שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
בקרוב אחגוג יום הולדת שנה במטע. כשהצטרפתי לא שיערתי איזו מתנה יקרת ערך אני מקבלת. ימי השבוע הזה, שבהם השתתפתם ושיתפתם על גשר "תיקון אב", היו בשבילי שיאה של חוויה אנושית בת כמעט שנה שעיקרה דיאלוג במיטבו, חם ומיטיב בתמצית הלב שמִחלְבּהּ ומִדמהּ אנחנו יוצרים. תודה!
שאר הימים
א
מֵאָז חָשַׁךְ עוֹלָמְךָ
מוּאָר עוֹלָמִי כְּנֵר לְנִשְׁמָתְךָ
שֶׁבְּטֶרֶם מוֹתְךָ
כִּבְּתָה אֶת נִשְׁמָתִי.
ב
מִתַּחַת לְעוֹרִי אֲנִי צְרוּבָה
מִן הַחֲשֵׁכָה
מִתּוֹכָהּ יָבוֹא הָאוֹר
מֵעַל הָעוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁיִּהְיֶה לִי
כְּדֵי שֶׁאֵרָגַע.
ג
רוֹצָה לְהַפְצִיר בְּךָ שֶׁתַּחֲזֹר
מִחוּץ לָאָרֶץ שֶׁבָּהּ אֲנִי
וְאֵינִי יְכוֹלָה כִּי עוֹד אֵינֶנִּי
מִי שֶׁעָלַי לִהְיוֹת כְּדֵי שֶׁאֶתְגַּעֲגֵעַ.
ד
דְּרָכִים רַבּוֹת הָיוּ לָבוֹא אֵלַי,
אֲבָל אַתָּה לְדַרְכְּךָ, וַאֲנִי לְדַרְכִּי
שֶׁאֵין בָּהּ מִמְּךָ
דָּבָר, כִּי לֹא הוֹתַרְתָּ בִּי דָּבָר
לְבַד מִן הַדֶּרֶךְ הָאַחַת – הָאֲסוּרָה.
ה
אָבִי הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם בִּידִיעָה
כִּי לֹא יִצְעַק עוֹד וְלֹא יִלְעַג
וְלֹא יְקַלֵּל
אֶת יוֹמוֹ.
אֵין לוֹ יוֹם וְאֵין לוֹ לַיְלָה
מִתַּחַת לָאֲדָמָה הַחֲסוּמָה
בְּאֶבֶן, מֵעָלֶיהָ אֲנִי חוֹסֶמֶת
אֶת הָאָשָׁם עַל הָאֶבֶן שֶׁהֻנְּחָה בֵּינִי לְבֵינוֹ
עַד הֶרֶף מוֹתוֹ.
ו
בְּמוֹתִי אָשׁוּב אֶל אָבִי שׁוֹנָה
מִשֶּׁהָיִיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מוּלוֹ
עַד מוֹתוֹ הִמְתִּין לִי שֶׁאָבוֹא –
וְלֹא בָּאתִי.
תודה מאוד מיוחדת לחוה, שבזכותה העליתי את מחזור "תיקוו אב" במטע, שבזכותו חציתי עוד כברת דרך בתיקון הגדול. חוה, תודה על שהיית איתי כפי שהיית לאורך כל השבוע הזה. ראי את נחלתי כאן כנחלתך.
ענת, רגשת אותי, מקסים, מזדהה מאוד עם הרגש וחווית האובדן הזו.
כשפרסמתי את השירים לראשונה והענקתי את הספר כמתנה הייתי אומרת בחיוך רציני – אני מקווה לא לעורר הזדהות. כנגד זאת, חוויית רבים חצי נחמה, לא? ואם זה על גב יצירה ונוצר קתרזיס משתף/משותף זה הטוב שבעולמות התיקון. תודה תמי על מילותייך המשתפות.
תודה ענת על השירים ועל השיתוף.אוהבת את המחזור ואשוב אליו לבדוק אם הגלידו פצעיי
לענת יקרה,
תודתי לך ואיני יודעת במה זכיתי.
בהזדמנות זאת, הבטתי רק נכון להיום בעבודותיה של מירי פליישר – קשות הן מאוד לצפייה, ולעיכול – תודה על ההסברים.
נשים אכן צריכות לכתוב את עצמן בשפה שלהן, את הקורות אותן בהרבה אומץ, כפי שראיתי בשירייך ענת, ובעבודות של מירי פליישר.
השירים שלך ענת עשו לי הרבה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה של כישורים.
איני חושבת במונחים של סטרפטיז, לעולם לא. אני היטב מבחינה בן התערטלות כדי לעורר סנסציה, או להדהים לבין
הקול הבוקע מן הנשמה. ולנשמה החיה ולנשמה המתה את מדליקה נר. את האור – את היא זאת הרואה.
אומר רק זאת, אנשים לכודים בתוך אישיותם, בתוך חייהם, הבחירה היא בידם ואולם לא תמיד הם מסוגלים לבחור. המוגבלות היא הרבה פעמים אישית.
ענת יקירתי
את לא זכית שאביך יסור מדרכו. שאביך יושיט לך ידו, כמו שאבא צריך לעשות. יש מעגלים אצלך שנסגרו ונפתחו חדשים, מעבר לכך, בסיכומו של עניין יש בכך הרבה אומץ להגיע למודעות ולכתוב בטוב טעם ולהנחיל – את מתוך האנונימיות שלך – את מחאתך בעצם על שעשו לך וגם את השחרור שלך.
אנונימיות, מכיוון שכאשר הדברים מתפרסמים אנשים קוראים שירה, לרוב אינם יודעים בדיוק מי היא ענת לויט – בחייה הפרטיים, אלא סוג של חוויות שהיום כבר מדברים עליהם בחדשות, ויש אנשים שיושבים על מעשים כאלה בבתי סוהר.
בין היתר מכיוון שיצאת מאילמותך ודברת וכתבת כל אלו הם חלק מתהליך אותה חברה עוברת והיא מחוייבת לעבור.
ולכן בשירים שלך אין רק ריקון האני להחצנתו – אלא סוג של שליחות. רק בשנה שעברה הרגו גברים ונשים את בנותיהן הרכות בשנים. ועל כך הם שלמו אם בחייהם ואם במאסרים כבדים מאוד.
איני מפליגה לכת אם אומר שככל שנדבר על זה נכתוב את זה תרחיב החברה את מעגלי המודעות שלה.
ולענת יקרה . הדיאלוג אצלך בפוסטים הפך לפורה ביותר, בין היתר בשל הכנות שלך והאישיות שלך. נכון המחזור היה אולי קשה. חלקנו מן המטע אולי עברו דברים אחרים ואינם יכולים לעכל.
סיפורי שלי – לא תם עדיין, בכל אופן אבי הושיט לי יד, ואת הקורות לעתיד איני יודעת.
אני רק מאחלת לך הצלחה מכל ליבי שחלק ממנה נחלת כבר.
שלך חוה
חוה היקרה, אין לי ספק שבעוד ימים תחלחל למעמקייך הושטת היד של אביך. שנים אני מדמיינת מה היה נניח קורה, מה הייתי מרגישה לו אבי זכה לומר לי סליחה. מילה בודדת עם משא עצום על כתפיה. הוא עשה זאת מבחינתי בלי לומר זאת. כשנגעתי בו בהיותו חסר הכרה והקו במוניטור ניתר, הרגשתי שכך הוא מבטא את אהבתו הגדולה כלפי. וכן אבי אהב אותי מאוד, היום אני פנויה להרגיש זאת. ואני מציינת זאת כדוגמה אנושית לעיקר בעיני – כל כך פשוט יכול להיות לבטא אהבה ולהפריח חיים בכל רגע ורגע. ולדאבוני אני מגלה לאורך כל שנותי עד כמה אנשים מתקשים לבטא את רגשותיהם הטובים. ובמטע הזה דווקא בגלל שכל אדם בזמנו ולפי רצונו הנקי מגיב (או לא מגיב) לזולתו, דווקא כאן ניתנת לכולנו הזדמנות לחוות כוחן של מילים כאנרגיות חיוביות צרופות. ואת אכן הזנת את מעמקי בשילוב בין כנות/עומק/חיוביות.
אין כמו יצירה כ"נייר לקמוס" – מדד – למצבנו, מירי. ושמחה שזיכית אותי בכך. אני עצמי, אגב, כמעט מרגע שהספר ראה אור קראתי את השירים כ"שירים" ואז ידעתי שמה שהוציא אותם מתוכי כבר לא בוער, ושמחתי. וכן, יצירה היא כידוע לשתינו תוכן וצורה. אני למשל אי פעם הזדהיתי מאוד עם תפיסת העולם המוצגת ביצירותיו של חנוך לוין או ביצירותיה של עמליה כהנא כרמון. אזכורם כאן אינו משווה אותי אליהם אלא מבחינת הרעיון שאני מבקשת לבטא. כיום תפיסת העולם של חנוך לוין למשל זרה לי, ויחד עם זאת אני מחשיבה אותו בחלק הארי של יצירותיו לאמן גאוני. ולסיכום מסענו המשותף נכון לשעה זו אשמח ביותר לדעת שתכני שירי לא מדברים אלייך עוד. שבת שלום
בכל זאת ענת הזכרון עובד…
כמובן שאין לי בעצם כלום כמעט עליו בליבי, פרט לידיעת אהבתו אותי בדרכו העקומה ודי לי בזאת. לא נותר אלא לחרוש את שדנו ולעבדו היטב כי רק עכשיו אנחנו חיים ויש לנו בו נטיעות שלנו אם כי לא במלאותהן שלנו כי הן גם שייכות , הנטיעות, לעולם ואפילו לבוראו.
למדתי, מירי, שיש זיכרון פעיל ויש זיכרון רדום שלא מרגישים בקיומו ובתכניו. וכן מה שהאיץ אצלי את תהליך ההחלמה זו התחושה שגם מוכחת בתעודת הזהות שלא כל חיי לפני ושעלי לזרז תהליכים פנימיים כדי שלא ארגיש שהחמצתי בבכייה לדורותי – אחורנית… ובדיוק כפי שכתבת – היצירה היא נחלתנו ובעיקר מתת חסד שלא כל אחד זוכה בה. אלמלא היא אני למשל הייתי חוצה את חיי אחרת לגמרי – ולא לטובתי. ועל כך ובמיוחד אני אסירת תודה לבוראי.
היי ענת
האומץ שלך לגעת בכאבים שצורבים…
מתחת לעורי אני צרובה…
האור שאת מדברת עליו יכול לבוא רק מהיכולת להעיז להכנס למקומות כואבים.
זה השיר שלי על הנושא, מזמינה אותך…
להתראות חברתי שאינה מוותרת לעצמה.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2587&blogID=116
שמתי לב ברבות ימי שהגדרות הן עניין תלוי מגדיר. אפשר להגדיר כל דבר בהגדרה אחת ובהגדרה הפוכה ברוחה. חיזקת אותי מאוד בהגדרתך אותי כאמיצה, טובה. רק מה, יש עוד דבר שעמדתי עליו – אומץ הוא לא אחת גילוי מתוך מצב של אין ברירה. מצבים קיצוניים, מאבק על חיים פיזיים ו/או נפשיים – להיות או לחדול – חושפים אומץ או חידלון, תושייה או נרפות. וכן לפעמים זה משהו מובנה באישיות האדם, בחזקת יצר שרידה חזק ביותר. קראתי את שירך, את בהחלט אחות לבי. חשבתי שאשמע אותך גם שרה את מילותייך הכואבות להופכן לאור שלם – אם יש גם לחן וקול, אנא שתפי אותי.
איזה תיקון מרשים, ענת. כאב שנצרף ונצרב לאמנות כה יפה. השיר הראשון עוצמתי כל כך בריכוזו ומקפל בעיניי את כל מה שיבוא בעקבותיו בשירים שאחריו.
גם כותבת השירים עושה "אפליה" בין שורותיה שלה. השיר הזה שציינת תלמה נבחר להיות על עטיפת הספר כשיצא כמחזור שנה לאחר מות אבי. כי כן הוא דגל מסע התיקון הגדול למעלה ולמטה.