטני

בְּשוּרוֹת אמת גם של קרפדה.

 

מוחמד התחכם עם הקוראן

באיסור על משקאות משַכְּרים

אבל  המשורר לא יוותר לעולם

על לגימה בדרך אל העינויים.

                             

וכאשר אל אהוּבתו יבוא

והיא ביצועיהּ עם אחֵר

משקה אציל אותו ישמור

מסכין בְּלבָּה לא לחפוֹר.

 

קנאה תבעיר בו גבורה

ושריקתו בדרך לביתו רמה:

"אז מה אם כנווד אגווע,

גם עם זאת להתמודד אדע." 

 

 

  

 

על אהבה בזמן רנסנס / ולדימיר ויסוצקי

 

אחרי שתיית בקבוק

צייר אחד במצוקה

מצא פָּלֵטת צבעים

וכַּן מוכן ליצירה.

 

העניין פעוט עתה,

צריך גם גוף נאה.

הבט – רגליים חטובות

חוֹבְרוֹת לראש גאה.

 

הוא רץ לוונוס:

"שמעי נא. מרכלים

שדנטה, למען אהובתו,

מוכן לזנק לגיהינום.

 

על זה כדאי שנוותר.

קר בממלכת השדים…

שמי ליאונרדו

אז אנא תתפשטי, ומהר!

 

גם אם תהיי עירומה

לא אבזה אותך במגע,

רק ארשי לי לציירך

או להנציחך בחמר!"

 

אבל, ענתה הנימפה:

"איך אתה לא… אויה

אני קתולית הדוקה

ובכלל לא מסכימה.

 

איזה גברים ישנם היום

תכף ומיד מביאים למיטה.

אפשר לחשוב, ליאונרדו דה וינצ'י,

שמי ומה אתה!

 

אני בלי רגש לא רגילה.

לא מסכימה –  בחיים!

ולא משנה שאתה אמן.

קודם כול – מתחתנים!

 

רק אז נתפשט בחדר המיטות

כמו בני אדם…

אפילו אם אתה גאון!

גם לנו יש איזה מִשְכַּל!"

 

"אבל עכשיו יש לי מוזה.

אפשר לומר, אכסטזה!"

צווח הצייר הנרגש…

ואלתר חתונה בפלזה.

 

…אישה ממעמד נמוך

פגשתי אי אז בעלטה

היתה זו המונה ליזה,

בדיוק כמו זאת שבתמונה.

 

באוזני חברותיה בסורנטו

התפארה הנחשית:

"אני בתחכום את האינטליגנטו

הפכתי לבעלי!.."

 

עבד בפרך כשנה,

וכל אותה תקופה

חייכה ז'קונדה:

איזה טיפשון אתה!

 

… בשיר נפתרת החידה.

חיוך סוד מצפין

צחוק שבט נשים 

על תמימות גברים!